כמה פעמים.. עונה 2 פרק 13

הגיע הזמן שאני אעלה פרק.
אני קודם כל מקווה שהמחסום כתיבה שהיה לי ישפר את הכתיבה שלי.
אני מצטערת אם איכזבתי אותכם כשהפסקתי לעלות פרקים , או שהפרק נכתב נורא..

נקודת מבט רותם-

היום עבר וענת הגיעה אל הבית, הייתי עייפה בכדי לשחק איתה.
"ענתי רוצה לבשל?" מצאתי משהו טוב יותר.
"כן! ונכין לאבא עוגיות כמו שהכנו בפעם הקודמת?" שאלה ועיניה הירוקות נצצו משמחה.
"כן. איזה עוגיות את רוצה להכין הפעם?" חייכתי,
סופ"ש הגיע וחייב להכין.
"עוגיות לבבות" ענתה בביטחון.

הוצאתי את המצרכים והקראתי לענת את המרכיבים לעוגיות חמאה,
ענת הכניסה את המרכיבים לתוך המיקסר וככה המרכיבים התגבשו לבצק,
רידדתי את הבצק ונתתי לה גם, הכנו עוגיות ובלי ששמנו לב הערב הגיע.

–

"היא ישנה" הכרזתי וצנחתי על הספה ליד מתן ששתה בירה לבנה מבקבוק זכוכית,
"מעולה" המהם בקולו וצפה בריכוז במשחק כדורגל,
"את ועדי מדברות?" חפר שוב.
"לא כל כך. היא פגעה בי, אני לא יכולה להתעלם מזה" התעצבנתי
"אני יודע יפה שלי. אבל תדברי איתה, קשה לה בלעדייך" ענה בשקט
"מעניין לי ת'תחת" התעצבנתי והבטתי על מתן שהביט בי בזעזוע ופקח את עיניו במהירות,
"למישהי יש פה מלוכלך" אמר והצביע עלי עם אצבע נוקבת
"היא אמרה שהיא קודם כל חברה שלך! זה לא נקרא חברה!" אמרתי בכעס
"היא לא התכוונה" הסביר בפעם המליון
החלפתי נושא והנחתי את ראשי על רגליו של מתן וניסיתי להירדם.
"איך את מרגישה?" שאל בשקט, פקחתי את עיני והבטתי בו.
במשך דקות ארוכות הבטנו אחד בשניה, לא יכולתי להגדיר את מצבי..
"אני מרגישה בהריון, אבל לא בהריון" אמרתי בסיבוך,
מתן חייך חיוך קטן ושבור,
"מצד אחד אני מרגישה שיש בתוכי משהו, אבל משהו בי מרגיש לי שגוי" נאנחתי
"אני יודע. ואני גאה בך" ענה באושר,
"אתה באמת גאה בי?" חייכתי חיוך שבור, הוא הנהן בראשו ונשק למצחי..
מזכיר לי איך מעולם לא שמעתי את המילה הזאת "גאה בך."

**
נעלתי את נעלי הספורט החדשות שלי בהתחשב ברגליים הנפולות שלא חדלו להתנפח בעקבות ההריון המאוד מתקדם.
שבוע 30. חודש שביעי, מי היה מאמין?
החזקתי את בקבוק המים בידי וירדתי במדרגות אל הקומה הראשונה, יודעת שהבית ריק.
מטיילת ברחובות הריקים והשקטים, מחפשת בטלפון אולי מישהו התקשר.
כשעשיתי הפסקה בספסל עיניי נתפסו על זוג הורים בסביבות גיל ה30 לחייהם.
האישה הייתה גבוהה, שיערה החום הגיע עד אמצע גבה, בעוד שבטנה העגלגלה בישרה על זה שהיא בשבוע 20, פחות או יותר.
היא הלכה יד ביד ביחד עם מישהו שהסתבר שהוא בעלה, בעקבות הטבעת.
ליבי נצבט.
נראתי מושפלת. ילדה בהריון.. שוב פעם זה מכה בי.

"אפשר לשבת?" שאלו בחיוך רחב, הנהנתי בראשי וקמתי מהספסל , מפנה להם שישבו, הרי מי רוצה לשבת איתי?! ההורים שלי בורחים מהבית בשביל לא להיות לידי.
"לא התכוונו שתקומי, את יכולה גם לשבת" אמרה במבוכה והחוותה לי לשבת.
הנהנתי בראשי וישבתי בקצה של הספסל. מלטפת את ביטני בשקט,
הזוג שתקו והביטו על הנוף. הרגשתי לא קשורה.

הטלפון שלי צלצל וכמו תמיד, ליתר דיוק כמו במשך כל ה-20 שבועות קיוויתי שזה ג'ייסון…
במשך ארבעה חודשים קיוויתי לטלפון ממנו , או סתם הודעה.
אבל זה רק היה אבא..

"איפה את?" שאל בקרירות,
-"יצאתי לטייל." עניתי בקרירות גם
"איפה?" שאל בעייפות
-"בפארק." אישרתי את חששותיו שלא יצאתי ליד העבודה של אמא
הם לא מסכימים לי להיות שם..
"הלכת לבדיקה?" שאל שוב שאלות בסיסיות
-"לא. אין לי עם מי ללכת" עניתי בשקט, מרגישה כאב חד מפלח את ביטני,
"טוב" ענה בעייפות, מנסה לסיים את השיחה מהר

סיימנו לדבר והבטתי בשעוני, השעה כבר 12 בצהריים. כדאי שאני אלך.
"איזה שבוע את?" חייכה במתיקות האישה
"30" חייכתי חיוך קטן, בוחנת את הפנים המחויכות שלהם
"מתקדם" אמרה בחיוך, הנהנתי בראשי
"ואת?" שאלתי בהתעניינות, רוצה לדעת אם צדקתי
"שבוע 21" הודתה בשמחה, אז צדקתי. כמעט.
"ואיפה הבן זוג שלך?" שאלה בחיוך, נשכתי את שפתי התחתונה ונמנעתי מלדבר.
בולעת את הדמעות שלי.
"את לא חייבת לספר" אמרה בבהלה,
"לא. זה בסדר, אנחנו לא ביחד. נפרדנו, ההריון לא התאים" הסברתי בחיוך שבור
"א-אני מצטערת" אמרה בעצב, הנהנתי בראשי ועניתי לטלפון שצלצל, זאת אמא..

-"הלו?" שאלתי בעצב, מנסה להסתיר את זה
"למה לא הלכת לבדיקה!" שאלה בכעס.
-"אין לי עם מי ללכת, אני לא רוצה ללכת לבד. זה מפחיד" הודתי בשקט
"כל החודשים האלה הלכת לבד. מה השתנה?" כעסה שוב
-"כי זה קרוב. ואני לא רוצה להיות לבד, לא חלמתי להיות לבד" ניסיתי לגייס את הקול הכי רגוע שלי.
אני לא רוצה ללכת לבדיקות לבד. אני מפחדת. אני עוד רגע בחדר לידה, התהליך הזה קשה פיזית ונפשית. אין לי עוד כוחות להתמודד עם זה לבד, ומה עם אני אצטרך ללדת ואמא שלי לא תהיה איתי? או שההורים שלי יעזבו אותי כמו שאמרו לי. הם אמרו שאחרי הלידה אני עובדת דירה. שאני לא יוכל להמשיך לחיות איתם.

"היית צריכה לחשוב על זה לפני שהחלטת להיות בובת המין של חבר שלך" אמרה בארסיות.
הלב שלי נצבט, לא ידעתי למה היא מטיחה בי את האשמות האלה.
"תלכי לרופא. אני לא רוצה לקבל שיחות על כך שלא הגעת לבדיקה!" אמרה בכעס וניתקה את השיחה,

אף פעם לא ידעתי מה זה הביטוי "מכה מתחת לחגורה". לאט לאט אני מבינה שהמכה מתחת לחגורה כואבת יותר מפעם לפעם.
"את מתרגשת?" שאלה בעצב האישה, לקח לי זמן לענות. דמעות נקוו בעיני.
אני יודעת שהם שמעו את השיחה. אני מרגישה זאת על פי הפרצופים שלהם.
"מ-מעט" עניתי בקול חנוק,
"אני מתרגשת מאוד. אפילו לפני כל בדיקה, אני מתפללת לישו ומבקשת שיביא לי תינוק" אמרה בשמחה, מסביר את שרשרת הצלב על גרונה.
"ומה איתך?" ניסתה לפתח את השיחה,
"אני לא מתפללת לישו. אני יהודיה, אבל אין לי אלוהים" אמרתי בשקט, הם הביטו בי במבט מזועזע, האישה ניסתה לגרום לי להאמין בו. אבל שום דבר לא עזר לי.

הגעתי למרפאה אחרי הליכה ארוכה, נכנסתי לרופאה ובדקו אותי.
הבדיקה כאבה, ולא הייתה נעימה.
"הנה התינוק. את לא רוצה לדעת את המין, נכון?" שאלה, הנהנתי בראשי
"מי יכנס איתך לחדר הלידה?" חייכה הרופאה,
"אני" השבתי בשקט,
"ברור שאת" צחקה, "אבל מי יהיה שם בפנים בשבילך?"
"אני מניחה שהרופאים." השבתי שקט, מפחדת להגביר את הקול. רק שהתינוק לא ידע שהוא אמור לצאת לעולם אכזר..
"משפחה, חברים" ניסתה לעזור לי,
"הם עסוקים" השבתי בפשטות,
"אז שההורים שלך יפנו זמן ויבואו" ענתה, שתקתי.

בערב הגעתי הביתה והתיישבתי בסלון, אוכלת גלידה ומתעלמת כרגיל מזה שההורים שלי מתעלמים ממני.
לא הייתי מוכנה לקראת התינוק. לא ידעתי מה לקנות , מה להכין.
רק בגדים שמצאו חן בעיניי וקניתי, אמא מצאה בזה בזבוז כסף בעוד שאבי יצא מהבית.
"הלכת לבדיקה?" שאלה בכעס אמא, הנהנתי בראשי והמשכתי לצפות במשחק כדורגל
"ארגנת הכל ללידה?" שאל אבא, הנדתי את ראשי לשלילה
"אז למה את מחכה? ביום שאת משתחררת מהבית חולים את עפה לבית שלך" אמרה אמא
"אני לא יודעת מה צריך לקנות.." הסברתי בשקט
"תלכי מחר לחנות ויגידו לך. תחפשי את הדברים הזולים" הציבה אמא
"שמעת?" כעסה, הנהנתי בראשי.
"יופי מטומטמת. אז תעני פעם הבאה." אמרה בכעס ועלתה לחדר כשהיא מלווה את הצעדים שלה בקולות של היאנחות מהיום הארוך והעצבים שהיא מצאה לנכון להוציא עלי, למרות הריוני המתקדם והרגישויות שלי.

"אבא?" שאלתי בשקט והבטתי עליו מנסה להתחמק מהשיחה ולעלות למעלה, לרכל עם אמא עלי.
"מ-מה?" ענה בגמגום והתרחק ממני אל כיוון גרם המדרגות,
"אתה כועס?" שאלתי, הוא גלגל את עיניו ובא ללכת, שוב ליבי נצבט. בפעם המליון.
"א-אני מצטערת אם כן." ביקשתי סליחה ,אפילו שלא עשיתי כלום.
"אתה אולי ת-תרצה.. ל-להיות איתי ב-במ-במהלך הלידה?" גמגמתי לנוכח עיניו הנוקבות
"א-אני חושב שאני אהיה עסוק.. זאת תקופה עמוסה" ענה בלי לחשוב
"אני אנסה להקדים את הלידה, או ל-לאחר אותה" הצעתי, יש דבר כזה, נכון?.
"אני לא יודע" מצא תירוץ, לא יכולתי להתווכח.
"אז רק תחכה לי בחוץ, או שתהיה בפנים. זה לא יקח הרבה זמן. רק תחזיק לי את היד.. אני חושבת" הצעתי, לא יודעת מה התפקיד של המשפחה במהלך הלידה.
"א-רותם. זה לא מכובד שאני אראה אותך יולדת" ענה, יותר נכון מצא את התירוץ היחידי שהשאיר אותי פעורת פה.
שתקתי. גמעתי את רוקי ושקעתי בספה, מתעמקת בתוכנית ואוכלת מהגלידה.
חבל שלא עשיתי הפלה..
לפחות שם הייתי יודעת שמישהו מחכה לי בחוץ.

עליתי לחדר מאוחר בערב, עוברת ליד הדלת הסגורה של הורי. מצמידה את אוזני לדלת ושומעת הכל. גם את מה שלא רציתי לדעת..

"למה את לא הולכת ללידה שלה?" שאל אבא את אמא, זה היה עלי.
"אני עובדת" ענתה בפשטות
"היא ביקשה ממני לבוא, לא ידעתי מה להגיד." ענה בעצב
"תגיד לה שאתה עובד" ענתה בפשטות והוסיפה "ראית איך היא נראת?" צחקה
"איך?" שכח מהכל וצחק, "כמו דוב. בחיי שהיא שמנה" צחקה בקול חזק,
דמעה חמימה זלגה על הלחי שלי ומיהרתי למחוא אותה
"כן" צחק אבא, "מעניין איך הילד יצא. מכוער, יפה?" שאל
"היא מכוערת. רוב הסיכויים שגם הוא, אבל אם הלקוח שלה היה יפה, אז תלוי" צחקה
צמרמורות עזות עברו בכל גופי. רציתי לצרוח, להרביץ להם, לכעוס עליהם שהם לא יכולים להתייחס אלי ככה! אני הבת שלהם!.
הדלת נפתחה ללא התראה מוקדמת והבחנתי בפרצופים המזועזעים של הוריי.
ניגבתי את דמעותיי והמשכתי לחדר,

"את הקשבת לנו ללא רשות? חתיכת זו-" אמרה אמרה וכשקללה חמקה משפתיה אטמתי את אוזניי.
"נפל לי ה-העגיל" שיקרתי ועשיתי את עצמי מחפשת את העגיל,
"תלכי לישון" נאנח אבא ונכנס לחדר בחזרה עם אמא, הלכתי לחדר ונעלתי אחרי את הדלת. מנהג קבוע, מאז שגיליתי שאני בהריון.

אל; האהבה שלי בחיים.

-'גיי'ס קשה לי בלעדייך. תחזור אלי, בבקשה' רציתי לשלוח, אך מחקתי את ההודעה.

נרדמתי לאחר שעות ארוכות, השינה הייתה נוראית. לא חלקה, אלא מלאה בהתעורריות.

לבסוף התעוררתי כשדפיקות חזקות נשמעו על הדלת. הלב שלי ירד לתחתונים.
"דבילית! תפתחי את הדלת!" צעקה אמא, קמתי מהמיטה, פותחת את הדלת ופוגשת בפניה הזעופות וסטירה חזקה מוצמדת ללחי שלי.
בוקר טוב.
"אני קוראת לך! תעני!" הצביעה עליי עם אצבע נוקבת.
"י-ישנתי" גמגמתי בפחד והתרחקתי ממנה, אך ידה החזקה משכה אותי אחריה למטה.
"למה הכל מטונף פה!" דחפה אותי אל תוך המטבח וחבטות קלות פוגעות בגופי החבול,
אבא ישב בשולחן ואכל כריך עם ריבה.
"מ-מה מטונ-ף" קראתי ללא הבנה כשהכל היה מצוחצח. השיש הבריק כמו שלא הבריק מעולם אחרי המנקה, האוכל במקרר, עיתונים במגירת העיתונים.
"מה מטונף?!" צרחה ודחפה אותי לכיור, הודפת בעזרת ידיי את הכיור שלא יפגע בבטן שלי,
כפית כסופה נחה בכיור, שכחתי לשטוף אותה אחרי שאכלתי גלידה.
"בסך הכל כפית" עניתי ללא הבנה, זעם יצא מאוזניה ומעיניה.
"בסך הכל כפית?!" צעקה בכעס ואת הדבר הראשון שהיה בידה החלה להשליך עלי.
"אז זה בדך הכל קפה! לא משנה אם הוא עלייך או בכוס!" צעקה ושפכה עלי את הקפה הרותח, זזתי במהירות והתחלתי ליבב בקול ולהרטיב את ידי עם מים קרים בכיור.
"זה רותח!" צרחתי עליה והשארתי את זרועי בתוך זרם המים, לא מפסיקה לבכות.
"פעם הבאה תלמדי!" צעקה ודחפה אותי הצידה ועלתה למעלה.

הבטתי על אבא ושפתי התחתונה רעדה מפחד. הסתכלתי עליו ואז על זרועי האדומה. כשהוא הפנה את מבטו הרשתי לעצמי להוריד כמה דמעות על לחיי. פתחתי את המקרר והוצאתי משם משחה נגד כוויות ומרחתי כמות נכבדת על זרועי, למזלי הקפה לא היה רותח מידי. רק אדום בוהק עיטר את זרועי העליונה.
"זה כאב" עניתי לאבא למרות שלא שאל, הוא הביט בי והושיט לי כסף.
"לכי לרופא. תתרחקי מאמא" נשף בחדות והוסיף בשקט "גם ממני."
עליתי לחדר שלי והתארגנתי עד שהם ילכו, מנסה להסתגל לשריפות שבזרועי,

יצאתי מהחדר, הולכת למרפאה רחוקה מהבית. יודעת שהורי שמו לב שיצאתי מהבית.
הרופא מרח לי משחה וחבש את זרועי, הוא חשב שאני עובדת בחנות קפה, לכן הקפה החם נשפך עלי .
הלכתי לטייל בקניון, מסתכלת על חנויות של אביזרים לתינוקות.
לא ידעתי מה לקנות..

"שלום" חייכתי ונכנסתי לחנות, מוכרת בגיל ה40 לחייה התפנתה אלי וחייכה
"אני מחפשת אביזרים. כל מה שנחוץ לתינוק" הסברתי בזמן שהסתכלנו על צעצועים
"יש לך רשימה?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה. היא הושיטה לי רשימה והרשימה הייתה ארוכה.
"הבאת מישהו איתך שיעזור לך?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה.
"תתקשרי למישהו שיבוא לעזור לך. זה חתיכת סיפור" ענתה,
התקשרתי למיילי אבל היא נמצאת בלימודים.
התקשרתי לענת אבל גם היא הייתה בעבודה..
"אני אעשה הזמנה לבית" הצעתי, היא הנהנה וסימנו פריטים שאני רוצה לקחת.
הגענו לקבלה וחישבנו כמה יצא.
המחיר היה היסטרי! קניתי דברים שבכלל לא חשבתי שאני אקנה!
"ז-זה יקר לי. יש הנחות?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה ולקחה את הרשימה בחזרה אליה.
"מאמי הולך להיות לך תינוק. את לא יכולה לחסוך" ענתה בזלזול.
"תבטלי את ההזמנה, מצטערת." התביישתי כשראיתי את פרצופה המזלזל על כך שטענתי שאין לי כסף.
לקחתי את הרשימה עם המחירים והתחלתי להשוות מחירים בין כמה חנויות. הכל יקר.
כתבתי את כל הצעות המחיר ולבסוף התיישבתי במסעדה והתחלתי להרכיב רשימה חדשה, לקנות כל מוצר במקום הכי זול.

הזמתי את הדברים אל הדירה של אבא ואמא, כי אני לא רוצה לחזור לדירה הקודמת שלי לבד.

הימים עברו בשקט. כך גם אני. לא משאירה שום דבר למטה, מסדרת הכל.
הרגליים שלי התנפחו ואני נהייתי עייפה יותר ויותר.
לא ראיתי את ההורים שלי כבר כמה ימים, כשהם באו עליתי ישר לחדר, ויצאתי כשהם הלכו.
הם כעסו כמובן על הכסף שעלה על כל הדברים שקניתי.
"למה כל זה פה?" צעק אבא כשראה אותי מעלה לחדר שלי את הדברים הקלים שקיבלתי מההזמנה של הדברים לתינוק החדש.
"למה זה לא בדירה שלך?" לא נתן לי הזדמנות לדבר
"למה זה לא שם?" כעס שוב כשראה שאני באה לדבר ומפסיקה
"כי אני לא רוצה לגור שם!" קראתי בכעס ובתסכול,
כששמעתי את עצמי אומרת את זה הדברים ישר נשמטו מידי, פניו הקשיחו למשמע מילותי
"נראה לך שזה בחירה?! אנשים היו מוכנים להתחלף איתך!" צעק
"אני לא רוצה שהתינוק שלי ירגיש לבד כמו שאני מרגישה!" אמרתי בכעס כשלא הפסיק להתקיף אותי בשאלות.
"בשביל זה את תהיי שם" ענה בשקט
"אבל אני לא רוצה. לא רוצה להרגיש לבד, בבקשה." התחננתי עם דמעות בעיניים..
"אני מעמיס את זה לאוטו ונוסעים לדירה שלך. תתחילי להביא את הדברים שלך" ענה בשקט
"אבא. לא, בבקשה." התחננתי, אמא נכנסה לדירה והתחילה לצעוק גם היא.

כשסיימתי לארוז את חפציי שהיו ארוזים כבר בארגז עוד מהפעם הקודנת שעברתי, וירדתי למטה, שומעת את הוריי מדברים.
"היא לא רוצה לעבור דירה, תתני לה להישאר" ביקש אבא
"מה פתאום!" אמרה בכעס, "ברגע שהיא עוברת, אנחנו עוברים לגור בטורנטו"
"איך נשאיר אותה לבד? היא ילדה.." ענה בתסכול
"שתמסור את התינוק לאימוץ" ענתה בפשטות, "ושתעבור איתם"
"את מדברת שטויות" ענה בכעס, ירדתי למטה ויצאתי אל עבר הרכב , יושבת מאחורה.
אבא העמיס הכל לרכב והתחיל בנסיעה.

"הבאת בגדים ללילה?" שאל, הנהנתי בראשי.
כששקט שרר באוטו, התקשרתי למיילי.

"רותם" צחקה מיילי,
-"הו. אני מפריעה?" שאלתי במבוכה כששמתי את קולו של ליאו, בן הזוג שלה.
"לא. קרה משהו?" שאלה
-"רוצה לבוא לישון אצלי? בדירה?" הצעתי,
"א-אני לא יודעת" מפענתה בשקט
-"כי אני לבד, ו-וחשבתי אולי תרצי להיות איתי.. תעזרי לי לפרוק את הארגזים"
"ההורים שלך גירשו אותך? שוב?" אמרה בבהלה
-"א-אני לא י-ודעת" עניתי בשקט
"תגורי אצלי. באמת" אמרה, אבל אני לא מוכנה לעשות את זה.
-"אז אפשר לבוא אליך היום? רק לקצת זמן?" ביקשתי, רק לא להיות לבד.
"אני לא בבית.." ענתה בעצב.

סיימנו לדבר והתקשרתי לענת, הלוואי ובעלה בארץ שוב.
"ר-רותם" נשמעה חלש ענת,
-"ענת. אני מפריעה?" שאלתי, היא השתעלה חזק
"ממש לא. אני קצת לא מרגישה טוב." ענתה,
-"רוצה לבוא אלי? עברתי דירה! ו-ואני אכין לך מרק" הצעתי
"לא, תודה. את תידבקי, זה מסוכן" ענתה בעייפות.
-"אני לא אדבק. אני מבטיחה, אני לבד. ו-ומשעמם לי" התחננתי
"מצטערת" ענתה בשקט.

הגענו לדירה שנשארה אותו דבר כמו שעזבתי. הורדתי את הדברים הקלים והכנסתי למקום המתאים.
"את צריכה עוד משהו?" שאל אבא, הנדתי את ראשי לשלילה ובלכתי לחדר שלי. נשכבת במיטה ולא זזה.
הוא הכניס לחדר עוד כמה ארגזים ויצא.
נשארתי במיטה כל היום, רק קמתי מידי פעם לקחת אוכל וחזרתי למיטה.
הרגשתי חולה.
אבא התקשר אבל לא היה לי חשק לענות.

הדלת של הבית נפתחה, הלוואי וזה רוצחים.
"הנה את" מלמל אבא ונכנס לחדר שלי ביחד עם שקית של אוכל,
לא עניתי.
"איך בבית שלך?" שאל. לא עניתי, לא היה לי חשק.
למה הוא הצליח לעצור אותי לפני שהתאבדתי.
"את כועסת?" שאל. שתקתי.
"אני מבין" ענה,
"את רוצה לחזור הביתה? לבית שלנו?" שאל, פתחתי את פי ומיד התיישבתי במיטה,
"כן! כן! בבקשה!" אמרתי ונעלתי מיד נעליים והתחלתי להכניס לארגז בחזרה את המגבת שהתנגבתי בה, לא פרקתי את הארגזים. הם ככה ישארו, עד שנחזור לדירה של אבא ואמא.
הוא שתק.
"הולכים?" האצתי בו, הוא הניד את ראשו לשלילה.
"אמא טסה לטורנטו, אני אמור לטוב עוד מעט גם.." ענה בשקט
"אתה הבטחת לי! הבטחת שתתן לי לגור איתכם! אתה שקרן! את מגעיל! מסריח! צבוע!" צרחתי עליו,
הוא שתק ויצא מהבית.
"אני שונאת אותך!" צעקתי בקול ונשכבתי במיטה ולא הפסקתי לבכות ולצרוח, עד שעיני הטשטשו ולא ראיתי יותר דבר…

פקחתי את עיני וסרחורת תקפה אותי. כאב ראש חזק סחרר את ראשי והחלטתי לקום מהמיטה סוף סוף. מבחינה שעבר עוד יום, אמצע שעות הערב.
מעניין מה עם אמא ואבא..
רצתי לשירותים להוציא את תכולת ביטני ושטפתי את פי לאחר מכן.
כשהכאבים בבטני החלו להופיע הלכתי לבחוץ וחיפשתי עזרה, נזכרתי בשכנים הטובים והתכתי אליהם.
"א-אני מצטערת שאני מפריעה. א-אבל כואב לי ואני לא יודעת איפה המרפאה" ביקשתי בשקט,
השכנה הביטה בי בעצב וכשהבחינה בפניי החיוורות הכניסה אותי לביתה.
"איפה ההורים שלך? חשבתי שעזבת" ענתה כשהביאה לי חטיך שוקולד להעלות את הסוכר בדמי
"ה-הם מתו" עניתי, הם מתו מבחינתי.
"א-את חיה לבד? את בסדר? את צריכה משהו?" שאלה בקול עצוב, הנדתי את ראשי לשלילה
"תחזרי לבית. תנוחי, אם תרגישי לא טוב, תלכי לשם" ענתה והביאה לי כתובת של המרפאה.

חזרתי לבית והימים עברו ולא שמעתי מהורי.
לבסוף ההורים שלי חזרו אחר שבוע וחצי כשהם קיבלו טלפון מהמרםאה שלא התייצבתי לבדיקות, אבא נאלץ לבוא לדירה שלי ולגרור אותי לבדיקה.

אבא נכנס לבדיקה ומנע ממני ללכת, ואיים עלי בעברית.
"רותם.. יופי, אני רואה את שבוע 32 עוד מעט. הזמן רץ." חייכה הרופאה
"מי נכנס ללידה איתך?" שאלה שוב.
"אף אחד. כי אף אחד לא רעצה להיכנס איתי" אמרתי בככךעס וניגבתי דמעה אחת מעיניי
"ומה עם אבא שלך?" שאלה בחיוך שבור,
"הוא לא רוצה. הוא גם ככה עוזב את הארץ כשאתם תפסיקו לזיין לו את השכל על זה שאני לא באה לבדיקות" אמרתי בכעס, אבא שתק.
"א-אני אשאיר אתכם לבד" אמרה באי נוחות ויצאה מהחדר. זזתי בשקט כי ידעתי שאבא ירביץ לי.
חיכיתי למכה, אך היא מעולם לא הגיעה. הוא ישב בצד ושתק.
"אני מצטער" אמר בשקט ויצא מהחדר לאחר שהשאיר לי כסף ביד ,

"הכל בסדר?" שאלה הרופאה כשנכנסה בחזרה לחדר.
הנהנתי בראשי וחיכיתי שהבדיקה תסתיים.
"רוצה שאני אכנס איתך לחדר הלידה?" שאלה,
"אפשר לעשות הפלה?" שאלתי בשקט, היא הנידה את ראשה לשלילה.
"א-טוב" גמעתי את רוקי וקמתי מהמיטה,
"בואי, אני אקח אותך הביתה. סיימתי משמרת" אמרה בנחמדות

יצאתי אחריה ונכנסתי לרכב שלה, חגרתי חגורה וחשבתי לאן לנסוע
הבאתי לה את הכתובת של הדירה שלי והיא הסיעה אותי לשם.
"רוצה שאני אדבר עם ההורים שלך?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה
"איפה תגורי אחרי הלידה?" שאלה, שתקתי. איפה אני אגור..
"אני מניחה שכאן.. אבל אני אנסה לחזור לישראל" הודתי בשקט
"לישראל?" צחקה
"אולי המשפחה שלי תרצה שנחזור להיות בקשר.. אולי הם עדיין זוכרים אותי" נאנחתי
היא שתקה והורידה אותי בבית.

(סוף פלאשבק)
***

חודשיים שלמים עברו וחופשת הקיץ הגיעה לשיאה.
אני עומדת לסיים את השנה השניה של התואר ולהתחיל את השנה השלישית, מתן אמור לסיים את התואר גם הוא.
העבודה משגשגת בזכות החופש הגדול, ענת נמצאת כל פעם באטרקציה אחרת,
שבוע אחד ג'ייסון לקח את ענת לניו יורק למשפחה שלו, שבוע אחרי זה היא הייתה אצלי, ומאיה ואשר לקחו אותה לטייל בספארי, בפארק בקניון ובכל מיני מקומות.
כמה ימים אחר כך, מתן לקח את ענת לים ולבריכה, כמובן שגם אני לקחתי את ענת לפעילויות אחרות, אבל היא מאוד נהנתה עם המשפחה שלה.
במהלך ביקורם בייו יורק, ג'ייסון לקח את ענת אל ענת, חברה שלי מניו יורק, ולבקר את מיילי וליאו.
אני פגשתי פעם או פעמיים בשרון, אבל לא דיברנו.
אחרי הפעם האחרונה שהיא הטיחה עלי מילים זוועתיות.

התקשרו אלי מבית החולים ואמרו לי שסבתא לא מרגישה טוב, נאלצתי לבוא..
היא שוחררה לבית ומתן הציע שנלך שוב לבקר. לא ידענו מה להגיד, מה להרגיש.
"אתה חושב שזה רעיון טוב?" שאלתי כשנסענו לדירה של סבא וסבתא שלי,
ענת נסעה לכינרת לכמה שעות ביחד עם ציונה, אמא של מתן, ובן הזוג שלה.
"אני מניח.. הם מבוגרים.." נאנח בשקט,
שתקתי. .

דפקנו על הדלת של הבית ונכנסנו לבית שלהם, זכרונות רעים מהביקור האחרון.
"רותם. שאלוקים ישמור עלייך" אמרה בבכי וחיבקה אותי חזק, לא החזרתי חיבוק.
"אני יודעת שאת כועסת. בבקשה תסלחי לי!" אמרה בעצב
"איך את מרגישה?" התעלמתי מבקשתה ונכנסנו לבית, מתיישבים בספה בסלון, רחוק ממנה.
"עכשיו יותר טוב" ענתה ונעגבה את דמעותיה, שתקתי.
"מה איתכם? איך אתם" שאלה , ענינו בקרירות "בסדר"
"איפה ההנינה שלי?" שאלה,
"עם סבתא שלה" הסברתי, אמא של מתן תהיה אמא שלי.
"אנחנו צריכים ללכת. תרגישי טוב, אם תצטרכי משהו תתקשרי" אמרתי מיד וקמתי מהספה, לא מסוגלת להישאר.
"אני מצטערת" ביקשה בשקט, שתקתי.

האם אפשר לסלוח?
כאב הנפשי שחוויתי, הסיוטים בלילה? הפחד ליפול ושאף אחד לא יהיה לך?
להיות לבד ולדעת שאת לא חשובה לאף אחד? לנסות להשתקם וליפול?
האם אני יכולה לסלוח לה על זה שהורי התעללו בי?
למה סלחתי לג'ייסון ולסבתא שלי לא?
למה ההורים שלי התאכזרו אלי כל כך?
האם אני יכולה לשכוח מזה יום אחד? להיעלם לכמה רגעים.?
אני לא יכולה. כי החיים זה כמו רכבת. ממשיכים בלעדיך.

הפסיכולוגית אמרה לי שאני תקועה בחמשת השלבים של האובדן, של המוות.
השלב הראשון והכואב מכל..
הכחשה, לא להאמין שאשכרה לא אוהבים אותי, שאין אף אחד בעולם הזה שאוהב אותי.
לקח לי המון זמן..
במשך כל ההריון של ענת חיפשתי אדם שיאהב אותי, אדם שיאהב אותי כמו שאני.
השלב השני לא היסס להגיע, ופגע בי מידית. הכעס.
הכעס ששלחתי אל עבר כל אדם שהתקרב אלי.
השלב השלישי והמייגע דיכאון. לשבת יצים שלמים במיטה עם הבטן ההריונית ולבכות.
השלב הרביעי, ההתמקחות
ולאחר מכן, ההשלמה.
לדעת שאף אחד לא ידאג לי, אם אני לא אדאג לעצמי.

שש שנים שלמות שהשלבים האלה משחקים בליבי.
שש שנים שבהם האוצר שלי, הבת שלי. והבן זוג שלי לחיים, עזרו לי להתמודד עם כל שלב ושלב.
אבל החיים האלה מחזירים אותי כל פעם אל תחילת המעגל.
מה אני אמורה לעשות בשביל להשלים חד וחלק שאני נועדתי לגדל משפחה, ולא לגדול למשפחה.