כמה פעמים.. עונה 2 פרק 9

נקודת מבט רותם-

שמעתי את רקיעות רגליו מתרחקות מחדרנו וקולות בהלה נשמעו מהצד השני,
"לעזאזל" שמעתי אותו מקלל רגע לפני שעזב את אזור החדר שלנו
"תנשמי ענת. תנשמי, אל תדאגי. הכל בסדר" שמעתי אותו מרגיע את ענת, אבל למה?!
"לעזאזל רותם תצאי כבר מהחדר!" שמעתי אותו צועק בבהלה,
פתחתי את הדלת במהירות , מנגבת את עיניי הדומעות ורצה אל הסלון הנוראי.
רואה את מתן מחזיק את ענת בידו הימנית , ובידו השמאלית אוסף את שיערה הבלונדיני כשהיא רוכנת אל הריצפה ומקיאה.
עד שחשבתי שהיא מרגישה יותר טוב- טעיתי.
הדבר היחידי שרציתי זה רק להקיא.
"תביאי לה מים" אמר ברוגע וזה מה שעשיתי. פשוט קפאתי.
מזגתי לענת מים כשאני תוך כדי עוצרת את עצמי מלהקיא , עצמתי את עיניי כשדילגתי מעל השלולית של הקיא והבאתי לה מים.
היא הייתה נראית מותשת.
היא שתתה מהמים ונשארה בתוך ידיו של מתן כשהיא רועדת , אני לא רוצה לדעת מה עובר עליה באותו רגע.
"בואי יפה שלי. בואי ילדה שלי אני אקלח אותך ותרגישי יותר טוב" אמרתי לה והרמתי אותה על ידיי כשראיתי שהיא לא מסוגלת לזוז.
הייתי חייבת להתגבר על הקושי שלי שהיא מקיאה והתמודדתי.
בדרך כלל כשענת מקיאה – מתן זה שנמצא איתה, או ג'ייסון. אני לא יכולה לראות קיא.
גם כשהייתי בהריון.. הייתי מקיאה ומיד לאחר מכן מתעלפת. נשמע דפוק אבל כן.
לראות קיא גורם לי להקיא ולהתעלף.

הורדתי את הבגדים של ענת תוך כדי שהיא בוכה ושטפתי את פנייה הלוהטות מחום במים קרירים ועזרתי לה לצחצח שיניים ומיד הושבתי אותה באמבטיה.
שוטפת את גופה המלוכלך ממה שעבר עליה ולאחר מכן ניגבתי אותה ביסודות והלבשתי אותה בבגדים מחממים.

היא נרדמה בתוך ידיי כשישבתי על הספה והיא נשכבה בצורה מאונכת אליי וראשה נשען על רגלי כשתוך כדי אני מכסה אותה ומלטפת את ראשה, גורמת לה להרגיש טוב יותר.

"מה היא אכלה?" שאל מתן תוך כדי ששטף את הסלון, תגידו יש עוד גברים כמותו?
"אני לא יודעת.. אני חושבת שפנקייקים ומיץ תפוזים, וטיפה חטיפים" נאנחתי בשקט
"קבעת לה תור לרופא? ההקאות האלה לא שגרתיות. היא הקיאה ברצף" אמר והביט על ענת במבט דואג.
נאנחתי בשקט וניגבתי את עיניי הדומעות, מקווה שהוא לא ייזכר בנושא שדיברנו עליו.

"הטבעת שלך" אמר בשקט והתיישב לידי – טיפה רחוק – והביא לי את הטבעת נישואין ואירוסין
"הן שלך" אמרתי בשקט, "תשים אותם על מישהי שתוכל להביא לך ילדים"
"את סתם מתנהגת עכשיו כמו ילדה קטנה. את יכולה להביא ילדים, את פשוט חוששת. זה טבעי שאת תחששי. אבל תפסיקי לתת לפחדים שלך מקום גדול בחיים שלך. את הורסת אותך ואת הילדה שלך" אמר והצביע על שתינו.
שתקתי.

"בכל אופן אני לא מביא לך גט שתהיי בעניין. אני לא מתגרש ממך" ענה בהחלטיות ועזב את הסלון, משאיר אותי לבד.
אני חושבת שהייתי רעה מידי.
אבל אני לא רוצה ילדים, זאת אשמתי?

היום עבר וענת התעוררה, בישלתי לה אורז והאכלתי אותה רק באורז ועוף. לא יותר מזה.
היא לא הסכימה להכניס ירקות לפה שלה, וגם כמעט היא לא אכלה.
אבל מים היא שתתה. היא מוכרחה.

הלילה הגיע וענת נרדמה כמו ילדה טובה ומתוקה כבר בשעה 8, היא הייתה סחוטה.
אני ארגנתי את הבית ונכנסתי למקלחת, שוטפת מעליי את היום הזה ונכנסת לחדר שלי,
מודעת לכך שמתן אמור להגיע כמו 10 דקות מחברים שלו,
מחר הוא עובד. הוא לא יכול להישאר עד מאוחר עם חברים, השעה עוד מעט 12 בלילה.
הבטתי טיפה על הטלוויזיה וכששמעתי את מתן בדלת מיד הבטתי עליו.
הוא לא דיבר וככה גם אני..

הבטתי על כל תנועה שלו, על כל נשימה שלו.
"טוב מה" צחק והביט בי, שתקתי והפנתי לו מבטי, מתביישת מתגובתו.
"את לא מדברת?" שאל וליטף את לחיי, כמה זמן חיכיתי למגע הזה שלו.
"אני עצובה" אמרתי בשקט, משתפת אותו בהרגשתי,
"עצובה?" שאל ללא הבנה
"אני מרחיקה ממני את כל מי שאני אוהבת. ולפעמים אני חושבת שאולי לא נועדתי לחיות עם אנשים ביחד." אמרתי בעצב ונכנעתי למגע שלו, לחיבוק התמים והאוהב שלו שקירב אותי אליו.
"את באמת מרחיקה ממך אנשים שאת אוהבת. אבל אני כאן בשביל לדאוג שזה לא יקרה" ענה בבטחון
"אבל קשה לי" אמרתי בקול חנוק.
"אני יודע שקשה לך. גם לי קשה, אבל אנחנו נעבור את זה. אני מבטיח לך" הבטיח לי
"מתן?" שאלתי בשקט, הוא המהם בקולו , חיכה שאמשיך.
"אתה יכול לשיר לי את השיר הזה שהשמעת לי?" שאלתי בשקט,
הוא הנהן בראשו ונשק למצחי.

"אל העולם שלך אליו ,אני לא יכול לכאוב אותך עוד פעם
אז כדאי שתביני כי אינני עוד ,אבל שולח את האושר אל ידיו
ומידיו אל העולם שלך אליו ,אני לא יכול לכאוב אותך עוד פעם
אז כדאי שתביני כי אינני עוד, אבל שולח לך רק אושר"

"מה זה אומר באנגלית?" שאלתי כשלא הבנתי טיפה מהמילים
הוא חייך חיוך קטן ונשק שוב לראשי והתחיל להסביר לי באנגלית על השיר,
רק עכשיו הבנתי.

"אני מצטערת על כל מה שאני גורמת לך להרגיש. אבל תבין אותי. קשה לי בעולם הזה" אמרתי בשקט בקול עצוב ומצטער
"אני יודע שקשה לך, אבל את צריכה לקחת דברים בפרופורציות" נאנח בשקט
"אני אוהבת אותך" אמרתי ונשקתי לשפתיו נשיקה רכה, עוצמת את עיניי ומנתקת את שפתיי ממנו ופוקחת שוב לאחר מכן.
"אני אוהב אותך" ענה והסיט את שיערי הקצר מהפנים.

"תעצום את העיניים" ביקשתי בקול שקט ונעים, הוא עשה כדבריי
"תתאר לי מה אתה רואה" ביקשתי בחיוך קטן
"לא רואה כלום. חושך" אמר ללא הבנה
"ככה החיים שלי בלעדייך." אמרתי בחיוך קטן והבחנתי את שפתיו נמתחות לחיוך ואת עיניו נפקחות לרווחה,
"החיים שלי בלעדייך זה לא חיים" אמר ונשק שוב לשפתיי.
"נלך לישון?" שאלתי בשקט, הוא הנהן בראשו.
"תעירי אותי ב6 וחצי ותיקחי אותי לעבודה" אמר בשקט מנסה להירדם.

התעוררתי כמו שהוא ביקש ב6 וחצי, הרגשתי טיפה לא טוב אבל מיד לקחתי כדור והתגברתי על התחושה הרעה.
תחושת הבחילות והכאבי ראש ובטן.
התארגנתי והערתי את מתן ועברתי אל המטבח להכין לו ארוחת בוקר וגם לי.
"בוקר טוב לאישה שלי" שמעתי את קולו של מתן ושתיי ידיים נכרכות סביב מותניי הקדמיות ומתעקלות סביב הבטן שלי, מוכיח את העובדה שאני זאת שטורחת עכשיו במטבח – והוא רק התעורר.
"בוקר טוב אהובי" אמרתי בקול מתרגש, לא מאמינה שהתגברתי על הריב הזה, אבל עוד לא פתרתי את הריב הזה.
"נאכל ואז תיקחי אותי לעבודה ואת ענת לרופא?" שאל, הנהנתי בראשי והתיישבנו לאכול,

"בוקר טוב ענתי" הערתי את ענת כשראיתי שהשעה 7, מתבאסת להעיר אותה אבל קבעתי תור לרופא.
"בוקר" מלמלה וצנחה בחזרה על המיטה, מזכירה את העבודה שהיא תוצר שלי ושל ג'ייסון.
חולי שינה.

היא התחילה לאכול אחרי שגררתי אותה להתארגן, יצאנו סוף סוף מהבית ב7 וחצי!

הקפצתי את מתן אל העבודה ונפרדתי ממנו בנשיקה קצרה
"אהובי תהנה בעבודה. אני אעדכן אותך מה עם ענת"
"אני אוהב אותך. תחשבי טיפה על מה שאמרתי אתמול, תשחררי טיפה מהלימודים ומהמחויבות שלך ותרגישי טוב יותר. אני מבטיח. בערב נצא? שנינו?" שאל
"ומה עם ענת? אני צריכה לראות אם טל יכולה לשמור עליה" אמרתי, מנסה לחשוב אם טל עובדת היום בערב, טל היא הבייבי- סיטר של ענת. היא בת 20, קטנה ממני בשנתיים.
"את תהיי בסדר, וענת תשאר עם טל. ואם לא, אז אמא שלי תשמור עליה. אני חייב לזוז, ביי יפה שלי" אמר ונשק שוב לשפתיי, יוצא מהאוטו ונכנס אל העבודה אחרי שהוא עובר בדיקה רצינית.
הבטתי על האוצר שלי , והיא כמובן ישנה.

הגעתי אל המרפאה והרמתי את ענת על ידיי, מודעת לכאב גב שיש לי אבל אני אסתדר.
התיישבנו על הכיסאות המתנה, מחכים לתור שלנו.
הטלפון שלי צלצל והגיע זמני לענות לטלפונים הדחופים אחרי שביטלתי את העבודה היום.

-"הלו?" ענתי , לא מביטה מי זה מתקשר
"רותם. מה שלומכן?" שמעתי את קולו של ג'ייסון
-"יותר טוב, אני מחכה עם ענת לרופא" עידכנתי
"למה?" שאל ללא הבנה
-"אתמול היא הקיאה, היא לא הפסיקה להקיא" ניסיתי להסביר בהכי פחות לחץ
"את לא עובדת היום?"
-"ביטלתי. אני צריכה להיות איתה" הסברתי
"את רוצה אני אשאר איתה? אני גם ככה בבית. אני הולך לרופא עם לימור. אני חושב שהיא בהריון" אמר בהתרגשות
-"הגיע הזמן" אמרתי בקול שמח, אבל כאב לי. הוא נהיה אבא בפעם השניה, ואני לא.
"כן. אז לקחת את ענת?" שאל
-"אני לא אלך לעבוד. אני אלך ללימודים, אתה תוכל להשגיח עליה?" שאלתי
"ברור רותם. זאת הבת שלי , להזכיר לך?" שאל ללא הבנה
-"כן. אז אני אשים אותה אצלך אחרי שאני יארגן אותה" הסברתי
"רותם?" שמעתי את ג'ייסון שוב קורא לי
-"כן?" שאלתי ללא הבנה
"תעברי אחרי זה דרך אמא שלי, היא רוצה לראות אותך" ביקש
-"אני אביא את ענת לשם?"
"יודעת מה, כן. זה יהיה לי מעולה" אמר במחשבה שנייה

סיימנו לדבר וכל הזמן הזה חששתי למה מאיה רוצה לראות אותי. אם ג'ייסון אמר לה משהו- הוא מת.

נכנסתי לרופא כשקראו לנו, הייתה רופאה מתוקה וצעירה.
גדולה ממני בערך בשנתיים או יותר.
"מה שלום ענת ואמא שלה?" חייכה הרופאה במתיקות,
"היא ישנה, להעיר אותה?" שאלתי כשראיתי שענת עוד לא התעוררה, התיישבתי ונזהרתי לא לזוז יותר מידי כי התינוקת שלי -הילדה שלי הבוגרת- ישנה.
"לא זה בסדר, תסבירי לי מה קרה" התעניינה
"היא לא הרגישה טוב כל השבוע, הייתי כאן והבאתי לה תרופה. היה לה וירוס. ואתמול היא הקיאה בלי הפסקה" הסברתי
"אני חושבת שהיא מפתחת סוג של שפעת, אני אבדוק אותה." אמרה והקלידה במחשב שלה משהו.

כשהרופאה התקרבה אל ענת, התפללתי אל ה' שענת לא תקום. שתנוח מעט.
הרופאה בדקה אותה וענת עדיין ישנה. זה היה מעולה.
"אז כמו שאני מבחינה. יש לה שפעת, היא מאוד מדבקת. יכול להיות ולא הרגשת טוב?" שאלה, הנהנתי בראשי.
"אני מציעה שלא תשתו מאותו כוס, ולא תאכלו מאותו סכו"ם. בסה"כ זה יעבור עם הזמן" הסבירה,
"תודה" חייכתי ויצאתי מהרופא ביחד עם ענת אל הרכב, נוסעת אל כיוון הבית של מאיה.

הגעתי הביתה בזריזות, מעדכנת את מתן שלענת יש שפעת ושאני נוסעת לשים אותה אצל ג'ייסון.
ארגנתי לענת תיק עם בגדים להחלפה ובגדים יפים אם יתחשק לה, למרות שיש למאיה ולג'ייסון בגדים לענת בבית שלהם. הכנתי כמובן מים, תרופה, ופרי בשביל ענת.
למרות שיש בבית של ג'ייסון וגם בבית של מאיה. אבל לפחות אני אהיה רגועה.

הגעתי אל הבית של מאיה, מבחינה בענת בשלבי התעוררות.
"מתוקה שלי, איך את מרגישה?" התעניינתי, היא חייכה חיוך שבור קטן
"אנחנו עכשיו נרד אל הבית של סבתא מאיה? ואבא יבוא לקחת אותך?" וידאתי,
היא הנהנה בראשה
"אמא?" שאלה בזמן שנכנסנו לבית של מאיה, המהמתי בקולי מחכה שתמשיך
"סבתא תכין לי את הגלידה שאני אוהבת?" שאלה בחיוך, הנהנתי בראשי
"אני בטוחה שהיא תכין לך".
מאיה אוהבת להכין גלידות, היא תמיד הכינה גלידות, עוד כשאני וג'ייסון היינו פעם ביחד בניו יורק.
וכשענת באה אליה, הן מכינות ביחד גלידה . וכשענת חוזרת לבית- היא חוזרת עם קופסאות מלאות בגלידות שונות.

דפקתי על הדלת של הבית של מאיה, ומיד הדלת נפתחה בחיוך ע"י מאיה.
אשר נמצא בעבודה, הוא החליט לעבוד באוניברסיטה, ללמד אנגלית.
אחלה עבודה. עבודה מעולה!
"מי זאת הקטנה הזאת שלא מרגישה טוב?" שאלה בחיוך מאיה והרימה על ידיה את ענת שחייכה חיוך קטן ועייף
"מה יש לה? אמרו לכם?" שאלה מאיה בהתעניינות כשישבנו בספה כשענת מכורבלת בתוך ידיה של מאיה, מאיה כ"כ נהנית להיות סבתא שזה מדהים.
וגם אשר. וגם ג'ייסון. זה משהו שמעולם לא היה להם. ועכשיו יש להם
"יש לה שפעת. הרופאה אמרה לא להעביר רוק" חייכתי, מנסה למצוא מילה נורמאלית בעברית.
"סבתא?" שאלה ענת באנגלית
"כן מתוקה?" שאלה בחיוך באנגלית,
"אני רוצה גלידה" חייכה ונשקה על הלחי של סבתא שלה
"אני עכשיו אלך לשים לך, ואנחנו נכין יותר מאוחר עוד גלידה, רוצה?" שאלה מאיה בהתלהבות
"כן!" התלהבה ענת והדליקה טלוויזיה על ערוץ דיסני,

כשמאיה הביאה לענת גלידה, ענת פשוט נשכבה על הספה והסתכלה על הטלוויזיה, אני רק חייכתי.
"בואי נעלה ללמעלה?" שאלה מאיה, הנהנתי בראשי והודעתי לענת שאנחנו למעלה.

"אז איך עם מתן?" שאלה, גמעתי את רוקי וחייכתי, "מעולה". ג'ייסון אני הורגת אותך.
"תראי מה מצאתי" חייכה ופתחה את הארון שלה והוציאה מהארון שלה צמיד זהב,
הוא היה מוכר לי מידי.
"אני לא מאמינה" מלמלתי
"חשבתי שתרצי לשמור את זה, אפילו אם .. אם זה מוזר. תביאי את זה לענת כשהיא תגדל"

***
(פלאשבק)

"תעצמי עיניים" אמר ג'ייסון והוביל אותי אל החדר שלו, כמובן שהייתי חייבת להציץ
"רותם! העיניים!" כעס ועצם את עיניי עם ידיו, מוביל אותי בבטחה אל החדר שלו
"עכשיו את יכולה להציץ" אמר בשמחה, פקחתי את עיניי ולא האמנתי למה שראיתי.
החדר היה מואר בגוונים רומנטים, מנורת הלילה הלבנה האירה באור מעומעם את החדר והנרות הריחניים האירו את החדר עם ריח משגע.
המיטה הייתה מסודרת ועליה היה דובי ענקי ו3 שקיות מוחזקות בין רגליו של הדובי הענקי,
המיטה קושטה בפרחים יבשים אדומים בצורת לב.
"יום שנה שמח לנו" אמר בחיוך ונשק לשפתיי,
כרכתי את ידיי סביב צווארו, לא יודעת מה להגיד עוד

"אתה האושר בחיים שלי" אמרתי בחיוך, משפשפת את בטני הנוקשת לשם שינוי.
"תעצמי את העיניים שלך" ביקש שוב
עשיתי כדבריו
"מה את רואה?" שאל,
"כלום. חושך" אמרתי ללא הבנה, הייתי אמורה להגיד משהו אחר?!
"ככה החיים שלי בלעדייך ילדונת" נשק לשפתיי

"אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך רחב ודמעות של אושר זלגו מעיניי,
לא יכולתי לשלוט על זה.
התקדמנו אל המיטה וכל מה שרציתי זה רק להוכיח לו את האהבה שלי אליו.
הרמתי את חולצתו, מנסה להיפטר מפריטי הלבוש שלנו
"לא. רגע רותם" אמר והתנתק ממני, הסתכלתי עליו ללא הבנה
"אני רוצה אותך, את לא יודעת כמה. אבל נחכה טיפה" אמר בחיוך קטן
"תראי מה קניתי לך" אמר והוציא משקית יפה קופסה אדומה ארוכה, פתחתי את הקופסה וצמיד זהב נגלה אל עיניי,
ענדתי אותה על ידיי וראיתי שחרוט עליה משהו,
"מה כתוב?" שאלתי בחיוך כשלא הצלחתי לקרוא הפוך
"בלב שלי תמיד. ומעוקל אל תוך זה השמות שלנו. רותם וג'ייסון" חייך
"אני אוהבת אותך." אמרתי בחיוך והמשכנו לפתוח את כל המתנות

(סוף פלאשבק)
***
כשהוא נפרד ממני זרקתי את הצמיד , הגעתי לבית של ג'ייסון והתעמתתי איתו, רציתי שהוא יגיד לי שהוא עדיין אוהב אותי. ושהוא מוכן לגדל איתי ביחד את התינוק שיש בבטן שלי,
אבל הוא התעלם ממני וביקש ממני לעזוב.
זרקתי את הצמיד על הבית שלו וברחתי לבית שלי בחזרה, בוכה שהוא לא שלי.

"אני יודעת שאין לך זיכרון טוב משם. אבל תחשבי שכשענת תגדל, היא תרצה זיכרון ממה שהיה בניכם. את לא תוכלי להסתיר את זה ממנה שהיא נולדה מחוץ לנישואין. שזה דבר לא שגרתי. את תהיי חייבת לספר לה כשהיא תגדל. הצמיד הזה יהיה לפחות סימן שהיא תדע שאבא שלה אהב את אמא שלה, ושאמא שלה אהבה את אבא שלה."
"אני לא אספר לה. היא לא מספיק מבינה את המשמעות של זה. היא צריכה להיות גדולה יותר בשביל להבין את הסיפור ולדעת שאנחנו אוהבים אותה. שהיא באה מאהבה ולא מטעות. אני לא יכולה לעשות לה את זה בגיל כזה. ואני מבקשת ממכם. אל תכניסו לה רעיונות לראש, היא מספיק מבולבלת כשאנשים מעירים לה שההורים שלה צעירים מידי, היא מספיק עצובה וכואבת כשהיא רואה שלכל החברות שלה יש אחים גדולים והורים מבוגרים והיא לא מספיק גדולה בשביל להבין שהיא תמיד תהיה האוצר שלנו, גם אם אנחנו לא ביחד." התחננתי אליה
את חייבת לספר לה את האמת" אמרה

"אמא?" שמעתי את הקול של ענת מחוץ לחדר,
"כן ענת?" שאלתי בחשש,
"איזו אמת?" שאלה ללא הבנה.
הבטתי על מאיה ושתקתי. איך אומרים את כל זה לילדה שלי שהיא בסך הכל בת 6?
נתתי לה יחס של מלכה. מעולם לא כעסתי עליה בלי סיבה, מעולם לא הרמתי עליה יד, או איימתי עליה.
תמיד רציתי שהכל יהיה לה טוב בחיים. אם זה עם חברים, משפחה, לימודים. הכל.
לנפץ לילדה שלי את החלום שהיא פה בגלל טעות מסכנה? טעות שאני לא מצטערת עליה?
לנפץ לה את הידיעה שזה לא נורמטיבי שנכנסתי להריון בגיל 15 וחצי, שאני חייה בלי הורים, שאין לה אחים, ואבא שלה שנא אותי עד לרגע שהוא הבין שיש לו ילדה?
לספר לה שניסיתי להתאבד כשהייתי בחודש שלישי?
לספר לה שכל מה שרציתי זה למות?
איך אומרים את כל זה לאוצר הקטן שלי?.