כמה פעמים? עונה 2!!! פרק 2

"אמא?" שמעתי את ענת קוראת לי, היא בטח לא הבינה איפה אנחנו.
"אני כאן ענתי, במרפסת" קראתי בקול והבטתי אחורנית לבדוק איפה היא, גופה הקטנטן והרזה נתפס במבטי , היא התקרבה אלינו כשהיא משפשפת בעיניה כתוצאה מזה שהיא קמה משינה.
"איך ישנת יפה שלי?" שאלתי את ענת ונשקתי לפניה הקטנות
"המיטה בבית יותר כיפית" אמרה בחיוך רחב,
"את רוצה לאכול?" שאלתי בחיוך קטן והושבתי אותה על רגלי הימנית ואני בטוחה שמתן נמעך.
היא הנהנה בראשה , אני שמחה שהיא הנהנה בראשה. היא חייבת לאכול, היא צריכה לגדול.
"בואי נלך להתארגן ונצא לחדר אוכל, טוב?" אמרתי בחיוך קטן והסתכלתי על השעון שהראה שהשעה 4 בצהריים. ברור שהיא רעבה, היא אכלה רק שטויות כל היום.
"בייב אנחנו נכנסות להתארגן" אמרתי ונכנסתי ביחד עם ענת אל החדר , בחרתי לה בגדים וחיכיתי שהיא תתלבש.
לראות אותה ככה גדלה בין הידיים שלי זה אושר לא מוסבר.
לפעמים אני בוכה בלילה כשאני חושבת על איך החיים שלי כ"כ מאושרים עם האוצר שלי.
לחשוב ששנאתי את העובדה שאני בהריון. שנאתי את העבודה שהולך להיות לי תינוק, שיש לי יצור חי בבטן.
אני לא מסוגלת לחשוב על זה שאני אכנס שוב להריון.
לחוות את התהליך הזה עוד פעם- אבל לא לבד. עם מתן.
התחלה חדשה, עתיד חדש. ביחד עם הילדה שלי. אפילו שאין לי משפחה באמת.. אין לי הורים, או אחים, או סבים וסבתות. דודים ודודות….
לפני שהתחתנתי עם מתן ואפילו כשהמשכנו בקשר רציני הסברתי לו שאין לי עניין בהריון. אני מצד אחד רוצה, מצד שני אני מפחדת.. מה ייקרה אם אני שוב אסבול?
הריון זה דבר קשה. אומנם מרגש ויפה, אבל מי אמר שיש לי כוחות לזה?
היא לבשה שמלה ורודה קצרה שהתאימה לסומק הטבעי שבלחייה כתוצאה מהשמש. היא נעלה סנדלים שג'ייסון קנה לה מניו יורק כשהם טסו בראש השנה.
"תראי טלוויזיה ואני הולכת להתארגן טוב ילדה שלי?" שאלתי, היא הנהנה בראשה ואני המשכתי אל החדר שלי ולבשתי אוברול ג'ינס סטרפלס צמוד למעלה, ומהמותניים הוא מקבל טיפה רוחב במותניים ונהיה צמוד ברגליים.
נעלתי כפכפים שחורים וסידרתי את שיערי מול המראה , עדיין לא נמאס לי מהתספורת הקצרה של הקארה. בחתונה שמתי תוספות שיער, ועשיתי אסוף עדין כזה.
התבאסתי שאמא שלי לא יכלה לראות אותי בחופה. או את אבא שלי שילווה אותי בחופה.

"בייב, את יפה" אמר מתן וכרך את ידיו סביב מותני ונשק לצווארי. כשרצה עוד גישה לצווארי הוא הטה את ראשי מעט והסיט את שיערי אל מאחורי האוזן.
"בייב" נאנחתי והתנתקתי ממגעו, ענת עלולה להגיע ואני לא רוצה שהיא תראה אותנו ככה.
"קטנה שלי.. מה קרה?" שאל בקולו השקט והעמוק. הצמדתי את כתפי ואת ראשי אחד לשני בתנועה האומרת 'לא רוצה'.
"על מה את חושבת?" שאל בחיוך קטן
"על זה שאני רוצה עוד ילד" אמרתי בחיוך קטן וטיפה מהוסס
"עוד ילד?" שאל בחיוך, "מה עם ילדה?" הוסיף
"יש לנו כבר נסיכה אחת בבית" אמרתי והצבעתי על ענת שישבה בסלון , רחוק טיפה מאיתנו.
"אני אשמח להביא איתך עוד ילדים" אמר ונשק לשפתיי עוד נשיקה ארוכה
"אבל לא עכשיו" אמרתי בחיוך והוספתי "כשנרגיש מוכנים. בגיל גדול יותר"
"אני מסכים עם זה" אמר ונשק לשפתיי עוד נשיקה והעמיק אותה כשהוא תופס ביד אחת במותניי וביד השניה בפני, בעוד שאני מצמידה אותי נואשות אל תוכו. אל תוך גופו החם. אל תוך המקום מפלט שלי.

ירדנו אל החדר אוכל שלושתינו. המשפחה הקטנה שלנו.
שמתי לי ולענת אוכל וחזרתי לשולחן וחיכיתי למתן, ענת התחילה לאכול ובסוף גם אני התפתיתי לאכול והתחלתי לאכול.
"כן אני יודע אמא" צחק מתן תוך כדי כשדיבר בטלפון שלו
"כן, בדיוק אנחנו אוכלים. אני אוהב אותך אמא, נדבר בערב" אמר וסיים לדבר איתה.

הוא התיישב לידי והתחיל לאכול גם הוא.
ענת סיימה לאכול והצטרפה אל הצוות בידור שהפעילו את הילדים ליד החדר אוכל,
אני פרנואידית ברמות מטורפות.
"לא להיעלם לי מהעין ענתי" אמרתי ונשקתי למצחה.
"אני יודעת, ואם הולכים לאיבוד ללכת אל הקבלה ולהגיד שאמא שלי זאת רותם ובלה בלה" אמרה וברחה מאיתנו.
מזל שראיתי אותה כשהצוות בידור התייחס אליה ושיחק איתה.
"חשבת שנתחתן בגיל כזה מוקדם?" שאלתי את מתן
"את האמת כן. כשהתחלנו לצאת ידעתי שאיתך אני אתחתן" אמר בחיוך
"היית בין הראשונים מהחברים שלך שהתחתן. ועוד עם מישהי בת 21 בקושי" אמרתי בחיוך קטן
"כן, את יודעת שחברים שלי אוהבים אותך" אמר והוסיף "הם שכנעו אותי לא לחכות עוד שנה"
"עוד שנה?" שאלתי ללא הבנה, מעולם לא שמעתי על זה..
"כן. רציתי לחכות עוד שנה, עד שתהיי בת 22, שתחיי את חיי הרווקות שלך" אמר
"זה לא הפריע להם שיש את ענת?" שאלתי ללא הבנה
"את האמת לא. לפעמים אני מרגיש שהיא הבת שלי. היא לא הבת שלי, אבל אני מרגיש שאני עוד דמות הורה וחבר בשבילה" אמר
"אני שמחה שככה אתם מחוברים" אמרתי באושר.
"גם אני שמח" אמר ונשק לשפתיי נשיקה ארוכה. כמה התגעגעתי אליו.

"אמא של ענת. אז בסוף כן נפגשים" אמר הבחור שפגשנו בבריכה אני וענת.
חייכתי חיוך קטן בזמן שמתן חיבק אותי בזרועותיו כשגבי מוצמד אל בטנו השרירית.
עם יד אחת שלו הוא שיחק בכף ידי השמאלית שם מונחת הטבעת נישואין והאירוסין שלי.
ועם היד השניה הוא החזיק את האיפון שלו צמוד אל אוזנו, הוא דיבר עם חברים שלו וכל שניה חבר אחר שלו מסר לי ד"ש. 'ד"ש לאישה שלך' היו כאלה שאמרו או 'תמסור ד"ש לרותמי' ככה הם קוראים לי.
"כן" חייכתי בחזרה אל הבחור
"זה מתן, באנו ביחד לפאנג'ויה" אמרתי בחיוך קטן
מתן סיים לדבר בטלפון והקשיב לשיחה של שנינו כשהוא מנשק את קודקוד ראשי מידי פעם.
"מעולה, אז נפגש כבר" חייך.
"כן" מלמלתי ושמעתי קול קורא לי בהתרגשות 'אמא!אמא!'
הבטתי הצידה וראיתי את ענת מונחת על כתפיו של אלירן והוא עושה לה שק-קמח אלינו .
ביד אחת הוא תפס את המונחת על כתפו בשביל שלא תיפול, וביד השניה הוא אחז בידה של עדי.
"הגעתם, איך היתה הנסיעה" אמרתי בחיוך אל עדי ואלירן ששיחק עם ענתי
"מעייפת, והלא מצחיק הזה העיר אותי כל פעם ועבד עליי שהגענו" אמרה והתיישבה לידינו ואכלה מהשאריות שענת לא נגעה בהם. כמו עוגת מוס שוקולד.
"אמא ישנה כל הנסיעה, והיא נחרה" אמרה ענת ואלירן ועדי צחקו עליי.
"אני משלימה את השעות שינה שלא ישנתי כשהיית קטנה" אמרתי בהתחכמות
היא צחקה והוציאה לי לשון ומיד הכניסה אותה לפה הקטנטן הזה שאני אמות עליו.

"ענת רוצה לבוא איתנו לטיילת? נקנה תפוח מסוכר ושיערות סבתא?" שאלה עדי וניסתה לשחד את ענת בשעה 7 בערב. אחרי הארוחת ערב עדי ואלירן הלכו לישון בחדר שלהם, ומתן היה עם חברים שלו פה במלון. בהתחלה אני וענת ישבנו איתם אבל אחרי זה לקחתי את ענת לשחק במשחקים איפה שהצוות בידור שיחקו.
צילמתי אותה ושלחתי לג'ייסון ולמאיה ואשר.

"תלכו תטיילו אתם. אני וענתי נלך יותר מאוחר לטיילת, מתן וחברים שלו יוצאים" אמרתי ואספתי את שיערה הבלונדיני של ענת לקוקו גבוה.
"לא. אנחנו לוקחים אותה" אמרה עדי בהתעקשות
"ענת כדאי לך איתנו, אנחנו נלך למתקנים המסתובבים" אמר אלירן וניסה לשחד את ענת
"לא, אני רוצה עם אמא" אמרה בהתפנקות וחיבקה אותי והוסיפה מיד לאחר מכן.
"אני אוהבת אתכם. אבל אני רוצה לטייל עם אמא, בפעם אחרת" אמרה בקול המתוק שלה
"את מי אני אוהבת?" אמרתי לאוזנה ונישקתי אותה הרבה נשיקות
"אותי" אמרה בחיוך מאושר.
"מחר את איתנו! אנחנו נלך לים ויהיה לך יותר כיף איתנו!" אמרה בהתלהבות עדי
"טוב" צחקתי והוספתי "תהנו לכם, תצאו לאנשהו, זה עיר של צעירים"
"גם את צעירה" אמרה ענת ללא הבנה. שתקתי. רק חייכתי.
"אנחנו נעלה למעלה ועוד מעט נלך" אמרה עדי בשקט מהמבוכה שנוצרה,והיא ואלירן הלכו.

אל: אהובי
-'אהובי אני יוצאת עם ענת לטייל טיפה. תהנה במועדון. אוהבת הכי בעולם♥'

'אנחנו לא נהיה שם הרבה זמן, אנחנו נחזור לחדר, אני אביא את המסיבה אלינו אהובה שלי'

"מה עשיתם בשבת אצל אבא?" התעניינתי, ישבתי עם ענת בגלידריה
"הלכנו לים עם אשתו המעצבנת" אמרה ועיקמה את פיה
"מעצבנת למה?" שאלתי ללא הבנה, אם הבת שלי לא אוהבת אותה, זה נורא.
"היא ביקשה מאבא שאני אלך לישון אצל סבתא בשביל שהם יהיו לבד" אמרה בכעס.
היא מבינה ומרגישה הכל..
"ומה אבא אמר לה?" שאלתי
"לא יודעת.. הם הלכו לחדר, אני לא רוצה להיות אצלם יותר" אמרה בכעס
"אשתו של אבא בהריון?" שאלתי בחיוך קטן וחקרתי על המכשפה של ג'ייסון
"לא, היא אמרה שהיא לא אוהבת ילדים קטנים ומעצבנים כמוני" אמרה והלב שלי נשבר.
"את בכלל לא ילדה קטנה ומעצבנת. את מדהימה" אמרתי ונשקתי לכף ידה שהונחה לידי
"היא אמרה לי שאת לא רצית ילדים, ושאת ואבא בכלל לא אוהבים אותי" אמרה. נהייתי אדומה למשמע השטויות האלה.
"היא אמרה לך את השטויות האלה?" אמרתי בכעס. לא סתם מאיה ואשר לא אוהבים את אשתו
"כן" אמרה בקול עצוב
"ענתי תסתכלי עלי. אני שמחה שנולדת. אני שמחה שאת הילדה שלי, וזה שאני ואבא לא ביחד זה לא אומר שום דבר. פעם הבאה תבואי ותספרי לי אם היא אומרת לך עוד שטויות כאלה" אמרתי וניסיתי לשמור על נימת קול רגועה. דמי בעבע בעורקיי.
"ענתי, מי עוד אמר לך שטויות כאלה?" שאלתי לאחר כמה דקות כשראיתי שהיא לא רגועה כ"כ.
היא בזמן האחרון שואלת הרבה שאלות כאלה..
היא התחילה לבכות.
"ענתי. ילדה שלי" אמרתי ואספתי אותה לחיבוק חם ואוהב והושבתי אותה על רגליי.
ראשה נשען על החזה שלי והרגשתי דמעות חמימות מרטיבות את בגדיי.
"את לא צריכה לבכות. מי שמדבר ככה לא ראוי שנתייחס אליו" אמרתי בקול והרגשתי את עיניי מתמלאות בדמעות. אבל אני לא אבכה.
"תספרי לי מה אמרו לך. מי פגע בילדה הקטנה והיפה שלי. המדהימה והחכמה"
"בכיתה היינו צריכים להגיד איפה ההורים שלנו עובדים, אז אמרתי שאת עובדת בחנות בגדים" הסבירה ענת מבכי לבכי.
"כן" אמרתי כהבנה, למה זה פגע בה?
"ואז המורה שאלה אותי מה את עוד עושה, אז אמרתי שאת לומדת עם מתן" והמשיכה לבכות
"נכון. אני ומתן לומדים בשביל שאחרי זה נעבוד בעבודה טובה יותר" הסברתי
"והיא שאלה בת כמה את. אז אמרתי שאת בת 22 והיא שתקה" אמרה בכעס
שתקתי.
"והילדים בכיתה אמרו שאת לא יכולה להיות אמא שלי כי האמהות שלהן בנות 40" אמרה בכעס
"אני אוהבת אותך" אמרתי ונשקתי לראשה וניגבתי את דמעותיה.
"אף אחד לא שווה את הדמעות שלך. ואת יכולה להתעלם מהן" אמרתי.
אבל למה זה פגע בי..
מתן הבטיח לי שככל שענת תגדל הפער הזה לא יהיה משמעותי.. אבל הוא כן משמעותי. כי היא מבינה מה הפער..

"בואי נעזוב את האנשים הלא נחמדים האלה. ונעלה על הגלגל ענק, רוצה?" אמרתי בהתלהבות
בשביל להוריד את העצבנות ממנה.
"כן!!" אמרה בהתרגשות, היא כבר שכחה מזה, אבל אני לא.
אני הולכת להתקשר אל המורים שלה ולעשות בירור, אני לא יכולה לספוג עוד פעם את הכאב הזה. אם זאת לא הייתה אני שספגה את זה בתיכון, אז עכשיו הבת שלי? מה היא אשמה.
ובמיוחד לדבר עם ג'ייסון. אני לא רוצה שהילדה שלי תלך לשם יותר. עד שחשבתי שהכל מסתדר.

"בואי יפה שלי" אמרתי ועלינו על הגלגל ענק.
ענת כל שניה קראה בקול "אנחנו גבוהות! מעל כולם!"
"את אוהבת להיות בגובה?" שאלתי בחיוך, אני לא אוהבת להיות בגובה.
אני מפחדת. מפחדת שאני יוכל לראות דברים שלא ראיתי שהייתי קרובה אליהם.
"כן! אני מסתכלת על כולם מלמטה, הם נראים מצחיקים ומוזרים. עכשיו אף אחד לא יכול להגיד לי כלום" אמרה בהתרגשות.
"אהובה שלי.. ברור שאף אחד לא יכול להגיד לך כלום. את האמת, כולם יכולים להגיד לך דברים. אבל את זאת שבוחרת אם להתייחס אליהם" אמרתי וענת רק חייכה ונישקה אותי
"אני אוהבת אותך אמא" אמרה ענת והתפעלה מהיופי.
אני בינתיים התפעלתי מהיופי שלה. מהחן השובה שלה.
החיוך הזה שגורם לך להיות מאושר גם כשאתה לא..
צילמתי אותה והמשכתי לבהות בה.
"אמא, איפה אמא שלך?" שאלה ענת ללא הבנה והוסיפה "למתן יש אמא, אבל אין לו אבא"
"נכון." אמרתי בשקט וגמעתי את רוקי.
לא חשבתי שהיא תשאל אי פעם.. היא חכמה..
"אמא את עצובה?" שאלה ענת והניחה את ידה על כתפי וחיבקה אותי.
"אני מאושרת" אמרתי בשקט
אבל בליבי רק שרר כאב. ובראשי רצו תמונות שמראות את ההורים שלי מאושרים בלעדי.

"אמא רוצי! אנחנו נאחר!" קראה ענת בהתרגשות ותפסה בידי והתחילה לרוץ ולמשוך אותי בשביל שאני ארוץ אחריה
"רגע, ענת, אנחנו לא נאחר" צחקתי
"הנה תראי!" אמרה בחיוך מאושר כשהגענו וראינו תוכי שמונח על כתפו של הבעלים שלו.
האיש הבחין בענת והניח את התוכי על הכתף שלה, מיד צילמתי.
עשיתי גם סרטון וידיאו
"אמא תראי אני מחזיקה תוכי" אמרה בהתרגשות, אני צחקתי והמשכתי להסריט אותה.
"הוא מדבר?" שאלה ענת בחיוך את האיש, הוא הנהן בראשו ואמר "הנה ג'קו תגיד לאמא של הילדה החמודה שלום"
"שלום, שלום" אמר ג'קו התוכי וחייכתי חיוך מאושר. ענת צחקה בקול גדול.
ענת נפרדה מהתוכי שלא רצה לרדת ממנה, והיינו צריכים ללכת..
הרמתי אותה על המותן שלי כי היא התעייפה ללכת, השעה כבר 9 בערב. בשעה הזאת היא כבר בחלום ה10 שלה.

אישה מבוגרת בערך בשנות ה50 לגילה נתקעה בי בטעות. מזל שהצלחתי להחזיק את עצמי ולא להפיל את ענת.
"את בסדר?" שאלתי בדאגה, הסתובבתי לראות אם קרה לה משהו.
שתקתי.
"כ-כן" אמרה בגמגום והביטה בענת.
"אמא, היא בסדר?" שאלה ענת בשקט ובדאגה אותי.
"כן ענתי." אמרתי והמשכתי להסתכל על האישה הזאת.
האישה הביטה בי במבט ללא רגש ואפילו התנהגה מעט בגועליות.
"את באה?" שמעתי קול גברי קורא לה.
היא מיהרה ללכת.
"רגע" קראתי לה. אני לא מסוגלת לעכל את זה.
אך היא ברחה.
"אמא, למה היא הסתכלה עלינו ככה?" שאלה ענת ללא הבנה
"זוכרת ששאלת איפה אמא שלי?" אמרתי לענת
"כן" אמרה ללא הבנה והמשכנו ללכת אל המלון
שתקתי. לא הייתי מסוגלת לעכל את זה.
"תישני מתוקה, אל תטרידי את עצמך בשאלות שאפילו גם אני לא יכולה לענות עליהם" אמרתי בשקט והבחנתי שענת כבר נרדמה.

כשהגענו אל המלון הנחתי את ענת במיטה שלה, כיסיתי אותה ונשקתי לראשה.
סגרתי את הדלת של חדרה והתיישבתי בסלון עם המחשב נייד שלי וניסיתי לחשוב..
לא הצלחתי.
החלונית של ההודעות עם אלמוג, החבר ילדות שלי מהתיכון, השמיע רעש של הודעה.

'נמצאת באילת ואת מחוברת בפייסבוק בשעה הזאת?' כתב
-'אלמוגי, איך בהודו?? אני מתגעגעת!!!! אני וענת מתגעגעות!'
אלמוג נסע להודו עם חבר שלו מיד אחרי שהוא השתחרר מהצבא.
'גם אני מתגעגע אליכן, כיף כאן, אני בדיוק חזרתי ממסיבה, אני עייף אבל לא יכולתי ללכת לישון כשאני יודע שלא דיברתי איתך שבוע!'
-'ענת ישנה :-( אני בטוחה שהיא הייתה שמחה אם היא היתה יודעת שדיברנו'
'הקטנה הזאת. התגעגעתי אליה'
-'גם היא.. היא עוברת תקופה לא קלה.. ואני בעצמי מפחדת לא להתמודד עם התקופה הזאת'
'איזו תקופה?'
-'אשתו של ג'ייסון הכניסה לה ג'וקים לראש שענת באה בטעות ושאנחנו לא אוהבים אותה. ובבית הספר אמרו לה על זה שאני צעירה מידי, והיא נפגעת. הילדה שלי רגישה.. והיא לא רוצה ללכת אל ג'ייסון יותר..'
'את רוצה אני אטפל בהם?' רשם
-'לא, אני אנסה להסתדר..'
'רותמי, אין כאן קליטה ומגרשים אותי מהמחשבים פה.. נדבר?'
-'נדבר, תהנה♥'

"בייב, למה את נראת מבואסת?" שמעתי את הקול של מתן
"איפה חברים שלך?" שאלתי בשקט ונשכתי את שפתי התחתונה
"למטה, בבריכה. רציתי לקרוא לך שנלך לשם" אמר
"אני לא רוצה ללכת, אתה יכול להבין אותי?" שאלתי בשקט
"כן. את רוצה לדבר?" שאל כשראה ששתקתי
"ראיתי את אמא שלי" אמרתי והתחלתי לבכות.
"דיברתן?" שאל בשקט וליטף את ראשי כשחיבק אותי חזק ולא שחרר
רק נתן לי לבכות.
"לא. היא פשוט הלכה" אמרתי בעצב ועם בכי מלווה.
"מתי זה קרה אהובה שלי?" שאל ונשק לראשי
"כשהייתי עם ענת. היא רק הסתכלה על שתינו והלכה" אמרתי ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלבכות.
"יפה שלי , תסתכלי על עצמך. תראי איך גדלת, איך קמת מ0 ל10. תראי איך החיים הפילו אותך כל פעם מחדש ואת קמת. לא וויתרת! את נלחמת בשיניים!" אמר בקול והעמיד אותי מול המראה בסלון
"תראי איזו אישה יפה עומדת מול המראה. אישה נבונה וחכמה. ואוהבת"
אמר והביא אותי אל תוך החדר של ענת ואמר בשקט
"ותראי איזו ילדה מדהימה הבאת לעולם, תראי איזה חינוך מדהים היא קיבלה ממך" אמר
"אפילו שלא קיבלת חינוך מההורים שלך. ההורים שלך לא היו שם בשבילך. ואת עשית ההפך. נמצאת כאן בשביל ענת. היית לבד והסתדרת., עכשיו אנחנו משפחה. תשאירי את העבר הזה מאחורה." אמר וחיבק אותי חזק.
"אנחנו משפחה?" שאלתי בשקט והוספתי "אנחנו באמת משפחה?"
"אנחנו באמת משפחה. לפי הרבנות אנחנו משפחה" אמר בחיוך קטן
"אני לא יודעת מה זה משפחה.. מעולם לא הייתה לי משפחה.." אמרתי בעצב
"אני יודע.. גם אני באתי מבית מפורק. גם אני גרתי רק עם אמא שלי. אבא שלי עזב אותי בבר מצווה שלי, זוכרת?" שאל, הנהנתי בראשי.
"והוא ניסה להיכנס לחיים שלי, רציתי מאוד! אבל לא הסכמתי. ואני שמח עם זה" אמר
"בואי תספרי לי מה עשית עם ענת" אמר בחיוך והוביל אותי אל החדר שלנו.
הנחתי את ראשי על החזה שלו ורק נשמתי.
מנסה לעכל את מה שעבר עליי…