כמה פעמים.. פרק 23 חלק ד' ♥

נקודת מבט מתן-
איך מגיבים כששומעים את כל המילים שיוצאים מהפה שלה? איך מגיבים ונשארים שפויים אחרי ששומעים מה היא עברה.. איך היא מחזיקה מעמד? איך היא אופטימית כל כך, איך היה כל כך עצמה? כל כך אמיתית, כל כך רגישה, כל הזמן מחייכת, אוהבת. איך אפשר לאהוב כשכל הזמן פוגעים בך ,דורכים עלייך ומשפילים אותך. איך.. מי שיודע שיגיד לי.. תגיד לי איך לעזאזל הילדה, הנערה הקטנה הפגיעה והרגישה ממשיכה להילחם כמו אריה בשיניים ולא מוותרת, נשארת אופטימית למרות הכל ושומרת על חיוך שיופיע תמיד על הפנים שלה.
חיבקתי אותה, זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות. היא צחקה והשפריצה עליי מים, היא מנסה לצאת מהמצב המביך העצוב שמסגיר אותה כל פעם מחדש. ניגבתי את המים מפניי והרטבתי אותה בחזרה. לאחר שהיינו שנינו רטובים מעט ממים רותם סיימה לקלח את ענת. היא הרימה אותה כשהיא עטופה במגבת אל כיוון המיטה הגדולה שבחדר של ענת והלבישה אותה.
ענת שכבה במיטה שלה מכוסה בשמיכת פוך , היא קרובה אל הקיר, למרות שיש לה מעקה איפה שמסתיימת המיטה בשביל שלא תיפול. רותם חזרה אל החדר כשבידה בקבוק ורוד שבתוכו יש דייסה, ענת החזיקה בבקבוק ואכלה, יצאנו מהחדר וישבנו בסלון, ראינו מעט טלוויזיה.
רותם קמה מהספה והלכה לחדר של ענת, היא חזרה לאחר כמה דקות עם הבקבוק של ענת.
רותם נעמדה ליד הספה ובאה להתיישב, לא אפשרתי לה. הנחתי את ידיי על מותנייה ומשכתי אותה לשבת עליי, היא צחקה וישבה עליי, ספה אנושית, הכי כיף.
נשכבתי על הספה כשכריות נעימות תומכות את גבי ונותנות לי זווית מעולה אל הטלוויזיה. רותם נשענה עם גבה על בטני ואת רגלייה הניחה בין רגליי. כרכתי את ידיי סביב בטנה והבטנו בטלוויזיה. ההרגשה היתה מעולה, זה כיף שמישהי שאתה אוהב יושבת איתך.
"היום היה היום הכי מאושר בחיים שלי" אמרתי בשיא הכנות. רותם חייכה ואמרה "אני שמחה שככה אתה מרגיש". נשקתי לראשה והסתכלנו על התוכנית הטיפשית ארתור. טוב, לא טיפשית.. כי רותם חולה על התוכנית הזאת. היא נראתה עייפה ומותשת בו זמנית.

נקודת מבט רותם-
ההרגשה הזאת שאני יושבת על מתן והוא מחבק אותי ככה וכל הנשימות שלו על כתפי העבירו בי צמרמורת לא מובנת , ליבי פעם בחוזקה בכל פעם שנזכרתי שאני עם מתן.
אבל הראש שלי לא היה כאן.. הראש שלי נזכר כל הזמן בפלאשבקים.

**
ישבתי בבית קפה הפינתי שנמצא באזור, המקום הכי שקט שאפשר לשבת בו.
זה המקום היחידי שאמא שלי לא היתה בו.. כי אמא היתה מתביישת כשהינו נמצאות אחת ליד השניה באותו מקום. ואם זה היה קורה כשהיינו נפגשות במקרה באותו מקום היא היתה מתעלמת ממני ועושה את עצמה שהיא לא מכירה אותי, זה עבד לה כי לא הכירו אותי כ"כ אז ה'שקר' שלה הצליח.
אני כבר בסוף חודש שמיני, עוד 5 ימים מתחילה חודש תשיעי. אני מתחילה לחשוש ממה שאמור להתחיל לקרות. איך החיים מכאן ממשיכים? את האמת חיכיתי ללידה.. נקשרתי אל התינוק או אל התינוקת שנמצאים אצלי בתוך הבטן. גם רציתי כבר שכל הריבים שלי ושל אמא ייגמרו, אני בטוחה שברגע שהתינוק יוולד אמא ואני נתחיל קשר חדש וקשר טוב יותר ממה שהיה לפני.. אני מקווה.
"מה תרצי להזמין?" שאלה המלצרית, כמובן שבאנגלית.. אני עכשיו נמצאת באזור יפה, שקט ומנותק מכל הילדים שלמדתי איתם ומג'ייסון ומכולם.
ליטפתי את בטני הגדולה וחיפשתי מה להזמין.
"סלט יווני וטוסט, ועוגה בצד" אמרתי בחיוך, התיאבון שלי בריא.
אני כל שבוע באה לאכול כאן כי נמאס לי לשבת לבד בבית.
בזמן שחיכיתי לאוכל נכנסתי לפייסבוק וראיתי תמונה של אליסון ,ג'וש, ג'ייסון ועוד איזה אחת בלונדינית שיושבת על ג'ייסון. הלב שלי נצבט.. לחשוב שיש לי יצור חי בבטן.. ולחשוב שהאבא מתכחש לזה ולא שמר איתי על קשר..
'תעשי הפלה'
'תעשי הפלה'
'תעשי הפלה'
המשפט הזה שחקוק לי במוח… אם היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי תעשי הפלה, יכולתי להיות מליונרית. מצחיק לחשוב על זה…
"בתאבון רותם" אמרה המלצרית. כבר כולם מכירים אותי כאן.. בערך.. אבל אף אחד לא העז לפנות או לדבר אליי.. כי חלק מהם מכירים את ג'ייסון.. זאת הבעיה בבן זוג מוכר.
חייכתי אל המלצרית והתחלתי לאכול. הרגשתי בחילות וכאבי בטן לא פוסקים. התעלמתי, כמו שאני מתעלמת מהכל. הרי אני לא יכולה ללדת עכשיו כי אני רק עוד 5 ימים מתחילה חודש תשיעי.
המשכתי לאכול כמו פרה, הרי אין לי גם ככה מה לעשות.. הכאבים נפסקו באיזה שלב, מזל.
סיימתי לאכול ויצאתי מהחנות. הלכתי טיפה להסתובב בחנות של בגדים של תינוקות, למצוא בגד לתינוק או לתינוקת שלי. נכנסתי לחנות והכאבים התגברו.. יותר מהפעם הקודמת.. ואו לא חשבתי שזה בכלל אפשרי.. טוב זה בטח מהאוכל..
לא יכולתי לעמוד אז התיישבתי על איזה ספסל שראיתי בדרך ונשמתי, הרגשתי כאב חד שמפלח את בטני, כאבים איומים. נשמתי עמוק והתקשרתי אל אמא כי אבא בעבודה, וחוץ מזה אולי אם אני אשתף את אמא בדברים הקשר שלנו ישתפר?
אני אחייג אלייה..עדיף..
היא ענתה לטלפון ביובש טיפה.. היא בטח ליד אנשים..
"היי אמא" אמרתי בחשש
"הו..היי" אמרה ושמעתי שהיא ברקע אומרת "אני שתי דקןת באה"
"כן רותם?" שאלה אמא
"א…אני נראה לי שיש לי צירים" אמרתי והחזקתי בבטני שכאבה.
"את בטוחה? זה בטח צירים מדומים.. מקסימום תלכי אל המרפאה שליד הבית" אמרה
"אני לא יודעת מה זה צירים.. אבל כואב לי הבטן מאוד" אמרתי ושמעתי מבעד לקו איפה שנמצאת אמא שיש לידה אנשים.
"אז לכי לרופא ותעדכני אותי" אמרה, "אמ.. טיפה כואב לי ללכת אז תוכלי לקחת אותי?" שאלתי כחו סתומה.. "תזמיני מונית.. יש לך כסף? אני פשוט עסוקה" אמרה, כמו תמיד.
"אה..טוב.. אז אם זה יהיה צירים אמיתיים אני אתקשר אלייך" אמרתי בעצב
"כן אוקי.. יאלה..ביי רותם" אמרה וניתקה את השיחה.
זה בטח צירים מדומים כמו שאמא אמרה.. אני אלך לטייל וזה ייפסק.
נכנסתי לחנות ובדקתי בגדים בשביל הbaby החדש או החדשה שלי.
בייבי קטן או בייבי קטנה, מצאתי את הבגד במושלם.
אוברול בצבע לבן עם 2 זוגות כובעים ו2 זוגות נעליים ו2 זוגות של כפפות בשביל שהבובי לא ישרוט את עצמו, או תשרוט. בא לי לדעת כבר את המין של הבובי שבבטן שלי.
יש כובע ורוד וכובע כחול וככה גם בכפפות ובנעליים.
"מתרגשת לקראת הלידה?" שאלה המוכרת, חייכתי אלייה וליטפתי את בטני
"אפשר לקרוא לזה ככה" צחקתי, "שתהיה לך לידה קלה ושתגדלי את המאמי בנחת ובאהבה ביושר ואני בטוחה שאת תהיי אמא מדהימה.. זה הריון ראשון שלך?" שאלה
"את האמת כן.. כי אני רק בת 16" צחקתי צחוק קטן, ולא הבטתי על המוכרת שבטח לא יודעת איך להגיב. "גם אני ילדתי בגיל 16 זה בסדר" חייכה. יצאתי מהחנות והחלתי להסתפר
רציתי לשנות את עצמי.. והחלטתי שאת השיער הארוך אני תורמת לחולי סרטן.
נכנסתי למספרה וקלעו לי צמה, הצמה הגיעה לי עד לישבן, ואו שיער שגידלתי שנים ילך עכשיו למטרה טובה. הספר גזר לי את השיער והשאיר לי קארה. השיער שלי עוד יגדל.. אבל השיער של הילדה שתקבל את השיער שלי, לא יגדל לה.. אז לפחות שתהנה איתו.
"תודה שתרמת את השיער.. מהמם לך ככה, לידה קלה" אמר הספר, חייכתי אליו ויצאתי מהחנות, שוב הכאבים תקפו אותי אבל הפעם הם לא נפסקו. זה לא אמיתי.
ישבתי על הספסל מנסה לנשום על מנת שהכאב ירגע.. אנשים עוברים ומסתכלים.
התקשרתי אל אמא עם דמעות בעיניים, דמעות של כאב, של שמחה.. לא יודעת כבר מה לחשוב.
הגעתי אל התא הקולי..
"היי אמא.. הכאבים לא מפסיקים ואני.. ואני לא יודעת מה לעשות.. אני נמצאת ב*** תוכלי לבוא לקחת אותי?" דיברתי אל המשיבון.
על מי אני עובדת.. נעמדתי והתקדמתי אל עבר הכביש מנסה לתפוס מונית. עם השקית ביד והיד השניה מחזיקה בבטן שלא מפסיקה לכאוב.
מונית עצרה לי ונכנסתי מהר, הוצאתי שטר של כסף ואמרתי "קח אותי לבית חולים הכי קרוב" והחזקתי חזק בבטני ונושכת את הלחי הפנימית.
"כל מה שתבקשי.. את בסדר? את רוצה מים?" שאל הנהג, הנדתי את ראשי לשלילה מתאפקת לא לצעוק מכאבים. "הנה כבר מגיעים..אני נוסע הכי מהר שאפשר.." אמר, הנהנתי בראשי ואמרתי "זה בסדר אני לא יולדת או משהו.. אמרו לי שזה בטח צירים מדומים"
הנהג שתק והתחיל בנסיעה שלו..
הגענו סוף סוף לבית חולים, התקשתי לרדת מהמונית אז הנהג ירד ועזר לי לרדת. "את רוצה שאני אעזור לך להיכנס לבפנים?" שאל, "לא..זה בסדר.. תודה רבה אדוני" חייכתי אליו ונכנסתי את הבית חולים. הגעתי אל הדלפק כשהכאבים מחמירים.
"שלום" חייכה הפקידה, בקושי עמדתי.. עוד שניה קרסתי..
"שלום.. אמ.. אני רותם.. באתי לכאן כי ממש כואבת לי הבטן ואני לא אמורה ללדת עכשיו" אמרתי והפקידה חייכה ואמרה "קומה 2 חדר 3 תחכי שייתפנו אלייך" אמרה בחיוך. הלכתי אל המעלית ובקושי יכולתי ללכת.. נתפסתי במעקה שבתוך המעלית והחזקתי בבטן, עוד שניה ואני קורסת.. איש בסביבות גיל ה40 עמד במעלית והסתכל עליי חסר אונים, לא יכולתי לתאר את הכאב הנוראי.. "את בסדר?" שאל, תפסיקו לשאול אותי שאלות מטופשות.
"כן.. בטח" חייכתי חיוך מזויף ויצאנו מהמעלית. התיישבתי על הכיסא שהיה ממול לחדרי הלידה, שמעתי מלא צרחות ובכי של תינוקות שנולדו בזה הרגע. התחלתי לפחד נורא, לא ידעתי מה להרגיש..
רופא הגיע ושאל אותי מלא שאלות ולבסוף אמר "רותם.. אז את מוכנה ללידה, נכניס אותך לחדר לידה, את מוזמנת להתקשר אל המשפחה שתיכנס איתך אל החדר" אמר הרופא ונכנס לחדר כל שהוא.
התקשרתי קודם אל הרופאה שליוותה אותי במהלך כל ההריון, ההורים שלי שילמו לה כסף בשביל שכל ההריון היא תהיה איתי ותטפל בי. חוץ מזה אני מחוייבת לספר לה.
היא אמרה שהיא תגיע בהקדם האפשרי..
תמיד באולטרסאונד שאלו אותי מי ייכנס איתי לחדר לידה, אף פעם לא ידעתי מה לענות.. עכשיו אני ידע..
התקשרתי אל אמא שרק סיננה את השיחות שלי..
"היי אמא.. אני עומדת ללדת.. אני בבית חולים חשבתי אולי תרצי להיות איתי במהלך הלידה" אמרתי.
אני מדברת אל עצמי. כאילו היא תפתח את ההודעה הקולית.
התקשרתי אל אבא והודעתי לו שברגע שאני יילד אני אתקשר אליו.
בזמן שישבתי הרגשתי שאני רטובה, הרגשתי כאילו עשיתי פיפי על עצמי… מזל שהיתי לבושה בבגדים של הבית חולים.
מרגיש לי שעשיתי פיפי על עצמי, אבל אלה המים שירדו.. אני עומדת להיות אמא.
נשכבתי במיטה, חוברתי אל מלא מכשירים, עדיין לא יכולתי ללדת אז סבלתי בשקט ומיגי פעם בכיתי בשקט.
הרופאת ליווי שלי הביאה לי פרחים, והלכה אחרי שעה כשראתה שהלידה לא ממשיכה.
"רותם, מה נשמע" אמר הרופא שנכנס אל חדרי, הוא היה נראה בסביבות גיל ה50 מינוס לגילו.
"כואב" חייכתי והבטתי במכשירים שחוברו לי ליידים.
"אני לא יודע כמה זה כואב.. אבל זה כואב.. הכל יהיה בסדר.. מישהו בא ללוות אותך במהלך הלידה?" שאל, חייכתי אליו ואמרתי "אני רוצה להיות לבד בלידה, אפשר?" שאלתי, כאילו יש לי ברירה.. אמא שלי לא עונה לי כי היא לא רוצה לבוא לבית חולים להיות לידי.
ואבא לא יבוא ויראה אותי במהלך הלידה.. ומי שהכניס אותי להריון גם לא..
"אפשר אבל לא חבל? זאת לידה ראשונה שלך… האבא של התינוק כאן?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה. "התאריך הקדים אז לא גם ככה לא נורא, כי ההורים שלי עובדים וחברים שלי מתארגנים לנשף" אמרתי בשמחה מזוייפת, בא לי גם נשף.
"תתקשרי אל מישהו שיבוא.. עדיף לך" חייך ויצא מהחדר.
התקשרתי אל אמא כי אין לי אל מי להתקשר..
היא ענתה סוף סוף, "רותם אני בעבודה.. אם אני לא עונה זה סימן שאני עסוקה" כעסה בלחש
"הרופא שאמור ליילד אותי אמר שעדיף שתהיי איתי בלידה.." אמרתי בעצב חלוש שלא ישמעו
היא לא ענתה.. אז רתיתי להציל את כבודי שנשאר. "אבל במחשבה שנייה לא משנה.. כי גם ככה זה רק לידה.. אז מקסימום אני אהיה לבד" מלמלתי בשקט.
"כן.. מקסימום בבית.. ואין חברה שיכולה לבוא להיות איתך?" שאלה בלחש
"אמ.. לא.. לכולם יש נשף היום, גם לפה הגעתי במונית" אמרתי ואמא המהמה בקולה.
"אז כשתתפני תבואי לכאן, אני אשמח לראות מישהו חוץ מהרופאים ש.." באתי להמשיך אבל אמא קטעה אותי. "כן כשאני אתפנה.. טוב ביי.. בהצלחה" אמרה וניתקה לפניי שסיימתי לדבר איתה.
הרופא נכנס לחדר ואמר "אז החלטת?" שאל,
"כן.. אני מעדיפה להיות לבד" חייכתי חיוך קטן .

**
"מתן מה אתה נושך אותי מה אתה כלב" צחקתי, הוא נושך אותי החצוף
"את טעימה לי מידי" אמר ונשך אותי עוד פעם בכתף.
"קניבל תעזוב אותי" צחקתי בלי סוף.
"אני אוהב אותך הכי בעולם את לא יודעת כמה" אמר וחיזק את חיבוקו סביב גופי, חייכתי חיוך קטן.. לפחות הוא אוהב אותי.
"אתה לא תתבייש כשכולם ישמעו שאתה יוצא איתי?" שאלתי ושיחקתי בטבעת שעל ידי.
"לא.. ממה יש לי להתבייש.. את הבת אדם הכי מדהימה שפגשתי, אני צריך להתגאות בך, לא להתבייש בך" אמר וזה העלה בי חיוך. למה אמא לא חושבת ככה…
"זה הדבר הכי מרגש שאמרו לי עד היום.." אמרתי באושר בלחש.
"למה?" שאל ונשק לכתפיי.
"לדעת שאתה לא מתבייש בי" אמרתי בשמחה והמשכנו להביט בטלוויזיה.

**
עברו להם הימים וענת בת חודש וחצי, הקטנה הזאת גדלה לי מפעם לפעם.
בסוף החודש אנו עוברים לישראל.
כבר ארגנתי את כל הדברים, ארזתי את הדברים שאני צריכה.. לא יותר מזה.. כי אבא חזר לישראל וארגן שם הכל.
אבא בישראל עכשיו מארגן את כל הדברים. אני נמצאת עם ענת בבית, אמא נמצאת בבית ובערב יוצאת עם חברים שלה.
מאז הריב הזה כשחזרתי מהבית חולים אמא לא מדברת איתי.. רק מבקשת ממני לא לרדת למטה כשיש אצלנו אנשים בבית. היא עדיין מתביישת בי.
ירדתי עם ענת אל הקומה הראשונה והתיישבתי בסלון, אני מניקה את ענת ותוך כדי אני אוכלת קרונפלקס עם חלב. אני מתרגשת לקראת העזיבה, הכל ישתנה, אולי אמא סוף סוף לא תתבייש בי.
"היי" אמרתי בשמחה כשאמא נכנסה לבית, הכל עומד להשתנות, חוץ מזה בבוקר היא אמרה לי בוקר טוב.. אז היא בטח כבר לא כועסת עליי..
היא הסתכלה עליי והמשיכה אל המטבח, מתעלמת מעצם קיוומי…
"את מתרגשת לקראת זה שנחזור לישראל? נראה סוף סוף את כולם, את טומי את סבתא וסבתא?" שאלתי בהתרגשות .
"רותם! תסתמי! את! הפה! שלך! כבר!!!" צרחה עליי אמא, פערתי את עיניי לרווחה ובלעתי את הגוש דמעות שעומדות לפרוץ.
"מטומטמת! זה מה שאת! היה לנו כ"כ טוב כאן! הרסת לי את החיים! אני נשבעת! אבל אני נשבעת בכל ליבי שאני לא אסלח לך בחיים על זה שהרסת לי את החיים!" צרחה אמא ולא נחה לרגע.
השפלתי את ראשי והבטתי בענת שהצעקות לא עניינו אותה.. ליטפתי את ראשה ודמעה קטנה ומלוחה נחתה על היד הקטנטנה של ענת. ניגבתי את עיניי ונשכתי את הלחי הפנימית שלי והבטתי באמא שנראת מעוצבנת כהוגן.
"והנה אני עונה לך על השאלה שלך! אני מתביישת בך! מתביישת מתביישת מתביישת! שונאת אותך!!!" צרחה בכל כוחה ונפלה על הריצפה כשהיא מתנשמת. עליתי לחדר ושמתי את ענת בעריסה שלה ויצאתי מהחדר. ללכת לעזור לאמא שנראת בהתמוטטות עצבים.
מזגתי לה כוס מים והבאתי לה, "קחי תשתי זה יעזור לך.."אמרתי והבטתי בה בעצב, היא לגמה מעט מהמים ואמרה "הם קרים! את מנסה להרוג אותי! איזה ילדה מנסה להרוג את אמא שלה!" צרחה עליי וקמה ממקומה, היא התקרבה אליי עם הכוס בידה וכולה נראת רותחת מעצבים. היא עמדה והחזיקה מעל ראשי את הכוס מים שהבאתי לה ושפכה עליי.. לקח לי זמן להבין שאני רטובה.. והכל בגלל שרציתי לעזור לה.
"ודרך אגב הזמנתי לך טיסה נפרדת בשביל שתטוסי אחרינו וככה לא יראו אותנו ביחד, כי את בודה! בושה פשוט" צרחה וזרקה עליי את הכוס בבוז..
עליתי לחדרי ולא התייחסתי.

**
"תראי עכשיו היא תעלה על המטוס והמטוס כאילו ימריא והבחור יחשוב שאין לו סיכוי אבל בסוף הוא מגלה שזה לא נכון והוא יראה שהיא ירדה מהמטוס והם יתנשקו" צחק מתן וזה מה שבאמת קרה.
"הלוואי והכל היה ככה.." צחקתי.
נזכרתי שוב בטיסה לישראל.

**
"לא מיכאל.. רותם וענת עולות על הטיסה הבאה כי לא היה מקום עוד" אמרה אמא,
"אז אחד מאיתנו יסע איתה" אמר אבא בדאגה.
"שטויות אבא.." צחקתי,
"אז ניפגש בישראל" אמרתי בחיוך מזויף, אבא ואמא יצאו מהבית והזמינו מונית בדביל שתיקח אותם. הטיסה שלי מחר לפנות בוקר, כלומר היום לפנות בוקר.
העברנו את היום בבית, וכבר לפנות בוקר נסענו לשדה התעופה עם מונית שהזמנתי מראש, הנהג מונית חשב שברחנו מהבית .
הגענו לשדה תעופה ועלינו על המטוס, זה היה סיוט.
ישבתי ליד ילד שנראה בערך בגילי.
"היי" אמרתי והתיישבתי, "היי, אני אלמוג" אמר בעברית, יש.. עברית…
"רותם" חייכתי, "ורותם לאן את טסה?" שאל, "גרתי בישראל עד גיל 6 והיום אני חוזרת לישראל" צחקתי.
"כיף לך… אז אני יעביר איתך את הטיסה?" שאל, "כן.. ואיתה" צחקתי והצבעתי על ענת, עדיין היתהלי בטן.
"ומי זאת?" שאל, "הבת שלי" אמרתי בחיוך דבילי, "מזל טוב.. ועם מי את טסה לישראל? לבד?" שאל.
"ההורים שלי טסו אתמול ואני טסה היום" חייכתי אליו.
"למה לא טסתן איתם?" שאל, "אמא שלי מתביישת בי אז היא המציאה תירוץ שנגמרו הכרטיסים" צחקתי.

**
מי היה מאמין שככה פגשתי את אלמוג.. אלמוג החבר הכי טוב שלי.. האדם היחידי שמבין אותי..
הסתובבתי עם כל גופי אל מתן ופניי היו מול פניו, הנחתי את ידי צמוד לחזה בשביל שיתן לי תמיכה אל הפנים של מתן. התקרבתי עוד טיפה ונשקתי לשפתיו. נשיקה ארוכה. הוא הניח את ידיו על ישבני וליטף את גבי ואת ישבני ליטופים ארוכים ונעימים, הרגשתי כל חלק וחלק בגופו של מתן. הרגשתי את ההשפעה שלי עליו. הוא שקט יותר ורגוע.
"תשאל אותי כל שאלה שתרצה" צחקתי
"על הכל?" שאל ונתן לי נשיקה חטופה על השפתיים.
"הכל" אמרתי ונתתי לו נשיקה ארוכה בשפתיים ונשכתי מעט את שפתו.
"נכנסת להריון על הפעם הראשונה?" שאל, שאלה מצחיקה
"לא.. נכנסתי להריון אחרי הרבה זמן שלנו ביחד, אבל זאת הפעם הראשונה ששכבנו בלי אמצעי מניעה מבין?" צחקתי והרגשתי שנהפכתי לאדומה.
"יש מבין, אז את נקלטת מהר, אסור לשכב איתך שלא יהיו לך פתאום עוד מלא ילדים" צחק.
"לא.." אמרתי ועל על פניי חיוך נבוך.
מתן נראה מוטרד טיפה, ליטפתי את פניו שעוטרו בזיפים בני יום.
"ממה אתה מוטרד?" שאלתי
"אני לא אשקר לך שזה לא מפריע לי.. מפריע לי שאני לא אהיה הראשון שלך ושאני לא אהיה הראשון שילמד אותך לאהוב" אמר ונראה טיפה מאוכזב.
"אולי זאת לא הפעם הראשונה שלי.. אבל זאת הפעם הראשונה שלי איתך" אמרתי בחיוך.