כמה פעמים.. עונה 2 פרק 22

נקודת מבט רותם-

השבוע עבר ואני כבר שבוע 37.
מיום ליום אני שואלת את עצמי 'איך לעזאזל הבטן שלי לא מתפוצצת?'
קמתי מהמיטה, מתארגנת לעבודה בעוד שמתן ישן אחרי משמרת ערב.
הפעם הוא חזר ב6 בבוקר, הוא עבד רצוף מהצהריים.
שלא נדבר על זה שהוא הלך לבחינה בבוקר ומשם ישר לעבודה..

ענת אצל אבא שלה, אני מתגעגעת אליה.

לבשתי שמלה רחבה לבנה בסגנון הג'לביה וכפכפי טבע נאות.
הרגליים התנפחו לי וזה כואב, עוד לעבוד בלי לשבת. עוד יותר..
מתן ביקש ממני שאתפטר אך לא הסכמתי, כל עוד אין לי עבודה חדשה, אני לא עושה זאת.

נסעתי לעבודה בזהירות ושמחתי שהעשירי מגיע.
פתחתי את החנות והגיעו אנשים שעובדים איתי,
התחלתי לארגן את הקופה והעניינים הקטנים וישבתי על הכיסא, נאנחת בשקט כשהבעיטות ברחמי לא הפסיקו.

"מה את תעשי?" שאלה נערה בת 18 בשם ליאן שעבדה איתי,
"לעשות בקשר למה?" שאלתי בחיוך שבור,
"שמעי.. לפי מה שהבנתי, לא קל לגדל ילד אחד בלי עבודה. אז שני ילדים? זה בכלל קשה." אמרה בשקט
"בלי עבודה?" ציחקקתי, על מה היא מדברת.
"לא אמרו לך?" שאלה בבהלה וכשהנדתי את ראשי לשלילה היא מיהרה לברוח .
"לעזאזל." אמרתי בשקט והתחלתי לבכות בשקט, נכנסת למחסן ולא מפסיקה לבכות.

"רותם, אפשר להיכנס?" שמעתי את לירון, בן 24, גם עובד איתי.
"לא. אני- אני כבר באה.." מלמלתי בשקט וניגבתי את דמעותיי,

הנייד שלי צלצל, לא היה לי כוח לענות, הבכי לא מפסיק.
איך נחייה בלי עבודה? אני מרוויחה אמנם משכורת שלא מספיקה לי בשביל להתקיים, אבל אני צריכה כסף. גם אם זה לא מספיק..
התחייבתי ללימודים, לבית, לרכב ,לתינוק ולילדה בת 6.
מתן גם ככה עובד קשה, איך נחיה בלי המשכורת שלי?,
החובות לא מפסיקים להופיע לנו בחשבון, האוכל יקר, החשמל עולה לנו כל כך הרבה שאנחנו שוקלים פעמיים אם להדליק מזגן או מאוורר.

הנייד שוב פעם צלצל, זה סבא בפעם השנייה.

-"הלו?" אמרתי בשקט
"נכדה שלי, לא ענית לי. איך את מרגישה?" שאל בדאגה
-"בסדר.." מלמלתי, רק לא לבכות
"את בוכה?" שאל בשקט,
-"כן." נאנחתי בתסכול ופלטתי יבבות שקטות
"למה? קרה משהו לתינוק?" שאל בבהלה
-"לא. סבא, מפטרים אותי מהעבודה." בכיתי בתסכול
"נכדה שלי, הכל יהיה בסדר. את תראי" אמר
-"סבא, כלום לא יהיה בסדר.. התינוק עומד להגיע, התשלומים של הלימודים שלנו עומדים על סכומים אסטרונומים. יש לנו חובות." בכיתי
"אני אשלם." קבע
-"אני לא צריכה שתשלם, אני רק לא יודעת מה לעשות. איך אני אספר למתן שפיטרו אותי? לא תהיה לי עבודה אחרי החופשת לידה, אף אחד לא יעסיק בת 22 עם שני ילדים" לא הפסקתי לבכות.
"יהיה לך, את תמצאי. מספיק לבכות, זה לא בריא לתינוק" אמר בדאגה,
"טוב סבא. אני צריכה להתחיל לעבוד" נאנחתי בשקט
"ביי נכדה שלי."

יצאתי מהמחסן וזכיתי למבטים מהעובדים שמרחמים עלי.
התחלתי לעזור לאנשים , הם הרגישו לא נעים מהבטן ההריונית שלי.
אישה אחת התקדמה אלי עם עגלה וביקשה שאביא לה מידה ממכנס כלשהו, מיד התיישבתי בזהירות על הריצפה והבאתי לה, לא הסתכלתי עליה מפני שפניי היו נפוחות מבכי.
"רותם?" שאלה בזעזוע האישה,
הסתובבתי לראות את המחנכת שלי לשעבר.
חייכתי חיוך שבור וקמתי בזהירות לחבק אותה, ביטני הגדולה נתקעה בגופה הרזה והמחוטב.
"את בהריון?" שאלה בפליאה ולא הראתה בפניה אם זה בסדר או לא.
"כן, התחתנתי." הראתי לה את הטבעת על האצבע, חוץ מזה למה אני צריכה לתת הסברים.
"בשעה טובה. בן או בת?" שאלה, חייכתי חיוך קטן ואמרתי בגאווה שזה בן..
"מה שלום ענת?" חייכה, הנהנתי בראשי ואמרתי ללא חשש "אין עוד ילדים כמוה."
"את עובדת כאן?" שאלה, הנהנתי בראשי והתעלמתי מהמבטים של העובדים איתי.
"מה השתנה במשך השנים האלה?" חייכה, חייכתי חיוך שבור והוספתי "אני לומדת במכללה"
היא הוסיפה בחיוך קטן "מה את אומרת על ארוחת צהריים?" שאלה, היססתי בשקט ומיד אמרתי "מתאים לך ארוחת ערב אצלי בבית? תביאי את בן הזוג שלך ואת הילד שלכם" חייכתי אל התינוק המתוק בן השנה לכל היותר.
היא הנהנה בראשה ומסרתי לה פרטים.

היום המשיך ויצאתי להפסקה במחסן של העבודה, נרדמת קצת לעשר דקות ואוכלת.

המשמרת הסתיימה ונסעתי הביתה , יום חמישי היום ומתן לא עובד היום, לכן הוא הכין אוכל לארוחה עם המחנכת שלי.

ברגע שהגעתי הביתה נשכבתי בספה ונרדמתי.
התעוררתי מנשיקות על גבי, יבבתי בשקט.
מתן נתן לי את הזמן שלי להירגע ולקום, אך לא היה בי חשק.
"מפטרים אותי מהעבודה ברגע שאני אצא לחופשת לידה" מלמלתי בעוד שמתן נשק לעורפי ועודד אותי שהכל בסדר.
"מה בישלת? ענת הגיעה?" תקפתי בשאלות
"כן, ענת הגיעה. היא מתקלחת, בקשר לאכול- אמא הסבירה לי איך להכין פשטידה ורביולי." חייך
"אני אוהבת אותך." קבעתי ללא ספק
"את כל עולמי." אמר בחיוך קטן, פעם הייתי כל עולמו של ג'ייס.

**
(פלאשבק)

"את כל עולמי." אמר ג'ייס כששכבנו במיטתו, ערומים כביום היוולדנו, השמיכה כיסתה את איברנו המוצנעים.
הצטנפתי אל תוך גופו החם ובכיתי בשקט, הוא נאנח בשקט.
"אף אחד לא אמר לי שאני כל עולמו." יבבתי אל תוך החזה שלו.
"אני אומר לך, את כל העולם שלי." קבע ומשך אותי אל תוך החזה שלו לחיבוק חם ואוהב,
"שישי בערב את אצלי?" שאל, הנהנתי בראשי. הרי ההורים שלי טסו לטיול בלעדי.
"תישני, יפה שלי. מחר יש לך בית ספר." אמר בדאגה,
נרדמתי לאט לאט במיטתו כשבראשי חרוט המשפט 'את כל עולמי.'

(סוף פלאשבק)
**

השעה 21:21 הגיעה, בדלת נכנסו המחנכת שלי לשעבר, בן זוגה והתינוק מהיום.
קמתי באיטיות מהספה ומבחינה בענת מסתתרת בשקט.
חיבקתי את עדי שמיהרה לשים את ידה על ביטני ולהרגיש תזוזה לא מוגדרת של ביטני.
"זה כל כך מרגש." מחתה דמעה מעיניה החומות,
חייכתי בשקט ועברתי לחבק את מתן, הרגשתי פגיעה להיות לא לידו.
"הוא לא דומה לך." חייכתי אל התינוק בעגלה, היא חכחהאת גרונה ואמרה "לא הצלחתי להתעבר, אש אימצתי."
שתקתי ולא העזתי להסתכל עליה, בן זוגה מיד העביר נושא ודיבר עם מתן.
התיישבנו בשולחן והשלמנו פערים, ענת התחברה מיד אל המחנכת שלי לשעבר,
העברנו ערב בנעימים עם השלמה של כל החסר שהיה לנו.

ענת הלכה לישון ישר לאחר שסיימה לאכול, וכשהמחנכת שלי והמשפחה שלה הלכו, מתן ואני היינו עסוקים בלהתכרבל.

בבוקר כשמתן נסע לעבודה ולקח איתו את ענת ושם אותה בבית הספר, הרשתי לעצמי להתפנק עם כוס שוקו חם ורשימת עבודות שמחפשים עובדים.
כמובן לא מחפשים עובדת בהריון, מזכיר לי נשכחות.

**
(פלאשבק)

"תחפשי עבודה! אני לא אממן אותך, חתיכת פרוצה זולה." אמר אבא בכעס, שתקתי ועליתי לחדרי.
אבא עדיין כועס מעניין ההריון, הוא גילה זאת מאוחר- כמוני. אף אחד לא הכין אותי לזה, אף אחד לא אמר לי שאני אכנס להריון ויורחק מכל האנשים שאני אוהבת.
אף אחד לא אמר לי שאני עומדת להיות לא אהובה, ואף שנואה.

ליטפתי את ביטני בת ה-20 שבועות.
"תינוקי, אתה תהיה במשפחה טובה. אני לא נוטשת אותך, אני עוזרת לך לקבל עתיד טוב יותר." דיברתי על האימוץ המתוכנן.
נאנחתי בשקט וחיפשתי עבודות, התביישתי לעבוד ברחבי העיר.
מה ידברו עלי, הפרוצה ההיא. כמו שאבא אומר.

לבסוף קיבלתי ראיון עבודה בבית קפה, לא סיפרתי שאני בהריון.
ירדתי למטה ויצאתי מהר מהבית בשביל לא לפגוש באבא.
"לאן?" צעק בכעס, הבטתי עליו בשקט וגירדתי את ביטני בחוסר תגובה. .
"לאן! הפכת לחירשת?" כעס, שפתי התחתונה רעדה
"ל-לראיון עבודה." אמרתי באיסוף כוחות
"טוב. את לא חוזרת לכאן בלי עבודה!" צרח

הגעתי לראיון עבודה וישר אמרו לי לא בגלל הבטן.
פחדתי לחזור לבית.

בסופו של דבר הייתי צריכה לחזור, אז חזרתי.
אבא ואמא ישבו בסלון והתעלמו מקיומי, שמחתי.
"התקבלת?" שאל אבא בלי רגש בקולו, לא כעס, לא חיבה.
"א-א-א." גמגמתי ואמא מיד צרחה
"א-א-א את גמגמנית? קדימה תדברי! סתומה!" צרחה עליו וקמה מיד לכיווני והטיחה את ידיה על גופי, גופי נשמט ארצה וחטפתי מכה כואבת בישבן כתוצאה מהנפילה על הריצפה.
נשכתי את שפתי ולא בכיתי, אני לא בוכה.
המשכתי לשבת על הריצפה כתוצאה מהכאב ומהסחרחורת שתקפה אותי,

אמא הגיעה מולי עם עיתון ואבא עמד לידה, הגנתי בעזרת ידיי על ביטני והתקפלתי לכדור על מנת שלא יכאיבו לי.
"בבקשה, אל תרביצו לי!" התחננתי.
"אני אמצא לך עבודה." אמרה אמא בחיוך, הבטתי עליה בחשש ושתקתי.
"מותאם לכל הגילאים, יחסים בינאישיים טובים, מיומנות. בול את" אמרה בחיוך אמא, חייכתי חיוך קטן , אולי זאת התקווה שלי?
"יופי, זה לך." אמר אבא בחיוך מריר.
"איפה זה נמצא?" חייכתי עם עיניים מלאות בדמעות,
"זה כל פעם במקום אחר, יש אפשרות להשתקעות." אמרה אמא בפשטות,
"אני רוצה" אמרתי בשמחה, זה טוב לי.
"לא יהיה קשה לך להשתלב, התפקיד הזה בדיוק את." אמרה בחיוך מרושע
"מה התפקיד?" חייכתי חיוך רחב יותר,
"מה שאת." אמרה בפשטות. ניסיתי לחשוב שוב פעם.
"נערת ליווי." צחק אבא, לא הבנתי.
"מה התפקיד?" שאלתי שוב בחיוך שידברו ברור.
"נערת ליווי, שמעתי שמחפשים נשים בהריון." אמרה אמא בפשטות,
"ללוות אנשים?" שאלתי ללא הבנה, ליווי לבית הספר?
"את מלווה אנשים? לא. את זונה, לכן את תעבדי בתןר נערת ליווי." אמר אבא,
דמעות נשרו מעיניי והשפלתי את ראשי.
"שמעתי שנשים בהריון מתקבלות מהר, ככה אי אפשר להיכנס להריון שוב פעם." אבא אמר.
קמתי מהריצפה ואמא דחפה אותי שוב פעם על הריצפה וזרקה עלי את העיתון ואת החפצים שהיו לידה.
לא שמתי לב מה זה, רק שזה כאב.

הם צחקו והלכו.
כשקמתי מהריצפה ראיתי שהיא זרקה עלי מחברת ועטים שהיו ליד המחברת.
עליתי לחדרי ונשכבתי במיטה, בוכה בשקט.

ירדתי במדרגות לאחר שעה, מחפשת את הוריי.
כשלא מצאתי התחלתי לבכות, הם שוב נסעו.
"אני לא פרוצה!" צרחתי בזעם,
יצאתי מהבית לחפש אותם וכשלא מצאתי צרחתי שוב "אני לא פרוצה! תפסיקו להכאיב לי!" בכיתי בתסכול
"אני לא פרוצה, תאמינו לי." בכיתי בשקט וכשהבכי לא נגמר נכנסתי אל תוך הבית ובכיתי ללא הפסקה עד שנרדמתי על הספה.

התעוררתי מצעקות, כמובן של הורי.
"קומי! חוצפנית. לכי לחדר שלך נגועה." אמר אמא בגועל.
הנהנתי בראשי וקמתי מן הספה, עולה במדרגות לאט.
"אני לא פרוצה." אמרתי להם בשקט, עם הסתכלו עלי והנהנו בראשם.
"צודקת. את גם פרוצה וגם זונה." צחקו
"אני מצטערת, תסלחו לי. לא רציתי לאכזב, אבל זה קרה! לא מגיע לי יחס כזה!" אמרתי בבכי ועליתי לחדר שלי.
נשכבתי לישון ולא קמתי מהחדר יותר.

(סוף פלאשבק)
**

סוף השבוע עבר בבריכה הקרה שלנו כשענת מחבקת את גופי וכורכת את רגליה סביב ביטני הרחבה ולא מסרבת לעזוב.
"אמא, לא הייתי מחליפה אותך באמא אחרת, או במתנה חדשה." אמרה ענת בהערצה ונשקה לשפתי
אני אוהבת את הילדה שלי.

ענת המשיכה לשחות ומתן התקרב אלי ולחש לאוזני
"גם בעד בירה קרה לא היתי מחליף אותך" קרץ ונשק לשפתי.
"משפחה שכזאת." ציחקקתי
"משפחת בן שטרית, תדייקי" קרץ
"אנחנו לא בן שטרית. ענת לא בן שטרית" אמרתי בחיוך
"משפחה שכזאת." סיכם בחיוך