כמה פעמים.. עונה 2 פרק 16

נקודת מבט רותם-

התעוררתי מנשיקותיו של מתן, זזה מעט הצידה ומתגבשת על תנוחה נוחה יותר עקב ביטני ההריונית בת ה-30 שבועות בדיוק.
"בוקר." מלמלתי והבטתי בעיניו, הוא הביט בי וחייך.
"בוקר טוב אישתי. איך את מרגישה?" שאל בשקט והרים את חולצתי מעלה בשביל לבחון את ביטני ההריונית. נושק לטבור בדיוק, מקבל דחיפה מהתינוק בתוך רחמי.
"בסדר, אני חוששת שהוא ינסה שוב לצאת." נאנחתי, במשך חמישת השבועות האלו הייתי בבדיקות אינטנסיביות, להבטיח את זה שהתינוק לא יצא.
"טוב לו בפנים, הלחץ דם שלך היה גבוה. הפעם זה לא יקרה.." הבטיח,
"אתה חושב שסבא וסבתא ירצו לבוא לברית של התינוק?" נאנחתי בעצב, סבתא ראתה אותי פעמיים במהלך ההריון. פעם אחת בארוחה האחרונה של הקוסקוס, שכל הרעב התחילת ובפעם השניה שהוזעקנו מבית החולים שהיא לא מרגישה טוב.
סבתא ידעה שאני בהריון, אך אף אחד מהם לא ראה את הבטן.
"תזמיני, אבל אל תצפי לזה שהם יבואו." אמר בשקט, לא רוצה שאצפה להם.

–

הוצאתי את ענת מבית הספר ונכנסנו לרכב, נוסעים לבית אחרי שישבנו בספסל בית הספר, נהנים מהחום באמצע הקרירות ששררה במשך תקופה ארוכה.
"אמא-" היססה ענת, הבטתי בה בחיבה דרך המראה וחיכיתי שתמשיך לדבר.
"את חושבת שסבא וסבתא שלך ירצו שאני אבוא ביום המשפחה אליהם?" שאלה ענת בהיסוס
"הו-. ענתי, יום המשפחה זה יום של כל המשפחה.. אני חושבת שסבא וסבתא עייפים מכדי שנבוא, אבל אבא כבר הזמין אותך לחגוג את יום המשפחה ביחד עם המשפחה שלו. את רוצה להישאר ביחד איתי ועם מתן?" שאלתי בחיוך קטן.
הרי, יש לה אופציה לחגוג את יום המשפחה ביחד עם כולם! או לחגוג במצומצם רק עם מתן ואיתי.
בטח שעדיף לחגוג ולהרגיש אווירה משפחתית ביחד עם המשפחה המורחבת..
"עכשיו יש לי אחות קטנה, כולם יהיו איתה. הם כבר לא צריכים אותי.." ענתה בעצב
"מה פתאום. הם זקוקים לך, הם רוצים שתהיי איתם. אחרת- מי ימלא את המקום של הבת הבכורה של אבא?" שאלתי בגאווה, היא הנהנה בראשה.
"אני יוכל לחגוג איתכם?" שאלה בחשש והוסיפה מיד "וגם עם אבא?"
"את מתכוונת שנחגוג ביחד כל המשפחה- שלך." הדגשתי, המשפחה שלה.
היא הנהנה.
"נשב כולם! כמו שעשינו ביום הההולדת שלי, והיה לי שמח." הכריזה בחיוך.
חייכתי חיוך קטן,
"אני אשקול את זה ביחד עם אבא." הודעתי והחניתי את הרכב בחניה של הבית שלנו, מוציאה את ענת לאחר מכן ממושבה והולכת בזהירות אל הבית ביחד עם התיק שלה כשענת כבר רצה ממזמן אל תוך הבית.

"מתן! קיבלתי היום מדבקה על משכינת שלום." חייכה בגאווה ענת אל מתן ששכב על הספה ביחד עם הלפטופ שלו.
הוא הביט בה בשקיקה ומיד פרץ בקולות תרועה, "משכינת שלום שלנו, את תביאי עוד את השלום אל מזרח התיכון." אמר בגאווה וחיבק אותה חזק.
"אני אהיה רופאה!" אמרה בסלידה,
"גם טוב." חייך מתן והושיט את ידיו על התיק של ענת והוציא משם את שיעורי הבית שלה והתחיל לעזור לה להכין.

התחלתי לחמם לענת ארוחה, הבטן הגדולה הקשתה עלי וגרמה לי ללכת לשירותים מספר פעמים רב.
"מאמי, בוא רגע.." אמרתי לו , הוא הביט בי וקם מן הספה אל תוך המטבח והביט בי במבט מפוחד.
"אה. אין לי צירים, רק רציתי לדבר על זה שענת רוצה לחגוג את יום המשפחה ביחד עם ג'ייסון וגם איתנו.." נאנחתי בשקט, אנחנו בקשר טוב.. השאלה אם זה לא מעמיד את הבת שלי במעמד של בלבול.
"את מפחדת שזה יבלבל אותה?" חייך חיוך שבור, הנהנתי בראשי והבטתי בענת שרה לעצמה ומכינה תוך כדי שיעורים.
"זה יבלבל אותה, אני לא רוצה שהיא תחשוב משהו." נאנחתי בעצב
"זה בסדר. נסביר לה, גם אם זה יקח ממנו את הכוחות שלנו, אבל נאפשר לה לחגוג את יום המשפחה עם המשפחה שהיא מייחלת לעצמה." אמר בבהירות מתן.
הנהנתי בראשי ונשקתי לשפתיו.
הטלפון שלי צלצל, הבטתי במסך ולא הופתעתי לגלות שזו אמא של מתן. ציונה.
הבן אדם הכי טהור שקיים, מצילה את האנושות!

כשאושפזתי היא מיהרה להיות עם ענת ולארגן את הבית, להכין אוכל. ואפילו להישאר אצלנו בשביל לטפל בי כששכבתי במיטה חסרת מעש.

-"חמותי." צחקתי אל הטלפון
"כלתי המקסימה, תעזרו לי להוריד את הדברים מהאוטו." אמרה במהירות והשיחה התנתקה,

פתחתי את הדלת וסימנתי למתן שילך לעזור לה, היא באה עם שקיות של בגדים וחלק של פירות.
יש על חמותי? כי תחשבו שוב, אין כמוה.

הסתכלתי בשקיות ואת הפירות שמתי במגירת הפירות במקרר, חוטפת שזיף ואוכלת בשקיקה.
"מתן עובד היום ערב, את ישנה אצלנו?" שאלתי בשמחה,
תמיד רציתי שמישהי תשב איתי ודבר איתי על ההריון, תשאל איך עבר עלי היום.. אבל זה מעוחם לא היה.
"בהחלט. אני לא אפריע?" בדקה, הנדתי את ראשי לשלילה וחיבקתי אותה חזק.
"ענתי, קניתי לך שמלה!" אמרה בשמחה והוציאה מן השקית שמלה בובתית בצבע תכלת לענת, ענת קפצה עליה בחיבוק ונישקה אותה חזק.
"אני אוהבת אותך, גם בלי המתנות שאת קונה לי." אמרה ענת בחיוך קטן וחיבקה שוב את ציונה,
כמובן ציונה צעקה בקולי קולות ונישקה את ענת באהבה רבה.
"איך אפשר לגדל כזאת מלאך!" אמרה בפליאה ציונה ונשקה לראשה של ענת ומלמלה כמה ברכות בלי שנשים לב.

–

"אני הולך לעבודה, תשמרו על עצמכם. אני עם הפלאפון למקרה שיקרה משהו.." אמר מתן ונשק למצחי ולביטני ולאחר מכן לראשה של ענת שישנה, ולמצחה של אימו.
ענת הרדומה כבר הייתה מכוסת בשמיכה חמה וככה יכולתי לאפשר לנו לצאת לחדר שלנו.
"נלך אל החדר שלי?" שאלתי, ציונה הנהנה בראשה ונכנסנו אל החדר שלי ושל מתן.
נשכבת מתחת לשמיכה החמה ומדליקה טלוויזיה, ציונה עשתה כמוני.
"אני שמחה שאני יכולה להעניק לך את כל האהבה הזאת." אמרה ציונה בחיוך עגום,
שתקתי.
"את נועדת שיאהבו אותך, אני מצטערת על מה שעברת.." אמרה בעצב.
חיבקתי אותה חזק ונזכרתי- לעזאזל.

**

ליטפתי את ביטני ההריונית בשבוע 31, יוצאת אל החצר ועושה סיבובים סביב הבית.
לעשות ספורט..
"בעיטה, הופ- בעיטה." דיברתי אל עצמי בזמן שהלכתי סביב הבית והרגשתי בעיטות ברחמי.
"חרגול קטן. אתה עומד יפה בלחץ" צחקתי והמשכתי ללכת סביב הבית,
"לעזאזל! את עושה לי כאב ראש. תשבי בשקט" אמר בעצבים אבא וטרק את הדלת כששוב חלפתי על פני הדלת, הלוך ושוב.
נשכתי את הלחי הפנימית שלי, חושקת את שיני וממשיכה בשלי.
לבסוף נכנסתי אל הבית והתיישבתי בספה בסלון,

"עופי מפה." קראה אמא וגירשה אותי מהסלון,
הבטתי עליה ללא הבנה והסתכלתי לצדדים, לאן ללכת?
"עופי!" צרחה. הפעם לא חיכיתי, ברחתי אל הקומה השניה, מלטפת את ביטני בזמן שישבתי לבד במדרגות.
הבטן כאבה, פחדתי ששוב אני מפתחת תסמינים של רעלת הריון, או יותר גרוע. לידה מוקדמת.

התיישבתי לבסוף בחדרי והקראתי סיפור לבטן, הייתי עם הגב אל הדלת אז יכולתי להרים את חולצתי מעט שתחשוף את הבטן ההריונית.
"אמרתי לאמא: 'אני אוהב שוקולד, אני אהיה מנהל של חנות שוקולד.' אמא צחקה." צחקתי גם אני.
"חרגולי, הבנת? הוא אוהב שוקולד. גם אני אוהבת שוקולד. חרגולי, גם אני אוהבת אותך." קראתי בשמחה,
"לכי לישון." קטע אבא את רצף דיבורי,
"אתה רוצה לשבת איתי פה? מעט זמן. אני מדברת עם חרגולי, אני לא רוצה שהוא ישמע רק אותי מדברת אליו. אני לא רוצה שהוא יחשוב שרק אני מצפה לו." צחקתי בשקט.
"אני עייף רותם, אולי מחר." מיהר לומר,
"כן. אבל זה רק קצת זמן, תגיד לו רק לילה טוב!" התחננתי,
"לילה טוב." אמר מהר ובא לצאת מהחדר, רק לא להיות לידי..
"רגע. בוא תגיד לו, תתחבר אליו." הושטתי לו את ידי ותפסתי בכף ידו והנחתי על ביטני.
"חרגולי, סבא מתבייש. הוא רוצה להגיד לילה טוב, תתן דחיפה. שירגיש שאתה כאן.." צחקתי בקלילות למרות הגוש שחסם אותי בגרון.
בעיטה חזקה הורגשה, אבא מיהר להסיר את ידו מביטני ולטרוק מאחוריו את הדלת ולהשאיר אותי בתוך החדר מבולבלת.
הבטתי על הדלת בתדהמה והיא נפתחה בחוזקה, אבא עמד שם נסער.
"אין לי זמן למשחקים שלך!" אמר בצעקה עצבנית וטרק שוב את הדלת.
הבטתי על הדלת בבהלה מרובה והתחלתי לבכות, נשכבת במיטה על הצד וממשיכה לבכות.
"לא נועדת להיות אהובה." חזרתי בקול מספר פעמים
"לא נועדת להיות אהובה."
"לא נועדת להיות אהובה."

יצאתי מהן החדר למחורת בבוקר, מחייכת בקלילות אל כל המראות בבית.
אבא ואמא ישבו בסלון, רואים טלוויזיה. יום שבת טיפוסי.
"בוקר טוב, חשבתי בלילה.. ש-שאחד מכם יהיה הסנדק של התינוק." חייכתי בלחץ,
"בשביל מה את צריכה סנדק!" תקפה אותי אמא בקולה החזק,
"אה- קראתי באינטרנט שנהוג שיהיה סנדק." אמרתי בשקט
"תבקשי מהאבא של התינוק, אולי תבקשי גם שעקח אותך מכאן ותטוסי לי מהעיניים!!" צרחה עלי אמא ודחפה אותי אחורנית ויצאה מן הבית בית ביחד עם המפתח של המכונית.
הבטתי באבא שנאנח וצפה בטלוויזיה. הוא לא התייחס אלי,
"אבא? אולי תרצה להיות הסנדק. התינוק אוהב אותך, הוא שמע את השם שלך ובעט" חייכתי, הוא הביט בי בזעזוע ושפשף את רכותיו.
"אני לא יודע. אני עוזב אחרי שאת תלדי.." קרא בשקט,
"אה. הבנתי, ג-גם אתה?" גמעתי את רוקי ושפשפתי את עיניי שלא יצאו הדמעות.
"כן." אמר בבטחון. "אל תיקחי את זה אישית, אנחנו ה'אדמסים' לא נועדנו לאהוב." אמר בחוסר רגישות, משתמש בשם משפחתנו כסיסמא.
"אתה- אתה אוהב אותי אבא?" שאלתי ללא הבנה,
"אנחנו ה'אדמסים'. לא יותר מזה" הודה בשקט, מביט בחזרה בטלוויזיה כשאמא חזרה אל הבית ודחפה אותי הצידה ללא חמלה.
אכלתי קורנפלקס והחלטתי לחייג אל מיילי, שאבא ואמא ישמעו.

-"בוקר טוב מיילי, את תרצי להיות הסנדקית של התינוק?" שאלתי בחשש
"מה?!" מלמלה בבהלה.
-"הסנדקית שלו, את תהיי המשפחה שלו אם יקרה לי משהו. אני רוצה שהוא יגיע לידיים שאני סומכת עליהם." הכרזתי
"אפשר לחשוב על זה?" נאנחה בלחץ.
-"בטח." אמרתי בשמחה מזוייפת, שהוריי יחשבו שהיא הסנדקית.

יצאתי מהבית וטיילתי בשכונה, פוגשת בג'רמי שהשפיל את ראשו ועשה כאילו לא הייתי קיימת.
"שלום ג'רמי." קראתי בשמחה מזוייפת.
"שלום." ברח מהר אל הבית שלו, מותיר אותי לבד.

השעות עברו וג'רמי יצא מן הבית, החלטתי לקפוץ על ההזדמנות.
"שלום ג'רמי! אתה יוצא לטיול עם הכלב?" שאלתי כשראיתי אותו מחזיק ברצועה של הכלב שלו.
הוא הנהן בראשו ומיהר ללכת עם הכלב שלו הרחק ממני,
"אפשר להצטרף? אני לא אתנגד לחברה." חייכתי
הוא שתק.
"אם זה מפריע- אז אני אלך, יש לי עוד הרבה חברים. יש לי המון חברים! אתה יודע שיש לי חברים?" שאלתי בלחץ, משקרת שיש לי חברים ומפלילה את עצמי.
"אז לכי איתם. הם בטח יאהבו לטייל איתך." דיבר איתי בפעם הראשונה יותר משני משפטים.
"אני לא צריכה שיאהבו אותי, הרי אנחנו ה'אדמסים'. אנחנו לא צריכים אהבה, אנחנו יכולים להיות לבד יותר מדג." צחקתי ולאט לאט התקרבתי אליו והתחלנו ללכת, הוא התרחק.
"אני צריך ללכת. א-בי רותם." אמר וברח למקום אחר.
התיישבתי על ספסל בצד וזרקתי אבנים על המדרכה, אנחנו האדמסים, לא צריכים אהבה.

חזרתי אל בית ריק, אמא ואבא נסעו בטח לחופשה. ושוב- אני לבד.

**

העברנו את היום בטלוויזיה, אין מה להוסיף ליום בשביל שיעבור מהר. הוא עובר מהר מידי.

–

"בוקר טוב" צחקקתי כשהרגשתי את התינוק בועט ואת ציונה משעינה את ידיה על ביטני בשביל להרגיש.
"בוקר אור מתוקה." אמרה בחיבה וחיבקה אותי חזק.
קמתי מן המיטה אל השירותים ועשיתי את אירגוני, יוצאת מן השירותים לבושה בבגדים נקיים.
הגיע הזמן להעיר את ענת וללכת לעבודה..

"בוקר טוב ענתי." אמרתי לילדה הפרטית ששיכת רק לי!
"בוקר טוב!" צחקקה במהירות ויצאה מתחת לשמיכה לבושה בבגדים של בית הספר.
"עשית לי הפתעה והתלבשת?" שאלתי בתדהמה, היא הנהנה בראשה בשמחה וקפצה עלי בחיבוק.
היא התארגנה במקלחת בעוד שהכנתי לה ארוחת בוקר וארוחה לבית הספר.

"בי בי אמא!" קראה ענת ויצאה מן הבית ביחד עם ציונה שלקחה אותה אל בית הספר, ככה יכולתי לצאת לעבודה מהר יותר.

–

יום העבודה נגמר והשעה כבר 8 בערב, בימים שענת אצל אבא שלה אני חוזרת מאוחר מן העבודה. חייב לעבוד.
וגם מתן לומד, אז אני לא יכולה להיות איתו.
הוא עובד קשה מידי, עובד עד השעות הקטנות של הלילה-בוקר וישן כמה שעות ובורח מהר ללימודים ולעבודה מחדש.

בדרך חזרה הביתה צלצול מהטלפון הפתיע אותי.
"רותם-" אמרה סבתא בבכי, מה הפעם!
-"כן." אמרתי בשקט,
"אחות של סבא מתה." אמרה סבתא בבכי ממושך, איך מגיבים לזה?
-"משתתפת בצערכם.." עניתי בעצב שלא נשמע לאוזן.
"מכונית דרסה אותה והיא לא שרדה!" מיררה בבכי,
-"אה." אמרתי בקול חנוק,
"ההלוויה היום ב11 וחצי בלילה, תבואי. זה חשוב לסבא.." ביקשה
-"מי יבוא?" שאלתי בלחץ
"כל המשפחה." והוסיפה "את גם חלק מהמשפחה."
-"אני אבוא הביתה ואקפוץ אליכם.." מלמלתי בעצב ומיהרתי לנתק את הטלפון.

התלבשתי בבגדים מחממים, מעיל, צעיף וכובע צמר שישמש לי ככיסוי ראש בבית העלמין.
"באבו, אני הולכת להלוויה של אח של סבא, אתה יכול לבוא איתי?" נאנחתי וקשרתי את המעיל על גופי הרחב ללא הצלחה והתייאשתי- משאירה את המעיל פתוח.
"כן." ענה מיד ללא חרטה.
"אני אסיים לאכול ונצא, תשכבי לנוח." ביקש, הנהנתי בראשי ונשכבתי בספה והתכסיתי בשמיכת הפוך העבה ונרדמתי.

"מאמי שלי קומי, ההלוויה עוד שעה ויש לנו נסיעה ארוכה." אמר מתן, קמתי מהספה והתארגנתי. יוצאת אל הרכב לאיר שרוכנתי את כל הפיפי שנאגר בי.
"המוות זה עצוב." אמרתי למתן והוא הנהן בראשו. שם עח רמקול את הפלאפון שלו ומחייג אל הרב שלו,

"כבוד הרב, יש לי שאלה אלייך. מצטער על השעה.." אמר מתן אל הטלפון
"כן בני." אמר הרב בחיבה
"אישתי ואני בדרך להלוויה של אחות של סבא שלה, אישתי בשבוע 30 להריון. רציתי לדעת אם היא יכולה להיכנס להלוויה." שאל מתן בדאגה,
"אני הייתי אומר לכם שלא, זה דבר קשה שאישה יכולה לשאת.. במיוחד בהריון, אם זה חשוב- תלוו את המת ואז תצאו מבית העלמין. בשורות טובות והריון מוצלח." אמר הרב,
"תודה כבוד הרב!" אמר מתן והנהנתי בראשי.

–

הנסיעה ארכה חצי שעה, אני תכף נרדמת.
הנחתי את הכובע הצמר האופנתי על ראשי והוא שימש לי ככיסוי ראש מפני שאני נשואה.
מתן הניח את ידיו על כתפי והתקרב איתי אל סבא וסבתא.
"שלא תדעו עוד צער." אמר מתן ולחץ את ידם.
סבתא מיררה בבכי וחיבקה אותי חזק, נתקעת בבטני.
היא הרימה את ראשה ועיניה הדומעות נגלו אלי,
"א-אני לא ידעתי שאת בהריון.." אמרה בצער
שתקתי.
חיבקתי את סבא והבטתי בכל המשפחה באה לחבק את סבא וסבתא.
היא האחות היחידה של סבא, ועכשיו היא מתה.
הרגשתי לא קשורה, כולם עברו והביטו בנו במבט מוזר.
"אולי נלך?" נאנחתי בשקט אל מתן
"זאת מצווה להישאר, כשההלוויה תיגמר נלך." הבטיח
הנהנתי בראשי והתחלנו ללוות את המנוחה.

סבתא הלכה לצידי, לא נוגעת, רק מתייפחת.

"יפה שלי, אני הולך להתפלל שם- אני אבוא עוד מעט, תשבי בצד. תשתי מים!" הזכיר לי ונשק למצחי, מלווה אותי אל הספסל לאחר ששטפתי ידים מהמקום הטמא.
הסתכלתי הצידה וראיתי את שרון מגלגלת את עיניה לנוכח מצבנו.
לגמתי מבקבוק המים שלי והקשבתי לבכי הנוראי של המשפחה.
העובר זז בבטני כמו פנתר, סבתא התיישבה לידי ביחד עם עוד מישהי מהמשפחה שלא הכרתי,
הבטתי על האישה וניסיתי להיזכר מאיפה היא מוכרת לי, אך לא זכרתי.
"מי זאת?" שאלתי את האישה לוחשת לסבתא שלי, התעסקתי בטלפון שלי וניסיתי ליצור רושם כאילו לא שמעתי.
"זאת- זאת הבת של.. ה-הבת של מיכאל." אמרה סבתא בגמגום,
"למיכאל היו ילדים? הא- רותם." חייכה,
"כן." אמרה סבתא, האישה שתקה וקמה מן הספסל, לא שואלת לשלומי..

"איזה שבוע את?" שאלה סבתא והוסיפה "לא היית צריכה לבוא לפה.."
"שבוע שלושים." הסברתי, מתעלמת ממה שהוסיפה,
"של מתן?" שאלה, הבטתי עליה במבט לא מאמין ולא עניתי.
"א-אני באוטו." אמרתי והלכתי אל הרכב של מתן, ההליכה הייתה ארוכה וקרה.
ראיתי את המשפחה שלי עומדת בצד ומדברת, הרגשתי לא רצויה. כמו תמיד.

"זאת רותם." שמעתי את הקול של שרון מצחקק, הבטתי עליהן ולא ידעתי אם להתקרב..
"בהריון? עוד פעם." אמרה בתדהמה מישהי שלא זיהיתי,
המשכתי ללכת והגעתי אל הרכב, הייתי קרובה אליהן באופן מפחיד.

"רותם! לא אומרים שלום?" צחקה אחת המבוגרות שהייתה שם,
"שלום.." אמרתי בביישנות, אולי תהיה לי משפחה?
"מתי חזרת לארץ? שמעתי שיש לך ילדה." אמרה בבטחון, הנהנתי בראשי. איפה מתן?
"לפני חמש שנים, קצת יותר." הודתי, אף אחד מהם לא טרח לבוא לבקר. אבל זו לא אשמתם.
"ואיפה ההורים?" צחקה. הבטתי בה בשקט ולא ידעתי מה להגיד.
"א-אבא ואמא התגרשו, כל אחד מהם מצא כבר מישהו.." הודתי
"הם עזבו אותה." אמרה שרון בבטחון.
"לא, הם לא. אני כבר גרה עם מישהו, אני נשואה. אני לא גרה איתם גם ככה.." שיקרתי
"התינוק הזה מנישואים? ומה עם הקודמת?" חקרה
"התינוק הזה מנישואים. אם לא אכפת לכן אני צריכה לשבת, אפשר לשבת לדבר?" ניסיתי לתרץ
"כן." אמרה בהלם האעשה המבוגרת,
"שניהם לא מנישואים, בטח עשית את הטריק הזה של ההריון!" אמרה שרון בהאשמה,
הבטתי עליה במבט מופתע ונכנסתי אל תוך הרכב, מתעלמת מהן.

הם צחקו בחוץ, אני ישבתי באוטו וחייגתי אל מתן באטראף.
"תענה!" מלמלתי בלחץ,

"הלו? הכל בסדר?" שאל בבהלה
-"בבקשה בוא נלך, לא בא לי להיות כאן." הורדתי דמעות על חולצתי.
"אני בא." אמר מיד ותוך כמה דק' הוא כבר היה ברכב והתחליו לנסוע,

"היא אמרה לי שעשיתי את הטריק הזה של ההריון. שתתחתן איתי." שחררתי מלא דמעות
"אל תקשיבי להם. סתומות!" אמר העצבים,
"ו-וסבתא שאלה אם התינוק ממך" ניגבתי את דמעותיי והתחלתי להתנשם בכבדות,
"יש לך חרא של משפחה!" אמר בעצבים,
"אבל אני רוצה משפחה!" בכיתי
"אבל את לא צריכה! יש לך אותנו, הם בסך הכל מכשול." הסביר ברוגע ונשק למצחי.
הנהנתי בראשי וניסיתי לישון.

הלכתי לישון וכשהתעוררתי גיליתי שאנחנו כבר בבית, מתן דיבר בטלפון בעוד שאני נכנסתי להתקלח וישר נרדמתי במיטה.

–

"בוקר טוב נסיכתי, הרב אמר שאת צריכה ללכת לנחם את סבא שלך." אמר מתן
"נלך בבוקר כשאין אף אחד?" נאנחתי בקול. הוא הנהן בראשו.

הגענו אל המקום שבו עשו את הניחום, חיבקתי את סבא ועברתי ליד סבתא בלי להתייחס.
הכנתי כוסות תה וקפה לאורחים ולאבלים, זו מצווה.
"תישבי, אסור לך לעבוד קשה." אמר סבא בעצב
"אני אסיים ואלך הביתה, י-יש לי סידורים לעשות." סיפרתי
"אני מבקש, תשבי." ביקש שוב
ישבתי ביחד עם כוס תה והבטתי באלו שבאו לנחם,
שרון נכנסה אל האוהל והביטה בי בזעזוע.
התרוממתי מהכיסא וכאב חד תפס את ביטני, התיישבתי בחזרה וסיימתי לשתות וכך הכאב חלף..

"בי.." אמרתי לסבא ויצאתי מן האוהל
"רותם! לא התכוונתי, תסלחי לי" ביקשה שוב סבתא..
הנהנתי בראשי והלכתי אל כיוון האוטו..
"איך את מרגישה?" שאלה סבתא וליטפה את ביטני
"בסדר." עניתי בנוקשות.
"טוב, את תבואי לבקר?" שאלה. לא ידעתי מה לענות
"זה בסדר סבתא. אנחנו ה'אדמסים'. לא נועדנו לאהוב.." עניתי והלכתי אל מתן לכיוון הרכב.
שלום.
עד הסיוט הבא שניפגש בו.