כמה פעמים.. עונה 2 פרק 24. הסוף!

נקודת מבט רותם-

קמתי באמצע הלילה, מרגישה את רגליי מתרטבות.
"מתן!" יבבתי בבכי, זה לא יכול לקרות.
"מאמי, להחליף מצעים?" שאל ללא הבנה, קם מהמיטה ומדליק את האור , חושב שעשיתי פיפי.
"לא! ירדו לי המים, מתן יש לי צירים." יבבתי בבכי,
הוא מיד התעשת על עצמו, לובש מכנסיים וחולצה, לוקח את הנייד והמפתחות ועוזר לי לצאת מן המיטה עם הפיג'מה שלי אל עבר הסלון.
מתן כבר היה בנייד שלו, מתקשר אל אמא שלו שתגיע הביתה בדחיפות בשביל לשמור על ענת.

נשמתי עמוק, שמחה שהצירים פחות כואבים כמו שזכרתי.
הו- לעזאזל לא! זה כואב.
"מתן, תיקח את ענת אל ג'ייס. אני- אני אחכה לך כאן." נשכתי את הלחי הפנימית שלי.
"בואי לאוטו, יפה שלי. ניקח את ענת איתנו? אמא שלי תיקח אותה מהבית חולים." אמר
"לא- מלא מחלות. מת-אח!" נאנקתי מכאב וסימנתי לו שישאיר אותה.
"חיים שלי, זה לא טוב לחכות. בואי נסע" התחננן מתן, כורע ברך לפניי ונושק ללחיי הרטובות מדמעות.
"ענת.." יבבתי בבכי,
"מזל שהעברתי אותה בלילה אל החדר שלה." אמר בהקלה מתן.
"לך תעיר אותה, אני רוצה שהיא תהיה איתי עד שאני אכנס לחדר לידה." אמרתי באנחה שקטה,
"אני הולך לקרוא למירית ואבי שישמרו עליה." מדבר על השכנים שלנו, היחידים שבסביבות גילנו.
בני 30.

לאחר עשר דק' אבי נכנס לבית , מחבק אותי ומאיץ בי ללכת אל הרכב.
"אנחנו נשמור על ענת, לידה קלה!" אמר בחיוך, נושק למצחי.
"אמא שלי תגיע לשמור עליה עוד מעט." אמר מתן בהקלה, נכנסים אל הרכב ומנופפים למירית לשלום.

באמצע הנסיעה התחלתי להרגיש את התינוק, לא, לא, אני לא מוכנה!
"מתן! אני מרגישה אותו." יבבתי בבכי, מזועזעת מעצם העובדה שאני עומדת ללדת באוטו.
"מה מרגישה?" שאל בבהלה, מחייג מהר אל אמבולנס שיפגוש אותנו בדרך.

"בלי לחץ, תוכל להסביר לי מה קרה?" שאלה האישה במוקד.
-"אני מרגישה את התינוק." יבבתי בבכי,
"תורידי את המכנסיים והתחתונים, תגידי לי מה את מרגישה."
-"את הראש, אני עומדת להתעלף." בכיתי בהיסטריה
"את יולדת." קולה נשמע שמח,

"תביאו אמבולנס, אני לא מיילד אותה! אני לא יודע איך." אמר מתן בהיסטריה.
"האמבולנס בדרך, תשארו איתי על הקו."

-"אני חייבת לדחוף." אמרתי בהיסטריה כשהראש כבר יצא,
לא הקשבתי למה שהאישה אמרה ומתן מיד החל לצלם, הנחתי את ידיי בין רגליי ולאט לאט עם דמעות של היסטריה התינוק יצא והוחזק בידיי.

"הוא יצא!" יבבתי בהיסטריה, בוכה ולא יודעת מה לעשות, הרי חבל הטבור מחובר עדיין .

"התינוק בוכה?" שאלה בדאגה האישה במוקד
-"כן.." יבבתי בבכי, בעוד שמתן מחה את דמעותיו.
"אני אבא!" אמר באושר והוריד את חולצתו, כורך בעדינות סביב התינוק,
"האמבולנס כבר אצלכם, תעטפי אותו בשמיכה או במשהו חמים, תדאגי שיהיה חם באוטו. כמובן לבדוק שהתינוק נושם סדיר. מזל טוב"
אמרה האישה.

מתן צילם כמובן לקבוצה של המשפחה,

חיכינו בצד הדרך בעוד שהאמבולנס התקרב לעברנו.
לא יכולתי לזוז, כאב לי מאוד.
"מתן, אתה רוצה לגזור את חבל הטבור?" שאל הפראמדיק.
"כן." אמר באושר וחתך את חבל הטבור, נותן לצוות המומחים לטפל בתינוק , לאחר מכן מושיטים אותו אל מתן ואנו נוסעים אל בית החולים .

אישפזו אותי בבית החולים וקבעו את משקלו וגובהו של התינוק.
מקבלים אלפי מחמאות על הלידה היוצאת דופן .
"המשפחה באה לבקר." אמרה הרופאה בחיוך,

רואים בדלת את שי, אחות של מתן ואת בעלה שמעון עם זר פרחים ושוקולדים.
"למה בארבע לפנות בוקר? לא חשבת ללדת בשעה שכולם ערים?" צחקה שי ובאה לנשק את לחיי ולהביט בתינוק הקטן.
שום דבר לא נראה לעין חוץ מפניו הקטנות, בדיוק כמו של ענת ושיערו החום הבהיר.
"את כלבה! איך ילדת בכזאת מהירות? מצידי ללדת במיטה בבית, ולא לסבול צירים." צחקה מאיה

כששי ושמעון הלכו אחרי קצת זמן שבילו איתנו, התפנתי אל מתן. .
כרכתי את ידיי סביב צווארו ומשכתי אותו אל עברי, הוא נשכב לצידי, כמובן לא עלי כי הבטן עדיין נפוחה וכואבת.
"עשית את זה בייבי." נשק לשפתיי.
"אתה גם חלק מזה." קרצתי,
"אני פאקינג אבא! את מאמינה?" שאל ללא הבנה, נושק לצווארי.
"חיים שלי, אתה תהיה אבא מדהים." חייך,

נחתי מעט זמן , יודעת שהתינוק בידיים טובות אצל האחיות וכך אפשר לנוח.

"בוקר טוב רותם, התינוק התעורר, צריך לאכול." הגיעה האחות בחיוך והניחה עלי את התינוק.
"את יודעת איך מניקים? בואי אני אדגים לך." אמרה בשמחה,
"הנקתי לפני 5 שנים, אני עדיין קצת זוכרת." צחקתי,
מפשילה את חזייתי המיוחדת ומקרבת את התינוק אל עבר פטמתי, מתן נאנח בחיוך, "זה התינוק שלי"
התינוק אכל ואני ניסיתי לנוח, רואה את הדלת נפתחת וענת רצה אל זרועותיי.
"זה התינוק שלנו?" שאלה בגאווה, הנהנתי בראשי.
מסיימת להאכיל את התינוק ודואגת לכך שיעשה גרעפס כל מנת שיוכל לנשום בבטיחות.
התינוק ישן וענת נשקה לראשו בעדינות.
מיד אחריה מאיה התקרבה אלי ודמעות אושר זלגו מעיניה.
"אני עוברת לגור איתכם." הזכירה, צחקקתי והנהנתי בראשי באישור.
מושיטה לה את התינוק שתחזיק אותו.
"תינוקי, יפהפה. הערת את אמא ואבא ובסוף נולדת במכונית? בסוף ליום הולדת שלך נצטרך לקנות מכונית." צחקה

"הודעת לסבא שלך שילדת?" שאל מתן, הנדתי את ראשי לשלילה.
"לא מעוניינת." צחקתי כשהנייד שלי צלצל, זה סבא..

-"הא סבא?" נאנחתי בתסכול
"מה איתך, נכדה שלי?" שאל בדאגה
-"בסדר, רגיל." תירצתי
"תבואו אלינו היום?" שאל שוב,
-"אני בבית החולים, ילדתי מקודם." הייתי חייבת לספר,
"י-יש לי נין. א-אני יכול לבוא?" יבב בבכי,
-"ה-אני אשמח." אמרתי בגמגום, מנגבת דמעות מעיניי,
הוא רצה לבוא לבקר?
אני לא התחננתי והוא בא.

מתן נשק למצחי, מנגב את דמעותיי.
"תאכלי קצת, אמא שלי הביאה לך חצילים מטוגנים." חייך, מושיט אלי קופסא.

"אנחנו נלך, ענתי תגידי לאמא להתראות. ניקח אותך אל אבא?" חייכה ציונה.
"בי אמא שלי, נשמה שלי."אמרה לי ונשקה לשפתיי,
"חיים שלי קטנה." צחק מתן, גאה באוצר מילים שלה שהוא בעצמו לימד אותה.

התינוק הושאר בין זרועותיי, מקבלת חיבוק מציונה והן הולכות.

"כן, ג'ייסון." שמעתי את מתן צוחק בטלפון, משפשפת את עיניי ומביטה במתן מביט בחלון.
"בטח, אבל עדיף שנעביר אלינו את החג. עדיף שלתינוק יהיה איפה לישון, עדיף לא לצאת בלילה." צחק מתן
"בטח, תמיד." סיימו לדבר.

הצהריים הגיעו ושוב האכלתי את התינוק המתוק, שומעת דפיקות בדלת.
סיימתי להאכיל את הבונבון וליטפתי את ראשו באיטיות, שיער רך וחלק, חום.
תווי פנים בדיוק כמו של ענת, לפני 6 שנים.

"מזל טוב." אמר סבא בחיוך, הולך בזהירות. בלונים בידו הימנית וזרועו השמאלית אוחזת במעטפה.
"לא היית צריך, סבא." אמרתי בחיוך קטן, קמה מן המיטה לחבק את סבא בעוד שמתן החזיק בעדינות את התינוק השביר.
"עכשיו אני יכול להגיד שביקרתי אותו ברגע שנולד." חייך סבא.
"קח, שלמה, רוצה להחזיק?" שאל מתן בחיוך, נותן לסבא מקום לשבת על המיטה ואז מניח בזרועותיו את התינוק.
סבא כמובן הזיל דמעות.
"הוא דומה לך באף." צחק סבא,
"נכון." צחק מתן, מצלם את סבא ואת התינוק.

"אמרת לסבתא שאתה בא?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
"היא אמרה משהו?" שאלתי בשקט, משפילה את ראשי.
"היא רצתה לבוא , לא הסכמתי." אמר חיוך גאה
"א-תודה." גמעתי את רוקי.

הצהריים עברו, התינוק חזר לזרועותיו של מתן שהתענג על כל רגע שהתינוק בזרועותיו, מנשק את הדבר הקטן הזה ומתמוגג.
כמובן שצילמתי את מתן דרש לתעד לאינסטגרם, אך בלי הפנים של התינוק.
נגד עין הרע,
כף ידו של התינוק אחזה בזרת הענקית של מתן, מצלמת תמונה אחת ועוד כמה תמונות מלאות.
"אני מעדיף לשמור את התמונה לעצמי, הבייבי שלי." נישק את התינוק.

"התגעגעתי לסקס איתך." צחקתי
"בקרוב! ארבעים ימים?" צחק
"אפשר להיכנס להריון בימים האלה, תיזהר." קרצתי
מתן צחק, מנשק את ראשי ומביא לי את התינוק אל זרועותי.

"את גיבורה בייבי, לא העזתי לדבר כשראיתי את הראש שלו יוצא מתוכך. ואת בכית, לא יכולתי לדבר, בכיתי גם אני." אמר באנחה שקטה, נושק לשפתיי.
"אתה היית גיבור, שלא התעלפת לי שם." צחקתי

נחו במשך כל היום הזה עד שהגיע הערב ואיתו השיחה המיוחלת!

"אתה משקר?" שמעתי את מתן צוחק
"אנחנו באים!" אמר מתן במהירות וניתק את השיחה.

"מה קרה??" שאלי בבהלה
"חיים שלי, בואי, את חייבת לבוא!" אמר מתן בלי שום הסבר, עוזר לי לקום מהמיטה למרות הכאבים שחשתי.
הולכים במסדרון , אני עם הבגדים המסריחים של בית החולים אל עבר המסדרון.
שומעים צעקות של יולדות, מזל שלא ילדתי כאן.

"פתוח!" שמעתי צרחה מוכרת,
"לא נכון!!!" צעקתי בהיסטריה,
נכנסת אל החדר ורואה את עדי שוכבת במיטת היולדות.
"הוא לא יוצא!!!!!" אמרה בעצבים עדי והתחילה לבכות
"איך, מה מתי?" שאלתי עם דמעות בעיניי.
"באנו להפתיע אותך ולמתוקה ירד מים ברגע שנכנסנו לבית החולים." צחק אלירן.
"חיים שלי, בעזרת ה' לידה קלה." חייכתי אליה, רואה את המיילדת מתקרבת.
"כמה הפתיחה שלה?" שאלתי, מחזיקה את היד של עדי.
"עכשיו נבדוק." חייכה ומתן בירך את אלירן ודיבר איתו בזמן שהרופאה דחפה אצבעות אל תוך עדי שבכתה ,
"הנה, פתיחה מלאה! את עומדת להוציא את זה ממך." חייכה המיילדת.

יצאנו מהחדר, מחכים בחוץ בציפייה, שומעת את עדי צורחת "אפידורל! עכשיו! צא מכאן מפגר!!!"
התיישבתי על רגליו של מתן ונישקתי את שפתיו, כמובן אלירן קטע את הרגע
"כנסי תרגיעי אותה לפני שאני עומד להקיא שם."

החזקתי את היד של עדי וניחמתי אותה, כמו שאמא אמורה לעשות, כמו שאמא שלי לא עשתה.
"אמא שלי עוד לא בארץ! אסור לי ללדת!" בכתה
"זה בסדר, אני כאן." נישקתי את מצחה וניגבתי את הזיעה שהצטברה לה שם.
"איך ילדת לבד? זה פאקינג קשה!" יבבה בבכי.
חייכתי בשקט ושתקתי.
"כדאי לך ללדת בת, אני רוצה שיהיה לתינוק שלנו חברה יפה." צחקתי
"שתצא כבר! אני אקרא לה מיץ, כי היא הוציאה לי את כל המיץ." בכתה
ציחקקתי וכשהראש כבר היה בפתח, החלטתי לצאת ולתת לאלירן את הכבוד.

חצי שעה שחיכנו בחוץ, התינוק בחוץ! בכי מילא את האוויר הדומם .

"זאת בת!" קראה המיילדת מתוך החדר,
"נגדל אותם ביחד." יבבתי בבכי אל כתפו של מתן שחיבק אותי באהבה, עוזר לי לקום אל תוך החדר.
"תביאי לפה את התינוק שלך." אמרה עדי כשהחזקתי את התינוקת הקטנה, פלומת שיער בלונדינית על ראשה
עיניה עצומות.
"מה הצבע של העיניים?" שאלה עדי בדאגה
"אי אפשר לדעת עדיין, תמיד זה יכול להשתנות." חייכתי,

מתן הלך עם אלירן אל הבית יולדות וביקש מהאחות להביא את התינוק אלינו אל החדר.

הוא ישן בתוך המיטה הקטנה והשקופה, מקבל תצפית מעדי שיבבה בבכי בעודה מחזיקה את התינוקת שלה בין זרועותיה.

"נעשה תמונה?" שאלה המיילדת, מתן הנהן בראשו,
מחזיק את התינוק הקטן בזרועו הימנית ומחבק אותי בזרועו השמאלית, לידי יושבת במיטה עדי ולידה אלירן שמחזיק בתינוקת בקטנה.
"מזכרת לתינוקות." צחקה עדי
"אנחנו נלך לחדר, תנוחי, תאכילי את התינוקת." חייכתי, מביטה לכמה שניות במתן שדיבר אל התינוק.

"גבר של אבא, אתה כל העולם שלי. אתה וענת ואמא שלך כל העולם שלי." אמר באהבה לתינוק הישן.

"איך מניקים?" שאלה עדי בהיסטריה,
מתן יצא מהחדר כשהתינוק במיטה הקטנה שלו, הולך עם האחות אל החדר שלנו בשביל שהיא תלמד אותו איך מחליפים טיטול לתינוק קטן, איך מתנהגים איתו.
סמכתי עליו, לא הייתי צריכה להיות לידו בשביל לסמוך עליו.
זה התינוק שלו.
לא רציתי להיפרד מהתינוק אבל אני יודעת שהוא בידיים טובות.
עם אבא שלו, הדבר הכי טבעי בעולם.

הסברתי לעדי איך להניק, למרות שהמיילדת הסבירה גם.
אלירן עדכן בנייד את חברים שלו על הלידה.

לאחר מכן חזרתי לחדר, רואה את מתן יושב בכורסא בקטנה והתינוק ישן בין זרועותיו.
הוא הביט בו בהערצה.
"אני לא רוצה לישון, מה אם כל זה לא אמיתי?" צחק
"זה אמיתי, תאמין לי. הכאבים שהרגשתי זה אמיתי." צחקתי, מתיישבת על רגליו, מחבקת את גופו ומעבירה את התינוק אל זרועותיי.
שלושתינו מחובקים.

מקבלים דפיקה בדלת,
"פתוח." אמר מתן, מחריש לי על הדרך את האוזן.
"חיים שלי, זה הגעיל אותך לראות אותי באוטו? כשהוא יצא ממני?" צחקתי
"כמעט התעלפתי, אבל זה מדהים. הדבר הזה לא שגרתי." צחק

"מזל טוב." שמעתי קול חלוש, הבטתי הצידה, סבתא?
פי נפער.
"מה היא עושה פה?" לחשתי למתן
"באה כנראה לבקר.." אמר בשקט
"סבא אמר לי שילדת, הבאתי מתנה." חייכה חיוך שבור,
לא קמתי לקראתה.

כשסבא היה פה הוא הביא כסף, אמר שזה לתינוק.
לא הסכמתי לקחת, שבברית יביא, לא עכשיו.

"הוא אמר שאנחנו לא מוזמנים לברית, א-אז הבאתי עכשיו." חייכה חיוך קטן.
"לא היית צריכה.." אמרתי כביטול,
"הלואי והתינוק יביא איתו התחלות חדשות ומחילה על הכעס שלך כלפיי." אמרה בשקט, מתיישבת על המיטה.
שתקתי.
מתן היה חייב להיות מנומס, מקים אותי מרגליו ודוחק בי להתקרב אל סבתא.
"רוצה להחזיק?" שאלתי, היא הנהנה במהירות.
הנחתי אותו בעדינות בין זרועותיה והתמלאתי בעצבים שהוא איתה.
"מי מארגן את הברית?" שאלה סבתא,
"אמא שלי." אמר מתן.
"אני אשמח להגיע" חייכה חיוך קטן, לקחתי ממנה את הקטן שהתחיל לבכות והתיישבתי בכורסא, מניקה אותו.

"מי חשב שהנכדה שלי הקטנה תניק את התינוק שלה.." חייכה חיוך שבור.
"מתן, תביא לי מים" ביקשתי, מתעלמת מסבתא.
הוא הושיט לי את הבקבוק ולגמתי מים, מתעלמת מסבתא.

"תראי מה קניתי לך." אמרה סבתא כשלא העזתי להביט בעיניה.
"טיטול לתינוק ובד שתוכלי להסתיר את התינוק כשאת מניקה, יש לו רצועה לראש ולכתף , ככה זה מכסה מכל הכיוונים." הראתה לי.
"תודה, זה מאוד יפה מצידך." אמר מתן בשמחה,

לבסוף השתחררתי ודיברתי עם סבתא, מספרת לה על הלידה לעומת הלידה הקודמת.
היא שמחה,
הזמנתי אותה לברית , כמובן היא תדע מאוחר יותר איפה ומתי.
היא חזרה לבית ברוך השם.

דפיקה בדלת הפריעה לי להניק את התינוק, התעייפתי כבר.
השתמשתי כבר בבד שסבתא קנתה לי, היא הראתה לי איך לשים והראתה איך היא הייתה מרגיעה אותנו כשבכינו, מלטפת את הבטן.

לחדר נכנס ג'ייסון, אשתו וענת.
"מזל טוב!" נכנסו בשמחה, ג'ייס מיד בא לחבק אותי ולנשק את לחיי.
אשתו מיד אחריו וענת התיישבה ע'י וניסתה להזיז את הבד שמכסה את התינוק ואת החזה שלי,
"ענתי זה לא צנוע." אמרתי כסידרתי את הבד בחזרה,
"זה לא משהו שלא ראיתי לפני." קרץ ג'ייס.
מתן הביט בו וצחק.
"אמרתי כבר שאנחנו משפחה לא שגרתית? צריך לעשות עלינו סרט." צחק מתן ואשתו של ג'ייס הסכימה.
לבסוף הבאתי להם את התינוק כשסיים לאכול וענת התלהבה מהתינוק.
"מתן תיקח את ענת לבקר את עדי." ביקשתי בחיוך, מתן הנהן כהסכמה ושניהם הלכו לבקר את עדי ואת התינוקת שלהם.

"העברנו את החג אליכם, את לא צריכה לעשות כלום. רק לקום לפני האוכל." צחק ג'ייס.
"כן אבל אני אכין עוגת שוקולד או משהו." אמרתי בחיוך קטן,
"לא, שום דבר!" התערבה אשתו של ג'ייס.
"איפה הקטנה?" שאלתי ללא הבנה, רואה את ג'ייסון בוהה בתינוק בזרועותיו.
"בבית, לא מרגישה טוב. לא רצינו להביא אותה ככה." אמרה אשתו.
"ככה ענת נראתה כשהיא נולדה?" שאל ג'ייס
"לענת היה שיער בהיר יותר, אבל בתווי פנים אותו הדבר!" חייכתי.
"היא שאלה אותי היום למה אין לנו תמונות כשהיא קטנה יותר." חייך חיוך שבור, שתקתי .
נושא שהעדפנו לשכוח.
"אני אלך להביא קפה." אמרה אשתו בחיוך קטן,נמנעת משיחה לא נעימה.

"סבתא ביקרה אותי היום אחרי שסבא בא." צחקתי,
"היא קנתה טיטולים ודברים כאלה, היא תבוא לברית." אמרתי בחיוך שבור.
"אולי היא קיבלה שכל." צחק

ענת חזרה לחדר וביליתי איתה הרבה בעוד שמתן נח במיטה מאחר ולא ישן הרבה שעות.
התינוק שכב במיטה שלו וג'ייס ואשתו ישבו לידנו, מביטים בתינוק.

השעות ביקור נגמרו וענת חזרה עם ג'ייס ואשתו הביתה.

הבוקר הגיע והתעוררתי שכובה במיטה, אך מתן לא היה, למרות שלקח חופש מהעבודה בגלל התינוק.
הבטתי הצידה וראיתי סיר על השיש ליד הכיור שהיה בחדר הקטן.
מתי? מה?

"בוקר טוב, מתוקה!" נכנסה מאיה בשמחה לחדר, מתי היא הספיקה להגיע?
"מאיה?" צחקתי ללא הבנה, קמה מן המיטה.
"באנו בבוקר, מתן היה ער. את ישנת, באנו לבקר." צחקה
"כן, לא ישנתי טוב." צחקתי
"ראינו את התינוק, מתן הראה לנו. הוא כל כך מתוק!" התרגשה, נשכבת לידי במיטה ומדברת איתי על הלידה,
ומספרת לי שהביאה סיר שקשוקה.
אכלתי אחרי שהארגנתי, מדברות על הא ודא,

"החג עבר אליכם לבית." צחקה, הנהנתי בראשי.
"אני אבוא לישון אצלכם." קרצה, באמת משפחה לא שגרתית.
"אני אבשל את האוכל, את תנוחי." אמרה בחיוך.
"זה יומיים אחרי הברית." צחקתי
"כן, ככה תנוחי." חייכה.

התינוק הוחזר אל זרועותי, רואה שהוא לבוש.
אשר החזיק את התינוק ולא רצה להיפרד ממנו.
"הוא דומה לי." אמר אשר, התחלנו לצחוק.
מצחיק שהם לא קשר דם שלי, אבל מרגיש לי שכן.

האכלתי את התינוק ומאיה נשארה איתי עד הצהריים.
עוזרת לי לארגן את התיק בחזרה לבית.
"מתן תקחו את הרכב שלנו, אנחנו ניקח את הרכב לניקוי יסודי אחרי שהתינוקי נולד שם." צחק אשר
מתן הנהן בראשו והושיט להם את המפתח,
"אני יכול לקחת את זה מחר, זה בסדר, באמת." התנגד מתן מנימוס.

"מה פתאום, עכשיו אנחנו נלך. גם הסל קל בתוך הרכב שלנו. תמיד רציתי לקחת לכם בעלות על הג'יפ" צחק אשר.
"נחזיר לכם את הרכב מחר." צחקה מאיה.
חיבקתי אותם חזק ונפרדתי מהם, גם מתן.

חתמנו על טפסי שחרור, משתחררים מבית החולים אחרי יומיים מלאים.

ישבתי מאחורה עם התינוק שישן בסל קל, הלבשתי אותו יפה רק בשביל הנסיעה.

"מתן! פסי האטה!" אמרתי בכעס חמוד כשכאב לי עם הקפיצות.
"מצטער, יפה שלי." אמר , שוכח שזה לא הג'יפ.

הגענו לבית שהיה נקי באופן מפחיד, ציונה ישבה בסלון ביחד עם ענת. צופות בטלוויזיה.

ציונה ניגשה לעזרה וחיבקה אותנו לברכה.
ענת עשתה את אותו הדבר.

אחרי שהתמקמנו, רואה שציונה סידרה לנו את החדר למרות שלא הייתה צריכה, החליפה מצעים והריח הנקי של החדר הגיע אל אפי.

הנחתי את התינוק במיטת התינוק וכיוונתי את המוניטור שיתריע אם התינוק חס וחלילה לא נושם.
או בוכה.

אחרי שאכלנו, התקלחנו, הלכנו לישון.
ענת נרדמה מיד וציונה מיד לאחר מכן הלכה לחדר האורחים לישון.

–

לא החלטנו על השם של התינוק, עדיין לא היה לנו שם ספציפי שחשבנו עליו.

אבל זה הגיע, בשניה אחת.

"ויקרא שמו בישראל, רון."

משמעו שמחה.
מכניס שמחה לחיינו.

הברית הסתיימה, היה מדהים!

חזרנו לבית, מותשים.

הופתעתי שסבא וסבתא באו באמת,

הלכתי לישון ומתן ארגן את שאר הדברים, ולאחר מכן נוסע לעבודה בערב, עובד באיבטוח.

התעוררתי בגלל התינוק הרבה, ענת ישנה ולא שמעה כלום, למזלי.

הבטתי הצידה, רון ישן במיטה שלו.

קמתי מן המיטה, רואה במטבח את ציונה מבשלת ומנצחת על הסירים.

"בוקר טוב, מתוקה." חייכה אלי ציונה, מושיטה לי פרוסת עוגה.
"את מכינה עוגות?" צחקתי
"כן, שמתי את ענת בבית הספר. על הדרך הספקתי להכין פשטידת גבינה ועוגת שוקולד." חייכה,

"בוקר טוב, אישה שלי. אמא שלי, מה נשמע?" נשק לכל אחת מאיתנו.
"בסדר, כפרה שלי. לך לישון" נשקה למפתח ליבו.
"רון ער?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה ואז חייכתי חיוך שבור כששמעתי אותו בוכה.
"לך תרגיע אותו." צחקתי, הוא נענה לזה בחיוב.

לקראת הצהריים ציונה חזרה לביתה, לעיסוקים שלה.
אני נשארתי בבית לארגן, לנקות למרות שציונה ניקתה הכל.
"רותם, מה את עושה?" שאל מתן כשראה אותי מכינה סלטים שונים.
"סלט, למחר לחג." חייכתי,
"בואי, אני אעזור." אמר, מוציא סכין ומתחיל לחתוך פטריות לסלט ועובר אח"כ לסלק.

כשסיימנו, נשכבתי בסלון, גבי נתמך בבטנו של מתן ששכב על הספה.
"יש לי עדיין בטן, זה כזה דוחה." מלמלתי, אוחזת בגושי השומן שבבטני.
"כי ילדת לפני כמה ימים." אמר כמובן מאליו.
"ממש לא מובן מאליו." נאנחתי בתסכול,

"מאיה באה לפה עוד מעט לעזור לך עם רון היא אמרה." צחק מתן, "איך לעזאזל אני מסביר שאמא של האקס שלך שיש לך ילדה ממנו, באה לעזור לך עם התינוק שלנו."
"משפחה שכזו." צחקתי, מדפדפת בפייסבוק.
"היא תביא את ענת על הדרך." נשק לצווארי.
"מה היתי עושה בלעדיכם?" נאנחתי באושר.

התעוררתי משנתי, רואה את מאיה עומדת במטבח ומבשלת.
"מתי הגעת?" ציחקקתי תוך כדי פיהוק, רואה שמתן ואני נרדמנו על הספה.
"לפני שעה, ענת בחדר עושה שיעורים שהיא קיבלה לחופש." חייכה,
קמתי מן הספה, מגיעה אל המטבח, רואה אותה מבשלת את תבשיל חיי.
"הכנת פשטידת דלעת!" שמחתי
"במיוחד בשבילך, מתוקה. לכי תבדקי מה עם רון, הוא התעורר לפני זמן קצר. החלפתי לו טיטול." חייכה
"הוא בכה?" שאלתי בדאגה, היא הנידה את ראשה לשלילה.
"אני אסיים עם הפשידה, בינתיים לכי להאכיל אותו. שמתי לך בתנור בשר עם תפו"א בשבילכם." אמרה כבדרך אגב.

האכלתי את רון ולאחר מכן הוא נרדם,
אני בינתיים אכלתי ביחד עם מתן בשר ותפוחי אדמה.

"מי מכם מקלח את רון? או שהסבתא תקלח." התכוונה שהיא הסבתא.
"אולי הסבתא שלו תלמד את מתן לקלח אותו." חייכתי,
"בשמחה!" אמרה מאיה וקמה מן השולחן לבדוק מה עם ענת ואיך הולך בשיעורי בית.

"מתן אתה בא?" שמעתי את מאיה קוראת למתן.
"אה- כן." אמר בהיסוס,
"אתה מפחד?" צחקתי
"הוא קטן, אני לא רוצה לקלח." אמר בשקט,
"כשענת הייתה קטנה, לא היה מי שילמד אותי לקלח אותה. הייתי יושבת שעות מול האינטרנט ומול סרטונים בשביל לדעת איך מקלחים דבר כל כך קטן."
"את גיבורה." נשק שוב לשפתיי, הולך אל החדר שלנו על מנת לקחת את רון.

הבטתי עליהם מהצד, מחייכת לנוכח הדבר הזה.

"קודם כל תארגן את האמבטיה, תשים מים בטמפרטורה הנכונה. לא קרה מידי ולא חמה מידי.
יש מד חום, הנה תראה. אתה רואה את הטמפרטורה?" שאלה מאיה , הוא הנהן בראשו.
"שים לידך את כל הדברים שאתה צריך, מגבת, סבון מיוחד, המתקן שעליו תשים את רון." אמרה, הוא סידר את הכל.
הם חזרו לחדר ומתן החל להפשיט את רון,
"עכשיו לא קר בבית, אבל בחורף צריך לדאוג למזגן או למשהו שיחמם את האוויר." אמרה מאיה, עוקבת אחריו לאמבטיה.

"פשוט לשים?" שאל בהיסטריה מתן, היא הנהנה בראשה.
"תניח אותו על המשטח, אתה רואה? המים לא עוברים את החזה, ככה זה מונע מהתינוק לטבוע."
"הוא בוכה." נלחץ מתן "קחו אותו"
"זה בסדר, תינוקות בוכים הרבה. תלטף, תרגיע. תדבר איתו." הסבירה ברוגע, מנחה את מתן.
הוא ליטף את החזה של התינוק ובעזרת כוס שפך מים על גופו בעדינות.
התינוק נרגע בשלב כלשהו.
עיניו היו מעורפלות, כמעט ולא יכולנו לראות צבע.

"תבדוק שהסבון לא נכנס לעיניים, המלצה שלי, קודם כל את הגוף, אח"כ את הראש." המליצה
"את כל הגוף, תראה- גם בכפלים של הרגליים ושל הזרועות." אמרה בחיוך, "כל הכבוד, מתן."

"תמיד לשים עיניים על התינוק! גם לא לשנייה לעזוב." הזכירה.
מתן הנהן ושטף את הגוף של התינוק בעדינות, שוטף את ראשו בעדינות רבה.

"תשים עלייך את המגבת ותרים בזהירות אותו, תעטוף אותו מהר, כן- ככה!" אמרה בחיוך.
הם הלכו לחדר ומתן השכיב את התינוק על שידת ההחתלה.
"תנגב בזהירות, העור שלהם עדין." חייכה

אחרי שמתן הלביש את התינוק והביא לו את הויטמינים ושם לו קרם גוף וכל הדברים הנחוצים בגלל ברית המילה,
הוא הניח את התינוק בין זרועותיו כשהוא שוכב בכורסא בסלון והאכיל אותו בבקבוק קטן עם חלב ששאבתי מוקדם יותר.

התינוק נרדם וגם מתן נרדם בסופו של דבר.
שניהם על הכורסא, התינוק מכורבל בזרועותיו בעוד שמתן מושען על הכורסא שנפתחת ברגליים ומושענת בגב, ככה נותן לו תחושת שכיבה וידיו כרוכות סביב גופו הקטן של התינוק.

צילמתי, מתמוגגת מעצם הדבר הזה.

מאיה חזרה לבישולים, אני חזרתי לעזור לה גם.

"תנוחי, אלו השלבים שנועדו בשביל שתנוחי." חייכה
"אני רגילה לא לנוח, להפך, קשה לי לנוח- אני צריכה משימות." גיחכתי
"תאכלי, מתוקה. איפה ענת?" שאלה, מביטה לבדוק היכן הנכדה שלה.
"בחדר מכינה שיעורים" סיפרתי בפיהוק,
"לכי תהיי איתה, אני אשמור על שני הבנים שלך." קרצה
"היא לקחה יפה מאוד את כל עניין התינוק." אמרתי בגאווה, ילדה נשמה יש לי.
מאיה הנהנה בראשה.

נכנסתי לחדר של ענת, רואה אותה מחשבת ספרות באנגלית.
"סיימתי!" אמרה באנגלית, כרכתי את זרועותיי סביב גופה ונשכבנו שתינו במיטה שלה.
"נראה סרט?" שאלתי, היא הנהנה בראשה.

נשכבנו במיטה, רואות סרט (כמובן באנגלית בלי כתוביות.)
"התחיל! היפה והחיה!" קראה באושר, שתימו שכובות ורואות.

כשהסרט נגמר, הערב הגיע, מקלחות, ארוחת ערב ועוד.

ענת כבר התקלחה לבד, אני הכנתי לה ארוחת ערב בעוד שמתן והתינוק ישבו בחוץ, נשמו אוויר צח.
"מתן, תיכנס, חם בחוץ." אמרתי למתן, אומנם זה כיף לתינוק אך למתן זה לא.
"עוד קצת, הוא נושם אוויר נקי." צחק, כמובן שהוא נהנה, הרי יש אוויר טוב, בירה בידו הימנית של מתן, שמש נעימה, חמה, אך לא ישירה. וכמובן שהתינוק על מתן.
בטנו צמודה לבטנו של מתן, ראשו נח על החזה של מתני, בעוד שזרועותיו השמנמנים וכפות ידיו הסגורות לאגרוף פרוסים על גופו של מתן.
סנטימטרים ספורים של גוש תינוק.
אי אפשר שלא להתמוגג..

"מאמי, שמת לב שיש לו עיניים על גבול הכחול?" שאל, הנהנתי בחיוך.
"זה משתנה אומרים. גם לענת היה ככה, התחיל להראות חום דבש ואז ירוק." ציחקקתי.
"זאת אומרת שהוא יכול לקום מחר עם שיער שחור ועיניים חומות?" צחק מתן,
"כן, הוא יהיה יפה בכל מצב." אמרתי בהתפעלות, מתכופפת על ברכיי ומצמידה את שפתיי אל גבו של התינוק הלבוש בבגד גוף קצר עקב החום.
"מה איתי? לא מגיע לי?" שאל בנעלבות,
קמתי על רגליי, מתיישבת על ברכו השמאלית של מתן ומתחילה במשא העינויים שלי.
נשיקה על כתפו, עולה עולה בנשיקות קטנות ומתוקות אל עבר צווארו, ממשיכה אל הלסת שלו ולאחר מכן אל סנטרו ואז אל שפתיו.
משאירה נקודות קטנות של עיקצוצים על פניו החמות.
מחברת את שפתינו ונאנחת אל שפתיו באהבה.
"התגעגעתי אל כל זה.." אמר בלחש, המשכתי לנשק, מניחה את ידי על ברכו ומלטפת.
"בואי ניכנס לפני שלא נוכל להפסיק." גיחך.

ארוחת הערב עברה בקלות, מאיה נשארה עד השעות הקטנות לעזור בעוד שמתן נאלץ ללכת שוב לעבוד באיבטוח.
מנשק את שפתיי ויוצא מהבית אל עבר העבודה.
"את נשארת לישון כאן?" ציחקקתי כשראיתי את מאיה נכנסת להתקלח,
"בהחלט! מישהו צריך לעזור לך בלילה איתו." אמרה באהבה

5 פעמים הוא התעורר, כל שעה.
קמתי המון פעמים, מאיה קמה גם היא.
באיזה שהוא שלב כבר לא יכולתי לקום, כאב לי הבטן והגב.
מאיה קמה במקומי והביאה את רון כשלא נרגע וכנראה היה רעב.

הבוקר הגיע ומאיה חזרה לבית לאחר שהכל היה מאורגן, אמרתי לה שזאת סתם טרחה ולא צריך, היא התנגדה.

הצהריים הגיע והחג עומד להיכנס,
נכנסתי להתקלח בקושי לאחר שמתן סיים לקלח את רון ואף להתקלח בעצמו.
יצאתי מן המקלחת לבושה בשמלה לבנה מקסי, הולכת לחדר של ענת ומוצאת אותה לבושה בשמלה לבנה קצרה ויפה.
כשהגעתי לסלון ראיתי את מתן לבוש במכנס ג'ינס וחולצה לבנה מכופתרת,
"את באה לבית הכנסת?" שאל, הנהנתי בראשי.
"תראי מה הלבשתי אותו." צחק מתן כשהוביל אותי אל העגלה ששם רון ישן.
מכנס בד שחור וחולצה לבנה פולו.
"אתה משוגע." צחקתי למראה הלבוש החגיגי,
"לא שכחתי כפפות." אמר בחיוך גאה כשזכר לשים לרון כפפות על מנת שלא ישרוט את עצמו.

"תמונה משפחתית!" קראתי כשכולם התרוצצו בבית רגע לפני כניסת החג.
מאיה ואשר נעמדו מצידו השמאלי של ג'ייסון, בעוד שאני בצידו השמאלי של ג'ייסון ומתן לידי, מחבק אותי בזרועותיו בעוד שהתינוק בזרועותיי.
ענת עמדה ממש מלפניי, אוחזת בידה השמאלית של אחותה הקטנה שלמדה לעמוד, עוד מעט ללכת, ואישתו של ג'ייס לידה מצידה השמאלי.
בן הזוג של ציונה מיקם את המצלמה על טיימר, הולך אחרי ציונה ומתיישב מצידה השמאלי, בעוד שציונה התיישבה על הריצפה מצידה הימני של ענת, מחבקת את ענת.

"שלוש, שתיים, אחת. ציז!" חייכתי והנה לנו, תמונה.

אשתו של ג'ייס הביאה פיצות ועוגות, והתיישבה סוף סוף בספה, מחזיקה בתינוק הקטן ומדברת אליו.

הבנים התקדמו לבית הכנסת ביחד, אנחנו אמרנו שנצטרף אחריהם.

התקדמנו אל בית הכנסת, התינוק בעגלה ואנחנו ממשיכים ללכת.
ציונה סחבה את העגלה והושיטה לי מטפחת לכסות בה את הכתפיים,

ראינו את הבנים והשקפנו עליהם,
ציונה התפללה עלינו.

"להכניס את התינוק אליו?" שאלתי את ציונה כשאחד המתפללים , חבר של מתן ביקש לראות את התינוק ולהעביר למתן.
היה שם עוד זוג עם תינוק קטן קטן.
למזלי, רון התברך בשומן יפה ונראה תינוק רגיל.
"איך שאת מרגישה." אמרה בחיוך, לא היו הרבה אנשים וגם לא היה הרבה רעש.
אז הושטתי את רון עם החיתול סביבו אל המתפלל שהתמוגג מהתינוק.
"הם יהיו חברים טובים." הצביע על התינוק שישב לידו בזרועותיו של חבר שלו.
הוא הושיט למתן את התינוק ומתן לא הבין מאיפה הוא בא.
הוא הניח אותו על החזה שלו ואחז בו בזרועו השרירית השמאלית.
מתפלל ומביט בו.

הבטתי כל הזמן הזה מהחלון, רואה את הרב מזמין את מתן לעלות לקרוא.
מתן לא רצה לעלות, בגלל התינוק.
הרב אמר לו שזו ברכה.
מתן עלה עם התינוק והחל לקרוא.

ציונה ניגבה דמעות של התרגשות,
בן הזוג של ציונה לקח את התינוק אל זרועותיו כשמתן הושיט לו אותו,
לוקח בשמחה.
ממש חבילה עוברת.

חזרנו לבית, אוכלים בשמחה, שמחה שאני לא צריכה לקום הרבה כי החליפו לרון במקומי טיטול.
רק להאכיל אותו גרם לי לקום מן השולחן.

ערב עבר מהר, הבטתי בשעון 1 לפנות בוקר.

הילדים ישנים בחדר של ענת, אחותה והיא מכורבלות אחת בשניה בעוד שרון בחדר שלנו ישן.
מאיה ואשר חזרו הביתה, הפעם ברכב שלהם.
גם ציונה ובן הזוג שלה חזרו, פלטו שהם נוסעים למסיבה עם חברים, להשתכר קצת.
מתן נחר בבוז לנוכח חיי הלילה של אימו.

ג'ייסון ואשתו נשארו, יושבים איתנו בגינה. שותים בירות וויסקי, אני כמובן בירה שחורה, שמעתי שזה מייצר חלב אם מהר.
הסיגריות לא היו, אך משחק כדורגל נצפה במסך שמתן דואג להעביר לבחוץ כשחברים שלו באים לצפות במשחקי הכדורגל.

2 לפנות בוקר וג'ייסון ואשתו נשפכו אל החדר אורחים, ישנים איתנו מכיוון שמחר יוצאים לטייל אחרי ארוחת הבוקר.
התפשרנו על טבע, ללכת לאזור עם דשא ומשחקים לילדים.

אני הלכתי לישון, מתן גם הוא.
מתעוררת כשהתינוק בוכה, חוזרת לישון ושוב קמה.

ארוחת הבוקר עברה במהירות,
לאחר מכן נסענו כל אחד ברכבו אל הפארק בהרצליה.
הספורטק.

מתן לקח את הסל קל איתנו, שם את רון שם בעוד שבידו השניה יש מחצלת.
ג'ייס דאג למים, אוכל, שתיה, בירות וכמובן גזיבו לצל.

התמקמנו בנוחות, ממש ליד המשחקים, ענת ואחותה הלכו לשחק בנדנדות בעוד שאשתו של ג'ייס השגיחה,
אני נשפכתי על המחצלת ליד מתן ששכב ורון בזרועותיו.
"אני לא רוצה לעזוב אותו, אפילו לא לשניה." מלמל באהבה
"תכיר, זה הבן שלך." חייכתי,
"זה אמיתי כל זה?" אמר בהערצה,
"תאמין לי, זה אמיתי. גם אני לא האמנתי כשהבת שלי גדלה. כשענת הייתה בגיל הזה, לא חוייתי אותה. זה נתן לי השלמה של הגיל החסר של ענת." אמר ג'ייס
הסתכלתי על המשפחה שלי באהבה.

זכיתי.

כי לא משנה כמה פעמים אני אחפש את ההורים שלי זה לא ישלים את החסר.

אז זהו,
כמה פעמים עוד ארגיש לא אהובה?
כמה פעמים עוד ארגיש חסרת ביטחון?
כמה פעמים אשאר לבד?
כמה פעמים עוד אסבול?
כמה פעמים אני אבכה?
כמה פעמים אני אחפש את ההורים שלי?

אז זהו,
שלא עוד.
הנה! זאת המשפחה שלי,
אלו המשענת שלי,
אלו האהבה שלי.

הייתי עסוקה בחיפוש המשפחה שלי, בחיפוש ההורים שלי שלא התעסקתי במה שיש לי.
בבעל המדהים שלי,
באמא של הבעל שלי,
במשפחה של ג'ייסון,
בג'ייסון,
בבת המדהימה שלי שהוציאה אותי מהבור ללא תחתית כל פעם מחדש.
בבן החדש שלי, וזה- זה המשפחה שלי.
אלו המשפחה שלי.