כמה פעמים.. עונה 2 פרק 15

נקודת מבט רותם-

התעוררתי באמצע הלילה כשהרגשתי שהבטן לוחצת לי יותר מידי..
הסתכלתי הצידה וראיתי שמתן ישן לו בנוחות,
קמתי לשירותים, אולי הלחצים בגלל שאני צריכה לשירותים.
זה לא עזר..
נאנקתי בכאב והלכתי לסלון , שותה כוס מים ופותחת את הלפטופ על האתר של נשים בהריון.
מחפשת על לחצים, רואה שזה סימן לא טוב..
"מתן!!" קראתי לו בבהלה כששוב פעם כאב תקף אותי, ממש כמו ציר.
מתן התעורר בבהלה ורץ לפגוש אותי בסלון. ענת לא ישנה פה , הרשתי לעצמי לצעוק.
"את יולדת? לעזאזל. את לא אמורה ללדת!" אמר בבהלה ואסף את מכנסיו והחל להתלבש במהירות, עוזר לי להיכנס לרכב ונוסע במהירות.

הסתכלתי הצידה, רואה שהשעה 03:32 לפנות בוקר.
"מאחד עד עשר, עד כמה כואב לך?" שאל מתן בדאגה, נשמתי עמוק ועניתי.
"שמונה." אמרתי בתסכול ונאנקתי שוב בכאב.
הוא הושיט את ידו ואמר "אני זוכר שהילה הייתה נושכת את היד של שמעון." חייך
תפסתי את ידו ונשכתי בחוזקה,
"זה בסדר בייבי שלי. אני רוצה להקל על הכאב שלך." אמר כשהפסקתי לנשוך אותו.
"אני לא רוצה ללדת! אני לא רוצה שהוא ימות!" בכיתי, רוב הסיכויים שילד שנולד בחודש שישי , הסיכויים שהוא ישרוד….. אפסיים.
מתן שתק..

–

"מהר! יש לה צירים, תכניסו אותה מהר לחדר." הרופא אמר והכניס אותי לחדר.
מתן נפרד ממני בנשיקה בזמן שהוכנסתי לחדר טיפול נמרץ .

"גיבורה, אנחנו ניתן לך עכשיו זריקה. את תרגישי עייפה וחלשה." הסבירה האחות,
הנהנתי בראשי ונשמתי בעזרת המסכה שהונחה עלי,
"לילה טוב רותם." זה היה הדבר האחרון ששמעתי..

**
(תחילת פלשבק)

התעוותתי במקום, עומדת בלי לזוז.
הרגשתי כאבים נוראיים בבטן, היה לי קשה לנשום.
אנשים ברחוב הביטו בי בגועל והמשיכו ללכת,
שבוע שעבר ילדה באה להרביץ לי, מיהרתי לברוח.. היא אמרה לי שאני זונה,
ידעתי שהייתי צריכה להישאר לנוח, השבוע ה25 לא הקל על מצבי..
התיישבתי בספסל נידח ונשמתי עמוק.
לעזאזל.
חייגתי אל אמא בדחיפות , אסור לי ללדת..

-"אמא?" אמרתי בהיסוס כשהיא לא ענתה,
"מה!" אמרה בכעס, "למה את מתקשרת!"
-"אמא.." התחלתי ליבב בשקט
"מה את רוצה!" צעקה
-"כואב לי, בואי תיקחי אותי. אני נראה לי יולדת" בכיתי
"אני עסוקה, תיקחי מונית." אמרה בקרירות,
-"אמא.. בבקשה.." ביקשתי בהתחננות,
"אם את יולדת, את עוזבת. זה לא משנה באיזה חודש הוא נולד." הזכירה.
ניגבתי את דמעותיי וגיליתי שהיא ניתקה,

התקשרתי לאבא והשתדלתי לא לבכות,
"מה!" צעק גם הוא עלי, התכווצתי בפחד.
-"א-אני חושבת שאני יולדת." אמרתי שוב בפחד
"אני לא יכול לבוא ללידה, אני עובד." אמר בקרירות.
-"אני לא אלד. נשבעת, רק תיקח אותי. כואב לי!" ביקשתי בהתחננות
"אני עובד, אין מוניות?!" אמר בכעס,
-"בבקשה." ביקשתי שוב,
"לעזאזל איתך! היית חייבת שזה יקרה? למה את לא שומרת על עצמך!" צרח

השיחה התנתקה והמשכתי לשבת בספסל, מחכה שאבא יבוא לקחת אותי.

אחרי זמן רב אבא הגיע, הוא צפצף בחוסר סבלנות לנוכח הקושי שלי ללכת לאוטו.
"אל תשבי מקדימה, אני לא יכול לסבול את הפרצוף שלך." אמר במרירות,
סגרתי את הדלת ועברתי למושב האחורי, מפחדת להרים את הראש למראה על מנת שאראה את פרצופו.
"הכל בגללך, אם יפטרו אותי בגללך, אני נשבע שאת תשלמי על זה!" אמר בכעס ונסע במהירות, קופץ מעל בורות וגורם לביטני לכאוב עוד יותר.
"אב-א. אתה נוסע מה-ר. אתה מכאיב לי." אמרתי בלחש,
"עוד את מעירה לי? עופי לי מהרכב. רדי מכאן." עצר בצד הדרך וביקש ממני לרדת, צמרמורת עברה באזורי גופי.
"אבא. אני לא התכוונתי, אתה לא התכוונת.." הצטערתי על כך שלא שתקתי.
"אל תקראי לי אבא!" צרח בחוזקה והביט בי במבט נגעל,
"ס-סליחה." ביקשתי בשקט וניגבתי את דמעותי,
"תעופי!" צרח ולא הייתה לי ברירה , אלא ללכת.

עמדתי באמצע כביש ראשי, ללא מקום ללכת. אין מוניות, אין שום דבר.
התחלתי ללכת בשול הדרך בזהירות בזמן שאני נושכת את הלחי הפנימית שלי ומנסה לא לבכות .
הבטן כאבה נורא..
התיישבתי בצד הדרך ונשמתי עמוק.

הדרך ארוכה, הגוף שלי לא ישרוד בזה.

-"שלום, ענת?" שאלתי בשקט אל תוך הטלפון.
"רותם!" אמרה בשמחה,
-"אפשר לבקש עזרה?" שאלתי בשקט,
"כן.. בטח." אמרה בשמחה
-"אני נמצאת בכביש הראשי של דרך 23, אין לי איך לחזור. את יכולה?" נאנחתי
"מה את עושה שם?" שאלה בהיסטריה,
-"הגעתי עם מונית, אבל.. ביקשתי שיעצור לי בצד." שיקרתי ,
"אני בלי רכב , מצטערת.. אני- אין מונית?" שאלה בבהלה
-"אה, אני .. אני צריכה ללכת." ניתקתי את השיחה והתחלתי לבכות בהיסטריה.

התקשרתי למוניות ואף אחד לא יכל להגיע, לרגע שכחתי מהכאבים.
התקשרתי למיילי, התקווה האחרונה.

-"מיילי, בבקשה. אבא שלי הוריד אותי באמצע הכביש הראשי 23. אין לי איך לחזור." בכיתי
"א-רותם?" שאלה בקול עייף, הערתי אותה.
-"אני לבד. תבואי, בבקשה.." בכיתי,
"אני באה." אמרה מיד, תוך עשרים דקות היא הייתה אצלי.

"מה קרה? את נראית נורא!" אמרה בבהלה,
"אני רוצה למות, מיילי." בכיתי בשקט
"למה?" שאלה בעצב,
"אין לי אף אחד בחיים, אני לבד." בכיתי,
"יש לך אותי." אמרה,
"מכירה את המשפט; 'לא טוב האדם לבדו.' למדת עברית?" אמרתי את המשפט בעברית,
"לא." אמרה בשקט,
"את יכולה לקחת אותי לבית החולים?" שאלתי בשקט
"כן." אמרה בעצב ופנתה אל איזור בית החולים.

–

"את מתאשפזת?" שאלה מיילי. הנהנתי בראשי,
"מחר אני אחזור הביתה, את יכולה ללכת. אני בסדר" חייכתי חיוך מתנצל
"אבל את תהיי לבד." אמרה ללא הבנה
"אני רגילה." חייכתי אך בלב כאב לי,
"אז, את תהיי לבד?" שאלה ללא הבנה. הנהנתי בראשי.

מיילי הלכה אחרי שבילתה איתי מספר שעות בהמתנה לרופאים שהחליטו לאשפז אותי בדחיפות על מנת שיהיה לי מעקב.

"באת לפה לבד?" שאל הרופא, הנהנתי בראשי וסידרתי את בגד בית החולים הלבוש עלי.
"איפה בן הזוג שלך?" שאל הרופא, שתקתי.
הוא הביט עלי בציפיה לתגובה, אז עניתי. "הוא עזב אותי, הוא לא יהיה חלק מההריון."
"וההורים?" הרים גבה, שתקתי.
"אם את לא תדברי, את לא תוכלי לקבל טיפול." אמר בקרירות
"ה-ם לא רוצים להיות חלק מההריון , אז אני לבד." אמרתי בקול חנוק
"לפי הנהלים את לא יכולה לקבל טיפול עד שההורים שלך לא כאן." אמר ובדק את הדופק של העובר בזמן שהוצמד לביטני מכשיר מוזר, כמו חגורה לבטן.
"תתקשרי אליהם, תגידי להם שיבואו." אמר בלי שום חמימות בקולו.
"הם עובדים, אני חוששת שהם לא יוכלו לבוא." תירצתי, הוא לא שמע שאמרתי לו שההורים שלי לא רוצים להיות חלק מההריון?
"שרק אחד מהם יבוא, תסבירי להם שאת לא תקבלי טיפול." אמר שוב בקרירות והושיט לי טפסים שאמלא.
הנהנתי בראשי והתקשרתי לאמא,

-"אני בבית החולים, את יכולה לבוא?" שאלתי מיד לפני שהיא תתחיל לצעוק.
"אני עובדת. מה לא מובן!" אמרה בכעס
-"כ-ן. הרופא אמר שאי אפשר לטפל בי, את צריכה להיות.. להיות כאן." אמרתי בשקט כשהרופא הביט בי בחוסר סלבנות.
"אפשר, שלא ישגע לי את השכל!" אמרה בכעס
"לא משנה , אני- אולי אבא." נאנחתי,

התקשרתי לאבא והוא ניתק את השיחה, ניסיתי שוב.
כשראיתי את זה כמאבק חסר טעם, ניתקתי את השיחה..

"אני מרגישה יותר טוב, אני- אני הולכת להתלבש." אמרתי לרופא,
הוא שפשף את ראשו ומלמל משהו.
"תמלאי את הטפסים. אני אנסה להתקשר להורים שלך." אמר בשקט קריר,
"לא! אל תתקשר." אמרתי בבהלה, אמא תרביץ לי.
"מה?" שאל ללא הבנה ,
"אמא בדרך. אני רק נכנסת לשירותים, אתה יכול לצאת?" ביקשתי, הוא הנהן בראשו.

התלבשתי מהר בבגדי ועזבתי את החדר.
הדבר היחידי שהספקתי למלא בטפסים היה את הגיל שלי, גיל 15.

"תחזרי לכאן!" שמעתי את הרופא צועק לי, הבטתי אחורה וראיתי שהוא רץ לעברי.
התחלתי לרוץ גם, תפסתי את המעלית הראשונה וקיוויתי להגיע הביתה.

יד נשית עדינה נגעה בידי ועצרה אותי מלברוח.
"תיזהרי, את עלולה ליפול." אמרה בדאגה,
הנהנתי בראשי ויצאתי בשקט מבית החולים וחייגתי למיילי.

-"מיילי, בואי תיקחי אותי. בבקשה." התחננתי
"את אמורה להתאשפז." אמרה בשקט
-"שחררו אותי." שיקרתי,
"לאן תלכי? איפה תישני." מלמלה
-"אולי בדירה שלי, אני-" באתי להמשיך אבל יד גדולה סובבה אותי .

"את שיקרת!" צחק לי בזלזול מול הפנים הרופא, הבטתי בו ושתקתי.
"איפה אמא שלך?" שאל בחוסר התעניינות,
הפה שלי לא נפתח. שכחתי כיצד לדבר.
"תיכנסי, אנחנו מתקשרים לאמא שלך." אמר בכעס,
שתקתי.
התיישבתי במיטה ובאה הרופאה מקודם שעצרה אותי וביקשה ממני שאזהר,

"נמלא ביחד את הטפסים." אמרה בחמימות,
"שם פרטי." שאלה
"רותם." צייצתי ,
"בת כמה?" שאלה והביטה עלי בחיוך,
"15 ושבעה חודשים." צייצתי יותר חזק
"שבוע להריון."
"שבוע עשרים וחמש." נאנחתי בשקט ,
"מחלות משפחתיות?" שאלה,
"א-אני לא יודעת." הודתי בשקט.
"אני מבינה. איפה ההורים שלך?" שאלה,
"בעבודה." הסברתי בנוקשות.
"הם שמחים?" חייכה, הבטתי בה ושתקתי.

"יש בעיה,האמא לא מוכנה לבוא. את יכולה לבוא רגע לצד?" אמר לרופאה, היא הלכה איתו לצד ושניהם דיברו. שמעתי הכל, למרות שהם לא רצו.
"האמא אמרה שהיא לא אמא שלה. היא אמרה שנפסיק להתקשר אליה." הסביר
"לפי התעודת זהות רואים שהיא הבת שלה?" שאלה הרופאה בלחש,
"כן." אמר בבלבול,
"אולי הילדה מאומצת?" שאלה בשקט הרופאה,
"לא יודע, הבדיקות יצאו בסדר. היא יכולה לחזור הביתה." אמר הרופא
"טוב. וההורים חלק מההריון?" שאלה הרופאה
"הילדה אמרה שלא, האמא מכחישה כל קשר לבת." ענה

גמעתי את רוקי.
אספתי את דברי בשקט והתקשרתי למיילי שלא הייתה זמינה, נאנחתי בשקט וחיכיתי שמישהו יציל אותי.

"את צריכה טרמפ?" שמעתי את הרופא שואל כשראה שחיכיתי בחוץ שמונית תבוא ותציל אותי,
"לא, אני מחכה לאמא שלי." שיקרתי,
"עדיף לך לבוא איתי." נאנח, "מהר יותר."
הנהנתי בראשי ונכנסתי לרכב, חוגרת חגורה ומסבירה לו היכן הדירה שלי.
"את גרה עם ההורים?" שאל, לא ידעתי מה לענות.
"בערך." הודתי,
"לא הבנתי." אמר בקרירות, לרגע הצטערתי שסיפרתי.
"יש לי דירה משלי, אני גרה שם. מידי פעם באה לגור עם ההורים." הסברתי
"וכשהתינוק יוולד?" שאל בשקט,
"בדירה שלי. אמא אלרגית לתינוקות." הסברתי, הוא פרץ בצחוק.
"מה?" צחק שוב,
"א-אלרגית לתינוקות." אמרתי ללא הבנה, מה מוזר בזה?
"את צוחקת, נכון?" צחק חזק יותר.
שתקתי.
"אני מצטער. אין כזה דבר אלרגיה לתינוקות, אולי היא לא רוצה שתגורי איתה." אמר בשקט.
"לא. היא כן רוצה, היא רק אלרגית." הסברתי, כמו ילדה מסכנה.
"טוב." אמר בקול קר,
"היא- היא אלרגית לריח שלהם." אמרתי בשקט
"כן, כי יש כזה דבר." אמר בקרירות והגיע ליד הבית שלי.

"היא אוהבת אותי." שיקרתי ויצאתי מהרכב שלו,
"את גרה פה?" שאל , הנהנתי בראשי. אך זה היה שקר.. העדפתי לרדת לפני וללכת ברגל,
עצמתי את עיניי והתחלתי ללכת, נעלמת מטווח ראייתו.

זימזמתי לי שיר מוכר וחיפשתי את המפתח של הבית,
נכנסת לבית הקטן ומתחילה לבשל לי אוכל.
"אולי סבא וסבתא ירצו קשר איתי?" שאלתי בקול, מדברת עם מישהו דמיוני.
"כן, בטח שהם ירצו. את הנכדה שלהם" חייכתי לעצמי
"ו-ואת חושבת שאולי אמא תרצה שאני אבוא הביתה?" שאלתי שוב את עצמי,
"כן! את הילדה שלה." צחקתי שוב.
"את חברה שלי?" שאלתי את עצמי
"כן. טוב האדם לבדו." חזרתי על המשפט,
"אני משתגעת?" צחקתי,
"לא. את מדברת, עדיף לדבר עם עצמך במקום עם אויבים." חייכתי חיוך שבור,

נשכבתי במיטה שלי וראיתי טלוויזיה. מה נותר לי בחיים הללו?

–

קמתי במצב רוח לאפות עוגה. הכנתי עוגה ונזכרתי שאמא הייתה אוהבת שאני מכינה עוגת שוקולד.
ברגע שהעוגה יצאה מהתנור מרחתי קרם שוקולד מעל, מכסה את העוגה ויוצאת אל העבודה של אמא.

-"אמא, הבאתי לך עוגה." אמרתי בשמחה,
"לעבודה שלי?!" צרחה
-"כן, אבל אני מתחבאת בצד. אף אחד לא רואה!" חייכתי
"את הכנת עוגת שוקולד?" שאלה בשקט
-"כן!" מיד עניתי
"אני באה." אמרה,

"תראי!" התרגשתי ופתחתי את העטיפה ,
"ואו. רותם, היא נראת טוב." אמרה אמא בחיוך,
"היא במיוחד בשבילך, ניסיתי לעשות לב" חייכתי
"תודה. מה עם הבדיקה של אתמול?" שאלה ואז נזכרתי,
"לא קיבלו אותי, אז הלכתי הביתה. הרופא אמר שאין דבר כזה 'אלרגיה לתינוקות'. ידעת?"
"הוא משקר. אל תאמיני לאף אחד." הפצירה בי,
"עכשיו לכי הביתה, שלא יראו אותך." אמרה בכעס
"חשבתי שנאכל ביחד." חייכתי,
"חשבת לא נכון." אמרה ועלתה לעבודה.

(סוף פלשבק)
**

פקחתי את עיניי והבטתי במתן יושב לצידי, מביט בי בפחד.
"כואב לי." נאנקתי והבטתי על ביטני התפוחה,
"אני יודע. הזריקו לך תרופה, שהתינוק לא יצא עכשיו." הסביר.
נאנחתי,
"ישנת פה?" שאלתי , הוא הנהן בראשו.
"איפה ענת?" שאלתי והבטתי הצידה על החדר מנוחה שבו שהיתי.
"אצל אמא שלי, היא כבר בבית הספר." אמר ונשק לביטני.