כמה פעמים.. עונה 2 פרק 7

התעוררתי מהתזוזות החלשות של ענת, מסמן לי שהגיע הזמן שלי לקום.
הבטתי הצידה וראיתי את הילדה שלי משפשפת את עיניה וכורכת את ידיה סביב גופי השכוב על הצד- ממש מונח לידה.
"אימא?" שאלה ענת כשראתה שעיניי היו פקוחות, לא יכולתי לדבר, אני רק נזכרת בכל הריב הזה עם מתן.
"כן ילדה שלי" עניתי באפיסת כוחות, מתכננת איך לעוף מכאן כמה שיותר מהר.
"חלמתי חלום רע" אמרה בשקט, ליטפתי את ראשה ונשקתי למצחה- מאין מנהג מוזר שלי.
כל פעם שאני נושקת למצחה אני מרגישה שאני מוציאה ממנה את כל הרע ולוקחת אותו אלי.
נשיקה מרגיעה- נשיקה אימהית.
"על מה חלמת?" שאלתי בהתעניינות והבטתי בשעוני שהראה שהשעה כבר 20:20 בערב.
הגיע הזמן ללכת לאכול, ואני חושבת שלי ולענת יהיה לילה לבן..
"חלמתי שחוטפים אותי ממך" אמרה וחיבקה אותי חזק, הלב שלי פעם חזק. איך ילדה קטנה ומתוקה בת 6 יכולה לחלום על חלומות כאלה?
"זה רק חלום, אל תדאגי. אף אחד לא יחטוף אותך ממני" אמרתי בשקט מנשקת שוב את מצחה ומתרוממת לישיבה ואוספת אותה אליי לחיבוק ענקי.
אני לא אשכח אותה שהיא הייתה כ"כ קטנה ופגיעה, ופתאום היא כ"כ גדולה.
בת 6! ויודעת לדבר ולא נותנת לאנשים לדרוך עליה.
"אני אוהבת אותך ענתי" אמרתי ושחררתי את החיבוק שלי ממנה סוף סוף, היא נמחצה.
"גם אני אוהבת אותך אימא" אמרה וקמה מהמיטה ויוצאת אל כיוון המקלחת.
נשארתי לבד בחדר בודקת את ההודעות שלי בטלפון ויודעת שאף אחד לא מחפש אותי.
חוץ מחברות ללימודים, ומיילי ועדי.
בדקתי טיסות בחזרה לבית, רק לא להישאר כאן. הטיסות היו מאוד יקרות.
אבל אני לא מתכוונת להישאר פה.
הטיסה היחידה שהייתה פנויה- היא רק מחר בבוקר. בסביבות 10 בבוקר.

קמתי מהמיטה יוצאת אל כיוון הסלון מכינה לי נס קפה, להתנער מההרגשה המגעילה ועל הדרך מכינה לענת תה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
כפית סוכר ותיון נענע. בבית אני מכינה לה עם נענע אמיתית, כי התיון לא בריא.
הבטתי אל כיוון החדר הסגור שבו אני ומתן חלקנו את סודינו בימים האחרונים.
האגו של שנינו בשמים. לא מוכנים לוותר על כבודנו.

התיישבתי בספה ליד ענת עם התה שלה, והנס שלי, ופתחתי את המחשב נייד, מקווה שאלמוג התעורר כבר- שענת תוכל לדבר איתו.
אני אעשה לה הפתעה, היא לא יודעת שאני אמורה להתקשר אליו.
התחברתי לסקייפ ומיד קיבלתי שיחה נכנסת. שיחת וידיאו.
כמה התגעגעתי אליו!
החבר הכי טוב שלי מגיל 17. 5 שנים של חברות.
עניתי לשיחה והערתי את תשומת ליבה של ענת אל המחשב.

"אלמוג!!!" קראה לו ענת בהתרגשות
"ילדה יפה! התגעגעתי אלייך" קרא בהתרגשות. לא היה כ"כ קליטה והשיחה נתקעה..
"גם אני! מתי אתה חוזר לארץ, אני מתגעגעת אלייך. אני רוצה שתבוא לכאן ותחבק אותי" אמרה ענת וחייכה חיוך רחב,
היא כ"כ ילדה טובה שהיא רק ביקשה ממנו שיבוא לתת לה חיבוק, לא מתנות, לא כלום.
רק חיבוק.
"אני אבוא בקרוב. לא עוד הרבה זמן. איך אתן באילת? נהנות?" שאל
-"מאוד" עניתי בחיוך וראיתי את ענת מתחילה לספר לו על חברים שהיא הכירה, על זה שהיא למדה לשחות בעמוקים, ועוד הרבה דברים.
היא התרגשה במיוחד שהיא יכלה לראות אותו במסך.
כמעט ולא השתנה.
אותו שיער חום כהה קצר. פניו נהיו שזופות מאוד, הייתי רוצה לתפוס צבע שחום.
הייתי רוצה להיות כמו כל אלה שנולדים עם צבע שחום שלא צריכים ללכת לים בשביל לתפוס צבע כזה.
זקן ושפם עיטרו את פניו, לא כ"כ ארוך. אבל זיפים שחורים מילאו את פניו מעט.
"הכרת חברה בתילאנד?" שאלה ענת בחיוך רחב
"כן, הכרנו פה הרבה ישראלים. כשתהיי גדולה, אני אביא אותך לכאן, שתוכלי לראות את הקופים על חוף הים" אמר בחיוך והוסיף "רק אם אמא תרשה"
"יש קופים על חוף הים?" התלהבה ענת
"כן, ואפשר להאכיל אותם" אמר
"כמו שראיתי בטוויטר של אמא?" שאלה ענת, אלמוג הנהן בראשו והוסיף "אני אתקשר אליכם כשיהיה לי זמן, מוקדם בבוקר ואנחנו יוצאים לטייל." אמר אלמוג וענת עשתה פרצוף עצוב.
ומיד הפרצוף העצוב השתנה לשמח כשאמרה את המילים הבאות "תהנה, ואני תמיד אחכה לך כאן" הבטיחה לו.
-"תשמור על עצמך אלמוגי" אמרתי בחיוך קטן ושלחתי נשיקה באוויר, וזה גם מה שהוא עשה.

השיחה הסתיימה וענת לגמה מהתה החם וחייכה חיוך רחב.
"מה את מחייכת ילדה של אמא" צחקתי ואספתי אותה לחיבוק חלש וארוך.
אם לא היה לה תה ביד הייתי טורפת אותה בנשיקות.
"אמא מתי חוזרים הביתה?" שאלה והביטה בי בעיניה הירוקות האלה. העיניים ששובות אותי אליה.
"רוצה שנחזור מחר?" שאלתי, יודעת שהיא תענה לי 'כן'.
"כן, אבל אפשר?" שאלה ללא הבנה
"כן. תמיד אפשר לחזור לכאן בפעם אחרת. מחר בבוקר נעלה על טיסה ונחזור לבית?" שאלתי בחיוך, היא הנהנה בראשה.
החופשה הזאת הספיקה לי .
"ומה עם נתנאל? הוא יבוא לבקר אותנו?" שאלה ענת ועיניה ברקו.
"אנחנו יכולים לבקש ממנו שיבוא לבקר, את רוצה שהוא יבוא לבקר?" שאלתי, זוכרת איך בפעם הראשונה שנפגשנו היא לא אהבה אותו.
"כן!, ואת חושבת שהוא יסכים?" שאלה ללא הבנה
"אני בטוחה שהוא יסכים, אבל הוא צריך לפנות לו זמן בשביל לבוא. אנחנו לא גרים אחד ליד השני, נכון?" שאלתי את ענת, לא רוצה שהיא תפתח ציפיות.
"נכון.. אז רק אם הוא יוכל , שיבוא" ענתה בחיוך רחב והוסיפה "אני רעבה"
"אז נלך לחדר אוכל, נתלבש ונצא מיד" אמרתי ולקחתי את השתייה שלי ושל ענת אל המטבח ומשם הלכנו להתארגן לחדר אוכל.
נעשה סיבוב קטן באילת ואז נסיים את החופשה שלנו.

באמצע הארוחת ערב המאוחרת שלי ושל ענת הרגשתי את עיניי נעצמות,
הריח הזה היה מוכר. אבל הוא לא של מתן.
"נתנאל?" שאלתי ללא הבנה, "צודקת" אמר בשמחה והוריד את ידיו מעיניי והתיישב לידי וליד ענת.
אני מקווה שמתן לא יעבור פה.
"ענתי מה נשמע?" שאל נתנאל ונתן לה כיף, היא חייכה חיוך מובך וענתה בגאווה "הכל בסדר. נתנאל, אתה תבוא לבקר אותי אחרי החופשה אצלנו בבית?"
"אני אשמח לבוא לבקר" ענה וסימן למישהו לבוא לשבת לידינו.
הבחור השני התיישב לידינו והציג את עצמו "אני עדן, חבר של נתנאל" וחייך חיוך רחב.
ענת חייכה חיוך קטן והתעסקה באוכל שלה והמשיכה לאכול.
אני לעומתה כבר סיימתי לאכול, אין לי תאבון לאכול.
כל הריב הזה יצא משליטה.
זה לא הריבים שהיו לנו כשלא היינו נשואים ואז הוא היה עוזב לדירה של אמא שלו, ואני הייתי נשארת בדירה שלי- כי אין לי לאן לברוח.
ואני לא עוזבת את הדירה שקניתי, כי זה המקום היחידי שאני יכולה לגור בו עם ענת.
ובכללי, המקום היחידי ש-לי יש מקום שם.

כשנתנאל וחבר שלו עדן סיימו לאכול, הגיע הזמן שלי ושל ענת לקום,
"ענתי תעשי סיבוב" אמר נתנאל וביקש ממנה שתסתובב ותראה את הבגד שלה.
היא לבשה אוברול לבן
http://www.epk.co.il/ProductDetails.asp?Product_ID=3585
ושיערה בלונדיני שטני החלק היה פזור על גבה וסיכה שחורה נתפסה על הצד של שיערה, אוסף את השיער הדליל והקצר מלפנים.

"מחר בבוקר אני אראה אותך בבריכה?" אמר נתנאל לענת רגע לפני שהלכנו לחדר של עדי ואלירן,
"מחר אנחנו חוזרים הביתה" אמרה ענת בחיוך קטן
"אז תביאי חיבוק אחרון, ואני אראה אתכן כשאני אחזור הביתה?" שאל, ענת הנהנה בראשה וחיבקה את נתנאל חיבוק ארוך.
"לא הייתם אמורים להישאר כאן עוד כמה ימים?" שאל אותי נתנאל בזמן שענת רצה אל עבר הצוות בידור אחרי אישור מקיף ממני, אני פרנואידית.
"היינו. דברים השתנו, אני וענת נחזור, עדיף לנו" הסברתי בערך, מקווה שהוא יבין.
"ומה עם חבר ש-" אמר וכשנזכר שאנחנו נשואים הוא ניסה להגיד את זה בלי להישמע מוזר.
"הב-" אמר וקטעתי אותו, כי הוא לא הבעל שלי. אנחנו זוג נשוי, הוא לא הבעלים שלי, זה נשמע כזה..
"יש טיפה ריבים, נתגבר על זה. אני חושבת שהוא יחזור בסוף החופשה" הסברתי
"אני מצטער" אמר בשקט וחיבק אותי חיבוק קטן.
החיבוק הזה גרם לגופי לרעוד.
ספק מהמגע, ומההרגשה, ספק מהפחד שמתן ייתפוס אותנו מתחבקים.
כאילו עשינו משהו אסור.

השעה 10 כבר הגיעה, הצוות בידור עשה מופע לכל האורחים במלון, ענת כבר הייתה ערנית. טעות לתת לה לישון צהריים.
"רוצה שנלך לעדי ולאלירן?" שאלתי את ענת, היא הנהנה בראשה ואני והיא ברחנו לחדר של עדי ואלירן.
מקווה שמתן לא נמצא שם.
ענת דפקה בדלת של החדר שלהם, והדלת נפתחה מיד.
עדי הייתה לבושה בפיג'מה. ואלירן היה לבוש בבגדים יפים.
עדי לא בחורה של מסיבות.
"מה נשמע" חייכתי וענת קפצה על אלירן בחיבוק, אלירן אוהב אותה מאוד.
"הכל בסדר, מה איתך?" שאלה עדי ונכנסנו אל תוך החדר שלהם וישבנו על הספה.
"בסדר" חייכתי,
"מתן היה פה" אמרה וגירדה בראשה, הנהנתי בראשי , לא מבינה מה אני אמורה להבין מזה.
"מחר אתם חוזרים?" שאלה והצביעה עליי ועל ענת, הנהנתי בראשי.
"כן. אני ומתן התווכחנו, אני מעדיפה לחזור לבית. מיצינו פה כבר הכל" הסברתי,
"ממ- הבנתי." אמרה בשקט, ראיתי שהיא רצתה להגיד משהו.
"קרה משהו?" שאלתי את עדי,
"כן. מפריע לי הריב.. למה רבתם? כי את לא רוצה עוד ילדים?" שאלה
"לא. זה מה שהוא אמר?" שאלתי, לא מבינה למה הוא משתף אותם בריבים שלנו.
"שאת מדברת עם ההוא מהמלון, ושאת לא רוצה ילדים. אני לא מבינה מהבעיה בלהביא ילדים" אמרה , נפגעתי מהמילים שלה.
היא לא יודעת מה עברתי, היא לא יודעת מה זה לעבור את כל זה.
היא אולי יודעת חלק מהדברים שעברתי בהריון עם ענת, אבל היא לא יכולה לשפוט אותי.
שתקתי.
אלירן הביט בעדי במבט נוקב ושמעתי את עדי מלמלת 'מה?'
"הוא כועס.. אני חושבת שכדאי שלא תדברי יותר עם ההוא מהמלון" אמרה, סוג של מציעה לי .
"את בעד מתן?" שאלתי ללא הבנה,
"אני לא בעד אף אחד. אבל אני אומרת שמתן צודק" אמרה בנוקשות.
"אז את אומרת שאני לא צריכה להיפגש עם נתנאל, ובכללי עם אף גבר כי זה מעצבן את מתן? אז אני אמורה פשוט לשבת ולחכות לו שהוא יחזור מהמסיבות מאוחר בלילה, לא לצאת עם חברות, ופשוט להיות רק איתו?" שאלתי ללא הבנה, מרגישה את החץ ננעץ לי בלב.
"כן. כי אתם נשואים. את לא יכולה ללכת ולצאת אל סתם גברים בחוץ" ענתה
השיחה נהייתה קרירה.
"ולו מותר?" שאלתי בגיחוח, לא מבינה לאן נעלמה החברה שלי .
אבל זה היה ברור שהיא תהיה בעד מתן, היא הרי מכירה אותו לפני שהיא מכירה אותי.
היא שתקה.
"הוא אתמול יצא, לא אמרתי כלום. לא ביקשתי שהוא יהיה איתנו, אנחנו לא צריכות אותו, אבל זה לא אומר שאסור לי לדבר עם אנשים, שאסור לי להיפגש עם אנשים." הסברתי
"ציפיתי שתביני אותי" אמרתי בשקט, מאוכזבת מעוד בן אדם בחיים שלי .
"אל תצפי שאני אבין. אני לא יכולה להחליט בין שניכם. אני והוא חברים כבר הרבה זמן, ואז הכרתי אותך. ואני אוהבת אותך, באמת. אבל אל תתני לי לשפוט ביניכם" אמרה בשקט
"אז למה פתחת את הנושא מהתחלה?" שאלתי ללא הבנה
"כי.. כי חשבתי שזה יהיה טוב" ענתה.
"מה יהיה טוב בזה?" שאלתי ללא הבנה
"בסדר! לא חשבתי שזה ייצא ככה! ניסיתי!" כעסה עליי
שתקתי.
כמו תמיד אני זאת ששותקת.
"די בנות" אמר אלירן ויצא עם ענת לבחוץ.
שתקתי, התעסקתי באיפון שלי, מתביישת להיות כאן.
ושוב פעם אני נשארת לבד.
בלי אף אחד.
בלי אמא, בלי אבא, בלי מתן, בלי ציונה, ועכשיו בלי עדי.
"אז אתם טסים מחר?" שאלה בשקט,
"כן" צייצתי.
"ואיפה מתן יהיה?" שאלה ללא הבנה.
"יש לו בחירה לחזור לדירה, אני לא אגיד לו לעזוב" אמרתי בנוקשות.
"ברור שהוא לא יעזוב. זאת גם הדירה שלו" ענתה.
קמתי מהספה יוצאת אל המרפסת , רוצה לקחת את ענת ולברוח מכאן.
"אנחנו הולכות לחדר, לנוח למחר. אז אני מאמינה שאנחנו לא נספיק לראות אתכם. תהנו בחופשה" אמרתי בשקט ויצאתי עם ענת.
אף אחד מהם לא דיבר.
ברור. שניהם תמיד יהיו פה בשביל מתן. לא בשבילי.

ושוב אני לבד.
רק שהפעם אלמוג לא פה בשביל לעודד אותי.

נכנסתי לחדר, מופתעת לגלות את מתן יושב על הספה עם בירה וסיגריות, כמו תמיד.
הריח בחדר היה מסריח.
"אתה יכול לעשן בחוץ?" שאלתי, יותר נכון מבקשת ממנו.
"לא" ענה.
שתקתי ולקחתי איתי את ענת אל תוך החדר שלה, מחכה שתתלבש וכך גם אני מתלבשת בחזרה בפיג'מה ומוציאה לנו בגדים למחר, שהכל יהיה ארוז ומוכן.
"אמא, מה קרה למתן?" שאלה ענת בדאגה.
"כלום, הוא עייף" הסברתי, היא הנהנה בראשה ויצאה אל המקלחת מצחצחת את שיניה וחוזרת אל החדר.
אני עדיין ממשיכה לארוז את המזוודות, מקווה שהטיסה תקדים.
קלעתי לענת צמה בשערה הבלונדיני ומיד היא נכנסה למיטה, נרדמת במהירות.
אני לעומתה נשארתי לארגן את הדברים האחרונים שלי ושלה ואז התקשרתי לחברת התעופה, מזמינה טיסה בחזרה לבית.
למזלי נשאר מקום לי ולה.
הטיסה הוקדמה ל9 למזלי. פחות שעה לראות את הפרצוף של מתן.

יצאתי מהחדר אל עבר המקלחת, מצחצחת שיניים ובורחת אל החדר של מתן ושלי.
ניסיתי להירדם ולא הצלחתי.
אור חלש מפתח הדלת של החדר הפריע למנוחתי, זה היה מתן.
"אז זה נכון?" שאל, "מה?" שאלתי ללא הבנה
"אני צריך לשמוע מחברים שלי שאת חוזרת הביתה? ככה משפילה אותי?" ענה בכעס
"אני כבר אמרתי לך בצהריים שאני מתכוונת ללכת" החזרתי בנוקשות.
"יופי אז תעופי ואז יהיה לי כאן שקט ממך. פחות ילדה על הראש" אמר בזלזול.
שתקתי.
ידעתי שהוא אומר את זה רק מתוך כעס ולא באמת חושב על מה שהוא מדבר.
זה מזכיר לי את הריבים של ההורים שלי ..

*** (פלאשבק) ***
אמצע חודש חמישי לא הקל עליי. בטני הייתה שוב נוקשית.
הבטתי במראה על גופי שכבר לא צנום ורזה.
כדור ענקי תפס את בטני.
שם נמצא התינוק שלי, או התינוקת שלי .
שמלה לבנה ארוכה סטרפלס כיסתה את גופי והבליטה את בטני החמודה,
ליטפתי את בטני וניסיתי לאטום את הבטן שלא תשמע את הריבים מלמטה.
"אז תעופו מפה! אתה והילדה שלך ! הזונה הזאת שנכנסה להריון" אמרה אמא בכעס.
ידעתי שאמא לא מתכוונת.
הרי אני הבת שלה.
איך היא יכולה לדבר עליי ככה.
"אני לא אעוף מפה! תעופי את ותקחי אותה" אמר אבא בזלזול.
הוא גם רוצה שאני אלך מפה. אבל זה קורה רק כשהוא כועס עליי.
"תעיף אותה מפה! אם לא היית צריך להגיד לפסיכולוגית המטומטמת שלה שאנחנו מסכימים שהיא תגור כאן! שהיו מוצאים לה פנימייה ומעיפים אותה מאיתנו!" כעסה אמא
"לא יכולתי להגיד! היא הייתה לידי! מה אני אעשה! את רוצה לעזוב תעזבי!" צעק.

כבר יומיים לא ירדתי לקומה הראשונה כשהם היו שם, רק לא לפגוש בפנים שלהם.
ככל שהבטן תפחה וההריון התקדם, אמא ככה התעלמה ממני.
אבא היה צריך לדבר איתי, אחרי הנסיון התאבדות שלי בחודש השלישי שלי להריון.
אבל הוא מנסה להתחבר אלי.
גם אני מנסה. אבל קשה לי .

נכנסתי שוב לשירותים מסדרת את שיערי בקוקו גבוה, מבליטה את פניי החיוורות.
היום יש לי בדיקה אצל הרופא. אין לי שוב עם מי ללכת :-(

ירדתי לקומה הראשונה מחפשת את פניהם של הוריי, את המבט שלהם.
"בוקר טוב" הכרזתי וליטפתי את בטני, מנסה להוריד את הכאב בבטני ובליבי.
"בוקר" אמר אבא והוסיף "תאכלי. יש לך בדיקה. שלא יגידו שאת לא אוכלת"
קולו היה נוקשה. אבל זה רק מדאגה, נכון?
"אימא את רעבה?" שאלתי, רוצה להכין גם לה אוכל, לא רוצה להיות לבד.
הבדידות הזאת הורגת אותי מבחוץ ומבפנים.
"מה את רוצה?!" אמרה בכעס.
"חשבתי להכין לנו לאכול" אמרתי וגמעתי את רוקי, מקווה לא לבכות.
"לא רוצה" אמרה בנוקשות וקמה משולחן אוכל וזרקה את הנס שלה לכיור והרימה את התיק שלה ויצאה לעבודה.
"אתה רעב?" שאלתי והסתכלתי על אבא.
"לא" ענה "בהצלחה בבדיקה. אני בעבודה. רק אם יקרה משהו שלא סובל דיחוי תתקשרי אליי"
"מ- טוב" עניתי והכנתי לעצמי טוסט, מבואסת שאני שוב לבד בבית.

העברתי תמונות בפייסבוק המזויף שפתחתי בשביל שג'ייסון יאשר אותי וככה אני אראה תמונות שלו.
הבטתי על תמונות שלו עם אליסון וג'ייד. 'החברות שלי'.
הוא היה עם עוד מישהי, ברונטית גבוהה. נראת טוב.

ליטפתי שוב את בטני וקיוויתי לא לזכור את הריבים של ההורים שלי, שאני כלולה בהם.

*** (סוף פלאשבק) ***

התעוררתי מאור קרני השמש והבטתי הצידה, רואה את מתן ישן לצידי כשגבו מופנה אליי.
רק שהוא לא יהיה קרוב אליי.
מתרחק ממני כמו מאש.
קמתי מהמיטה, נעלמת מכל המקום הזה- מכל הריב הזה.
יותר נכון, בורחת מעצמי.
אספתי את המזוודות ושמתי בסלון, הולכת למקלחת מתלבשת ועושה את ארגוני הבוקר שלי, לא חושבת על כלום.
הערתי את ענת בעדינות, מחכה שתסיים להתארגן.
היא לבשה שמלה פרחונית חמודה, מגיעה לה עד הברכיים, שיערה הבלונדיני היה אסוף בצמה רגילה ומסודרת שהרגע קלעתי לה.
"אמא איפה מתן?" שאלה ענת ללא הבנה כשיצאנו מהחדר אל כיוון החדר אוכל עם המזוודות
"הוא בחדר. הוא יחזור יותר מאוחר" הסברתי, לא מספרת לה שאני לא יכולה לחיות איתו יותר.
ובטח שלא להסתכל בעיניים של עדי ואלירן שוב פעם.
שבטוח שהם רוצים שבטובתו של מתן.
שהוא יהיה אבא- הדבר היחידי שאני יכולה להעניק לו, או יותר נכון עכשיו לא יכולה להעניק לו.
"אה" אמרה בשקט והתיישבה כמו ילדה טובה בחדר אוכל ואכלה כל מה שהבאתי לה.

סיימנו לאכול וזמננו הגיע, לא שמעתי ממתן, לא רציתי גם לשמוע.
שלחתי לו הודעה רגילה ויבשה , רק מודיעה לו שאני נוסעת בחזרה לבית- כמו שנודע לו אתמול.

אני חייבת לשנות את השם שלו בטלפון שלי.

חיכינו הרבה זמן בשדה התעופה, הטיסות התעכבו.
"אמא" בכתה ענת וחיבקה אותי חזק בזמן שישבנו על הספסל שבשדה התעופה שבאילת.
"כן ילדה שלי" אמרתי בקול מנחם ונשקתי שוב לראשה, כבר שעה שהיא ככה, רוצה רק לישון. החום התחיל לעלות לה, אני מתחילה לפחד.
"אני עייפה" אמרה בקול עייף, היא הייתה מאוד עייפה, וחמה.
והשיעולים שלה לא עזרו לי.
"אני יודעת, תנוחי ילדה שלי. אנחנו נגיע עוד מעט לבית" הסברתי וחיכיתי שהתרופה שהבאתי לה תשפיע עליה לטובה.

"טיסה 23G5A יוצאת לכיוון תל אביב בעוד 5 דקות" שמעתי את הכריזה אומרת.
הרמתי את ענת על ידיי והודתי לחברת התעופה שהחליטה לקחת את המזוודה מאיתנו כבר ממזמן.
נאבקת במשקלה של ענת הקטנה ובעייפות שנפלה עליה ובמצחה הבוער שהונח על כתפי.
היא הייתה אדומה משינה, ואדומה מהחום.
עלינו למטוס כשהדיילת ניסתה לעזור לי עם ענת, הודתי לה בחיוך שאין מה לעזור והתיישבתי במקומי.

"מתי ממריאים?" שאלתי את הדיילת שעברה בנינו ובדקה שאנחנו חוגרים ושהכל בסדר.
"עוד מעט" חייכה והושיטה לי כוס מים, מורידה ממני את הלחץ של הטיסות.
"תודה" מלמלתי בחיוך וסידרתי את ענת עליי שתנוח , שתרגיש רק טוב.
הנה..
אילת..
אני נפרדת ממך..
ומי יודע ממי עוד אני נפרדת.

"רגע." שמעתי קול מוכר אומר ומגיח מתוך קדמת המטוס .
"חשבת שאני אתן לכן ללכת ככה בלעדיי?" שמעתי את הקול הכובש שלו ואת החיוך הרחב שלו.
"מה אתה עושה כאן?" חייכתי בביישנות.
הרי אין לו שום דבר שקושר אותו אליי.
"לא יכול לתת לכן ללכת ככה בלעדיי" אמר והתיישב לידינו.
"אתה משוגע" אמרתי בחיוך קטן
"אני יודע" ענה וליטף את ראשה של ענת, גורם לה להתעורר.

"נתנאל?" שאלה ענת ללא הבנה.