כמה פעמים… עונה 2 פרק 11

נקודת מבט רותם-

השבוע עבר והגיע לו סופ'ש. אני אוהבת את סופי השבוע,
ציונה נסעה עם הבן זוג שלה לצימר בצפון, שבת רגילה הולכת להיות.
ים בשישי לפני כניסת שבת, ובשבת בבוקר טוב ים או לטייל ביפו, או בתל אביב.
"בוקר טוב אישה שלי!" קרא מתן בקול מאושר ונשק לשפתיי, מתגלגל מעליי, מועך אותי
"בוקר טוב" צחקתי, בודקת בשעוני מה השעה, מגלה שהשעה כבר 10 בבוקר!
"ענת השבת אצלך?" שאל מתן, הנהנתי בראשי, ברור שהיא אצלי. המלאך שלי.
"אתה יודע שאשתו של ג'ייסון בהריון?" שאלתי בשקט, הוא הניד את ראשו לשלילה
"הוא סיפר לי" אמרתי בשקט, "בשעה טובה" אמר בשקט ונשק שוב למצחי, קם מהמיטה והולך לכיוןן השירותים.

"אתה חושב שסבא וסבתא שלי רוצים לראות אותי?" שאלתי את מתן כשסיימתי להתארגן לקראת הבישולים.
"כן, זאת תהיה חתיכת פצצה אחרי שלא ראית אותם חמש שנים, אבל כן" ענה
"אני רוצה לראות אותם" קיוויתי שגם הם..
"תתקשרי אליהם, תזמיני אותם לפה. גם ככה אנחנו לבד השישי" הסביר, יוצא מהחדר שלנו אל עבר הסלון ואני אחריו.
שתקתי ולקחתי את העצה שלו, התחלתי לבשל עוף בתנור ותפוחי אדמה מקורמלים.
מתן קיפל כביסה והכניס לארון, לקח לי 5 שנים ללמד אותו לקפל כביסה ולהכניס לארון. עכשיו הוא מצטיין.

"איפה ענת?" שאל מתן ללא הבנה, הוא חזר אתמול מאוחר מהעבודה- לכן הוא לא יודע.
"מאיה ואשר לקחו אותה ליום כיף, היא תבוא לכאן בצהריים. הם הולכים לים" הסברתי
"יפה להם. חשבתי שהם ישנאו אותי, אבל הם אחלה. גם ג'ייסון" חייך
"הם אנשים טובים" חייכתי, שמחה שהילדה שלי נפלה למשפחה טובה כמו של ג'ייסון.

מתן יצא לבחוץ עם מכנס ספורטיבי וחולצת טריקו רחבה ובקבוק בירה בידיו, יוצא אל השכנים שלנו, הם גדולים מאיתנו ב5 שנים, הם בסביבות גיל ה30, אנחנו בקשר טוב.
יש להם ילדה בגיל של ענת, קטנה בשנה. הם גרים פה כבר שנתיים

חיפשתי את המספר של סבתא בטלפון, מגלה שאין לי. מחפשת בדפים ישנים ומוצאת!
חייגתי את המספר ברעד, ממשיכה לערבב את האורז.

"ה-הלו" קול מבוגר משתעל ענה לי, הקול הזה מוכר לי!
-"היי. אמ- זה טיפה מוזר. זאת.. זאת רותם" אמרתי בגמגום
"רותם?" שאל ללא הבנה, מאמץ את זכרונו, נפגעתי טיפה.
-"רותם. הבת של מיכאל" ניסיתי להזכיר לו,
"רותם שלנו?" שאל , מנסה להיזכר
-"כן" צחקתי במבוכה
"התגעגעתי אלייך נכדה אהובה. מה שלומך?" שאל בהתרגשות
-"התגעגעתי. ולקח לי המון זמן להתגבר על הקושי.." הסברתי במבוכה
"גם אנחנו. איזה קושי?" שאל ללא הבנה
-"אני אשמח לדבר על זה, אבל אפשר אולי להציע לכם לבוא אלינו לשבת?" קיוויתי שכן
"בטח. אלינו?" שאל ללא הבנה, מי זה אלינו
-"אל הבית שלי. ענתי כאן, היא גדולה. ובעלי" אמרתי בחיוך רחב
"בעל?" אמר בצער
-"כן.. התחתנתי לפני שנה" סיפרתי בשקט
"לא ידענו. לא הזמנת אותו, שכחת אותנו?" שאל בעצב
-"לא חשבתי שתרצו לשמור איתי על קשר.." הודתי במבוכה
"למה שלא נרצה? את הנכדה שלנו" קרא ללא הבנה
-"מצטערת." ביקשתי בשקט
"הכל נפל עלי בפעם אחת" אמר באנחה ארוכה
-"אתם מוזמנים אלי. אני אקח אתכם, אם זה.. אם זה קשה לכם לבוא"
"את יודעת איפה אנחנו גרים?" שאל, את האמת.. לא ידעתי..
-"לא. אבל תגיד לי איפה ואני אבוא" ביקשתי, מערבבת את האורז ומוסיפה את התבלין הסודי שאמא של מתן גילתה לי -מעט קינמון-
אני מקווה שסבתא וסבא יאהבו את מה שהכנתי לאכול,

"טוב מתוקה." ענה ואמר לי את שם הרחוב, אני מקווה שאני אדע איך לדבר איתם אחרי הרבה זמן שלא היינו בקשר.. מעניין אם אבא בקשר איתם.
-"ביי סבא" אמרתי, הוא צחק וענה "כמה כיף לשמוע את המילה סבא"

מתן נכנס אל הבית ופרצתי בבכי, הוא לא הבין מה קרה ואסף אותי אל חיבוקו. כולי רעדתי.
"מה קרה יפה שלי? את יודעת שזה לא נורא אם הם לא רוצים לבוא" ניסה לנחם
"מ-מתן" גמגמתי בפחד ולא הפסקתי לבכות, הוא נשק למצחי והרגיע
"הם באים בערב! אני אלך לקחת אותם! א-אני לא יודעת איפה הם בכלל ג-גרים" גמגמתי
"זה מעולה מתוקה. יש לך את הג'י פי אס. את תצליחי להגיע" עודד אותי
"הוא נפגע שלא קראתי להם לחתונה. הם רצו שנישאר בקשר" פרקתי את העצב שלי
מתן שתק ונשק לראשי.

אחרי שנרגעתי וסיימתי לבשל, ניקיתי את הבית ביסודיות, לא משאירה טיפונת של אבק. הכל במקום, המשחקים של ענת מסודרים במקומם בצורה יפה.
סידרתי את המצעים, לא נותנת לשום בלאגן להסתתר כאן.

"אמא! היינו בים וראינו מדוזה!" נכנסה מיד ענת אל הבית ביחד עם ג'ייסון שהרים את הדברים של ענת על גבו.
צחקתי כשראיתי צריבה של מדוזה היישר על ידיו של ג'ייסון.
"נהנת?" צחקתי, היא הנהנה בראשה ורצה אל המקלחת לאחר שהצבעתי על המקלחת, מסמנת לה להיכנס להתקלח.
"איך היה איתה?" חייכתי, הוא צףחייך אל עברי ומתחיל לספר בגאווה
"אמא שלי אמרה שהיא אכלה טוב, והם נהנו איתה. ובים היה מגניב" סיפר בשמחה , מראה תמונות בטלפון שלו.
"היום סבתא וסבא שלי באים" סיפרתי בשמחה, ג'ייסון פער את פיו ואמר "לא נכון! אני שמח בשבילך!"
חייכתי במהירות והצבעתי עליו שיהיה בשקט, שלא יפתח פה.

ישבנו בסלון, לבושים יפה לקראת השבת. ענת בשמלה לבנה חגיגית שמתן קנה לה כשהוא טס לחו'ל עם חברים.
מתן לבש חולצת וי לבנה מהודרת עם מכנס שחור שמבליט את גופו השרירי, בעוד שאני לבשתי מכנס ג'ינס לבן וחולצת ג'ינס קצרה.

היינו ממש משפחה למופ"ת. ארגנתי את השולחן ביחד עם ענת וחתכנו סלטים, יותר נכון ענת אכלה את הסלטים.
"ענתי את יודעת מי אמור לבוא?" שאלתי אותה בזמן שישבנו על הספה, היא הנידה את ראשה לשלילה.
"סבא וסבתא שלי. לא ראיתי אותם חמש שנים" אמרתי בחיוך מאושר
"גם לך יש סבתא וסבא כמו שלי יש?" חייכה, הנהנתי בראשי
"את זוכרת שגרתי בניו יורק מגיל 6 עד גיל 17? אז אחרי 11 שנה פגשתי אותם. ומאז לא נפגשנו" סיפרתי לה את מלוא האמת
"הם זוכרים אותך כשהיית פיצית. היית בת שנה" סיפרתי לה בנלהבות
"הם זוכרים אותי?" שאלה בחיוך, הנהנתי בראשי.
היא חייכה והסמיקה, כפרנ שלי.

נכנסתי לרכב מלאה בחששות, נסעתי לבד. בג'יפ של מתן. בלי ענת, ובלי מתן.
הנסיעה הייתה ארוכה, כשעצרתי ממול הבית, נזכרתי בנדנדה הישנה שהייתה בגינה.
הכל היה מטופח ויפה. עכשיו הכל כבר בלוי.. ישן..

ירדתי מהרכב נזהרת על עצמי, פותחת את השער של הגינה ומתבוננת. למזלי היה אור עדיין.
אחרי שזכרונות מהעבר הציפו את ראשי, החלטתי ללכת אל כיוון ההווה.
דפקתי על דלת הבית, היה שקט. פחדתי שהם לא גרים כאן יותר. שאולי הם סתם אמרו בשביל לא לדבר איתי יותר.

דפקתי ודפקתי. אף אחד לא ענה.
דמעות נזלו מעיניי, אך לא וויתרתית דפקתי שוב ושוב.

הדלת נפתחה ודמותה של אישה צעירה עמדה בפתח, זה לא הבית?
"א- סליחה. פשוט אמרו לי שסבתא וסבא שלי גרים כאן" הסברתי בשקט, מנגבת את דמעותי.
"אה נכון. הם פשוט בפנים, לא שומעים. הם חיכו לך" חייכה
"מי את?" שאלתי ללא הבנה, היא רק חייכה ושתקה.

"או. ילדה שלנו" קראה סבתא בהתרגשות ודמעות נזלו על עינייה. היא התרוממה באיטיות, מתקרבת אליי ומחבקת אותי חזק. מנשקת ומרגיעה. כמה זמן לא הרגשתי כזאת חיבה ..
"סבתא" בכיתי כמו ילדה קטנה, היא חייכה והביטה בי בהערצה
"איך גדלת. זה לא יאומן!" קראה בהתרגשות, קוראת לסבא שלי.
הם התלבשו יפה, בכלל לא מסגיר את גילם. הם נראו צעירים, זוהרים.

חיבקתי את סבא ולא שיחררתי את חיבוקי מהם, התגעגעתי אליהם.
"איפה אבא?" שאלה סבתא כשהיינו בדרך אל הבית, העלתי אותם אל הג'יפ וכמובן הסברתי שזה האוטו של מתן. הבעל שלי.
סבתא התחילה לבכות, הנכדה שלה התחתנה והיא לא הייתה.
"הוא לא בארץ.. הוא עזב, הוא לא היה איתי בקשר כבר חמש שנים" הסברתי בעצב
"ואמא?" שאלה
"אמא גם עזבה, לפני אבא. אנחנו לא בקשר. סבתא אין לי אף אחד בחיים" התחלתי לבכות באמצע הנסיעה, מזל שהם ישבו מאחורה..
סבתא שתקה וגם סבא.

"עברו חמש שנים ואף אחד מכם לא היה איתי בקשר. אף אחד מכם לא הזמין אותי לחגים לשבתות. אני עשיתי את חלק מהחגים והשבתות בבית ביחד עם ענת. הייתי משקרת למתן והייתי אומרת לו שאני אצל חברה. אבל זה לא היה נכון.. וענת לא הבינה איפה המשפחה שלי. למה לאבא שלה ולבעל שלי יש משפחה. ולי אין" המשכתי לבכות, מושכת באפי, מוציאה עליהם את הכעס
"אנחנו לא ידענו. חשבנו ש-" אמרה אבל קטעתי אותה
"במשך 16 שנה לא התקשרתם מרצונכם, לא פגשתם אותי מרצונכם. הפעם היחידה שנפגשנו אחרי 11 שנה זה היה בחתונה של אח של אבא. וגם אחרי זה נעלמתם לי" הוצאתי את הכאב.
"את יכולת להתקשר ולהגיד לנו שאת באה!" אמרה בסתכול סבתא
"אבל לא היה לי את האומץ! לא היינו בקשר הרבה זמן! חוויתי המון פרידות, המשפחה שלי עזבה אותי והדבר היחידי שהיה לי זה רק את מתן ואת אבא של ענת" אמרתי בכעס
"אבא של ענת?" שאלה ללא הבנה
"כן! הוא דאג לי, הוא עזר לי לשלם לגן של ענת כשהייתי צריכה לפרנס אותי ואותה, לשלם שכר דירה, ולגמול את ענת מהר מטיטולים כי לא היה לי כסף לטיטולים" בכיתי בשקט
"אתם לא הייתם שם בשבילי, ואני לא חשבתי אפילו להזמין אתכם לחתונה. אני רדפתי שנים על גבי שנים אחרי אמא ואחרי אבא, הם היו נעלים כל פעם מחדש ומקללים אותי, ומדברים אליי לא יפה, בורחים ממני. אני רק רציתי משפחה" המשכתי לבכות, מרגישה שהם לא מרגישים בנוח.
"אנחנו מצטערים" אמר סבא. שתקתי.

עצרתי בחניה של הבית, מקרבת אותם הכי קרוב. הם יצאו מהרכב טיפה רועדים, כמוני.
"אני מצטערת" אמרתי מיד לסבתא ולסבא. מחבקת אותם.
"אנחנו מצטערים. זה הגיע לנו" אמרה בשקט
"ענת מתרגשת לראות אתכם. היא מחכה לכם כבר מהצהריים" אמרתי בשקט , מושכת באפי.

נכנסנו לדירה, מתן חיכה בחיוך והציג אותו בפניהם, הם חייכו בהקלה
"אנחנו שמחים שהסתדרת ככה" אמרה בשמחה סבתא
"ענתי בואי תגידי שלום" אמרתי לה בחיוך, היא נעמדה מאחורי מתן והציצה רק עם ראשה
התקרבתי אל ענת, בודקת שסבא וסבתא יושבים טוב. מתן הביא להם לשתות וסיפר על עצמו קצת.

"הי יפה. למה את מסתתרת?" שאלתי בחיוך, היא חיבקה אותי ואמרה בשקט "אם הם לא יאהבו אותי? אולי הם ירצו ללכת ולא יחזרו יותר?" שאלה בחשש
זה מה שאני הרגשתי..
"הם יאהבו אותך!" קראתי בשמחה, איך אפשר לא לאהוב אותה.
הרמתי אותה על ידיי, מתיישבת ליד סבא וסבתא
"זאת ענתי" חייכצי, נושקת למצחה
"היא גדלה! היא כזאת יפהיפיה!" התרגשה סבתא וחיבקה אותה מהר
"מאוד." חייכתי, "היפה של אמא"
"מוזר לי שאת אמא. זה עדיין לא נתפס לי" אמר סבא בשקט, שתקתי.
הוא חיבק את ענת והוציא מהכיס שלו שרשרת זהב עם תליון של לב.
מתי הוא קנה את זה? למה זה נראה לי מוכר…

"קנינו את זה כשחשבנו שנולדה לנו בת, אבל נולד לנו בן. וכשנולדה לנו נכדה. שזאת אמא שלך, הבאנו את השרשרת. השרשרת עכשיו שלך" חייך סבא ושם את השרשרת סביב צווארה של ענת.
אני זוכרת את זה..
אני זוכרת שאבא ואמא גררו אותי מהבית של סבתא, היינו צריכים לעבור לניו יורקת לא רציתי! הם הכריחו אותי, סבתא סגרה את הדלת ואמרה לי ללכת, גם סבא.
תלשתי את השרשרת שהם קנו לי וזרקתי על הריצפה.
הזיכרון הזה היה מודחק עמוק בתוך ראשי. שכחתי מזה..
שתקתי.

"אתם אמרתם לי שאתם לא אוהבים אותי, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש" אמרתי לסבא ולסבתא בשקט
"אמא שלך הכריחה אותנו" אמרה בעצב. שתקתי.

התחלנו לאכול, מספרים חוויות, מראים להם תמונות מהחתונה.
סבתא חייכה כל הזמן, בעוד שסבא חייך חיוך כואב והזיל דמעות
"סבא" אמרתי בעצב וכרכתי את ידיו סביבו, הוא בכה .
"כואב לי. שלא הייתי כאן- שלא הייתי בשבילך" בכה בעצב
"אני יודעת. אבל זה עבר.. עכשיו אתם כאן, זה עדיף" חייכתי חיוך שבור.
ושוב גל סחרחורת תקף את ראשי וכאבים חדים בבטני.

קמתי לשתות מים, מרגישה רע.
"בייב. שוב סחרחורת?" שאל מתן בדאגה מהספה, הנהנתי בראשי. צתיישבת שוב ליד סבתא וסבא. מחבקת אותם חזק.
"אנחנו נפגש ביום שני לאכול קוסקוס?" חייכה סבתא, זה היה המנהג שלנו כשגרנו כאן.
"אם תזמיני, למה לא" חייכתי. היא מיד אמרה בשמחה "אתם מוזמנים. ארבעתכם"
לא הבנתי את הכוונה,
מתן חייך ואמר "נבוא שלושתנו" , חייכתי גם, סבתא בגיל שלא מבינים כבר דברים…
"כן. שלושתכם" אמרה בהתנצלות.
"אתם רוצים לישון כאן? יש לי פה עוד חדר" הראתי להם בזמן שהראתי להם את הבית והם שמחו שראו שהסתדרתי

"לא תודה. אנחנו נחזור הביתה" ביקש סבא, הסעתי אותם הביתה ולא הפסקתי לחבק אותם. אין כמו משפחה.

חזרתי הביתה עם תחושת סיפוק, מחבקת את מתן חזק, הוא חיבק אותי בחזרה. כורך את ידיו סביבי. ענת כבר נרדמה.
"התגעגעתי אליהם. אף פעם לא ידעתי שיכולה להיות לי משפחה כזאת" אמרתי בעצב,
מתן נשק למצחי ושתק.
"כשהייתי בהריון אז אמא שלי תמיד אמרה לי שאני בושה למשפחה, ושבגלל זה אף אחד לא בקשר איתי. אני הייתי בודדה במשך שבע שנים. אף אחד לא שאל לשלומי, אף אחד מהמשפחה לא שאל עלי שאלות. אפילו כשילדתי אמא שלי התביישה לבוא לבית חולים" בכיתי על חולצתו, כבר נהייתי חולה מלבכות
"אני יודע. אבל אני כאן, את לא דואגת. נכון?" ווידא
"נכון" אמרתי בחיוך, בחיי שזכיתי בו.

"סבתא שלי טיפה סינילית." הסברתי למתן
"זה גיל כזה" ענה בהבנה, צחקתי וסידרתי את הדברים במקום ונכנסנו לחדר, טיפה לישון אחרי כל היום הזה.
אבל המילים של סבתא כשהיא אמרה 'ארבעתכם' חקוקה בזכרוני, לא יודעת למה..

התעוררתי לבוקר חמים, יודעת שהיום הגיע הזמן ללכת לים, למרות שיש לנו בריכה..
מתן עדיין ישן אז אני הכנתי אוכל לים, כריכים לענת, וחטיפים, בירה למתן, וקרואסונים לנשנש, וכמובן פירות!!!!
הערתי את ענת והיא התלבשה בבגד ים, מרחתי לה קרם הגנה על כל הגוף ובפנים. עשיתי כמוה והתלבשתי בבגד ים, הולכת להעיר את מתן. הוא המשיך לנמנם עד שפתחתי את החלון והוא התעורר.
התארגנו ויצאנו לים.
עדי ואלירן הצטרפו, רק חייכתי. לא דיברתי. גם היא עשתה ככה.
החלטתי להוריד מהאגו שלי ולדבר איתה.
"איך השלבים ראשונים של ההריון?" שאלתי בהתעניינות
"מגעילים. הקאתי יותר מידי שכבר אני רוצה להקיא מזה שהקאתי" ענתה בעייפות.
זאת רק ההתחלה.
"גם את הרגשת ככה?" שאלה, הנהנתי בראשי.

היום עבר וחזרנו אל הבית, אל השגרה.
יום ראשון עבר ויום שני המיוחל הגיע! קוסקוס אצל סבתא.

כמו תמיד יצאתי מהעבודה אל בית הספר של ענת וחיכיתי לה בספסל של בית הספר, כמו תמיד.
היא באה אליי מחוייכת, מראה לי את מדבקת ההצטינות שהיא קיבלה. גאה בה.
"איך היה היום?" חיבקתי אותה חזק ונשקתי לאפה
"כיף! והיום הולכים אל סבתא!" ענתה בהתרגשות
"נכון" חייכתי אליה ונכנסנו אל הרכב, הבאתי מתנה שהספקתי לקנות מהרגע לרגע, כלים מזכוכית עטופים יפה ביחד עם כוסות של יין.
התחלעו בנסיעה אל עבר הבית של סבתא וסבא, מתקשרת אל מתן שיגיע ישר מהעבודה, הוא אמור לעבוד עד מאוחר, אז הוא לקח הפסקה והצטרף אלינו.

חיכיתי שמתן יגיע ונכנסנו שלושתנו אל הדירה שלהם, מריחה את הריחות של הקוסקוס!
הבחורה מיום שישי עזרה לסבתא לבשל. מי זאת ולמה היא מוכרת לי?
חיבקתי את סבא וסבתא וככה ענת ומתן, הבאתי להם את המתנה והם מיד אמרו "לא היית צריכה! רק רצינו שתבואו" נישקה את ענת שוב
"ומי את?" חייכתי אל עבר הבחורה, היא חייכה ושוב שתקה. מה נסגר איתה?
"תציגי את עצמך בפניהם" אמרנ סבתא, לא הבנתי מה יש לה..
"אני בת דודה שלך. שרון, זוכרת?" שאלה, ואו. לא זכרתי.. היינו באותו גיל, תמיד אהבו אותה יותר, אמא ואבא אהבו אותה יותר. סבא וסבתא אהבו אותה יותר.
אפילו אני כבר חשבתי שהיא טובה יותר ממני.
הנהנתי בראשי בחיוך, נמנעת מלחבק אותה, תחושה קרה עברה פה.

התיישבנו לאכול, ענת הקשיבה לסיפורים של סבא שסיפר עליי כשהייתי קטנה.
"הרבה זמן לא שמעתי ממך. כמעט 16 שנה" אמרתי לשרון בזמן שאכלתי, היא לא הייתה בחתונה אפילו.. ההורים שלה היו בריב איתנו עוד מלפני שטסנו לניו יורק.
"כן. לא רציתי לשמור על קשר" ענתה בפשטות, נחנקתי.
"אה. אז מה איתך?" שאלתי בשקט, לא מאמימה שהיא אמרה את זה
"בסדר, השתחררתי מקבע מהצבא לפני שנה, התחלתי ללמוד באוניברסיטה" הסבירה
"יפה" חייכתי בחוסר רצון
"תמיד כשהייתי בניו יורק חשבתי עלייך, בכל זאת.. היינו באותו גיל" הסברתי
"כן גם עלייך שמעו פה. על הפדיחה עם ההריון, היית הבושה של המשפחה באותו זמן" אמרה ובלעה את רוקה. אני עשיתי אותו דבר. בלעתי את רוקי ונשארתי דוממת, שום קול לא יצא מפי. היא דווקא חייכה אליי, לא חשבתי שהיא עושה את זה בשביל לפגוע. אותי זה בלי כוונה. מתן צחץ את ידו על ירכי, מרגיע אותי.
"מספיק שרון" אמרה סבתא בשקט, לגמתי מהכוס מים, מביטה בענת., היא צחקה כשסבא עשה לה, אני זוכרת את הקסם הזה..
"רותם התחתנה, היא נשואה למתן" אמרה סבתא בחיוך והצביעה אל עבר מתן
"גם אני הייתי מתחתנת עם מי שהכניס אותי להריון" אמרה בזלזול
"הוא לא אבא של ענת" אמרה סבתא בחיוך ומחתה בשקט ששרון תשתוק.
"יפה. לא קל להתחתן עם מישהי משומשת" אמרה שרון בחיוך רחב,
הבטתי עליה והשפלתי את ראשי. אני לא מאמינה שאני חשבתי שמצאתי את המשפחה שלי, ועכשיו שרון הורסת הכל.
"קודם כל תשמרי על הפה שלך! את לא יודעת מה היא עברה, או מה היא עשתה. תפסיקי לשפוט ותתעסקי בחיים שלך, רותם היא הבן אדם שהייתי מאחל לכל אחד, אז במקום להתעסק בקנאה דפוקה תתעסקי בעצמך" אמר מתן בכעס, ענת השתתקה ואמרה באנגלית "מה קרה?"
"כלום לא קרה מתוקה שלי" החזרתי לה באנגלית.
שרון לא הרפתה והחזירה "במשך 16 שנה את נעלת, פתאום את חוזרת כמו כלום! מה את חושבת? שכולנו נחכה לך? שהכל נשאר כמו שעזבת? אז תני לי לתקן אותך מתוקה! כל המשפחה שלך עזבה, לא יצרה קשר! כולם עזבו ורק המשפחה שלי נשארה פה! אני היחידה שנשארה פה בשביל לטפל בסבא וסבתא. אז אל תבואי עם היפויי נפש שלך, כי את ההצגות שלך תשאירי בניו יורק. טוב נשמה?" אמרה בכעס
"אני ניסיתי לשמור על קשר! הייתי מתקשרת אבל אף אחד לא היה עונה, לא היה לי אף אחד שם!!" אמרתי גם אני בכעס, סבתא קמה מהשולחן, הולכת לחדר שלה.
לא נעים שמתן נמצא בסיטואציה כזאת.

"כשאת היית בניו יורק אמא שלי חלתה בסרטן! אבא שלי עבד עד מאוחר ועזרתי לפרנס! ואת יושבת ובוכה על זה שמישהו זיי-" אמרה ומיד קטעתי אותה וסתמתי את אוזניה של ענת עם ידיי.
"תשמרי על הפה שלך, אל תדברי ככה לפניה!" כעסתי
ענת לא הבינה מה קורה, היא נכנסה ללחץ. סבא ראה שאנחנו אובדי עצות והחליט לקחת אותה לבחוץ.
"מה כל זה קשור אלי?" אמרתי בעייפות
"כי את אשמה! הכל הסתדר ואת פתאום באת, ולא מספיק הצלחנו להתגבר על זה שאבא שלך אמר שאת בהריון, עוד עכשיו את באה?" צחקה בזלזול
"ההריון שלי לא קשור לריבים פה" מיד עניתי
"מה את אומרת.. את ידעת שסבתא עד לפני שבוע, קיללה כל פעם כשהיא שמעה מישהי שקוראים לה רותם? את ידעת שהיא אמרה לכולם שאת לא הנכדה שלה?" שאלה מיד
דמעות נזלו מעיניי, שפשפתי את עיניי וידיו של מתן חיבקו אותי
"זה מספיק!" קרא מתן בכעס
"את ידעת שסבתא וסבא, וכל הדודים שלך איחלו לך שתישארי בניו יורק? שלא תחזרי להיות בקשר איתנו? את ידעת שחגגנו פה אינספור חגים ואף פעם לא עלית בראש של מישהו?" שאלה בחיוך שטני
"אז את לא חשובה לנו. ובטח לא להם, אחרי שהכפשת את שמם. שבגללך כל השכונה נידתה אותם!" אמרה בכעס וקמה מהשולחן.

שתקתי , הפעם לא בכיתי בקול. מתן חיבק ועודד אותי, זה לא עזר..
"עד שחשבתי שהם יאהבו אותי, זה שוב פעם מכה בי. הם לא אוהבים אותי" התחלתי לבכות

"היא סתם אמרה את זה. היא קינאתה בך" אמר בעידוד.
"חשבתי שהם באמת אוהבים אותי" סיפרתי בשקט למתן,
הרמתי את ראשי כששמעתי אנחה עייפה, זאת הייתה סבתא..
"בוא נלך" לחשתי למתן, הוא הנהן בראשו וקמנו מהשולחן, מפנים את האוכל ושמים במקום.

"אנחנו נלך. תודה על ה-האוכל" אמרתי בגמגום, עוברת אותה מבלי לחבק, בלי מילה נוספת.
היא שמעה הכל ואפילו לא דיברה.
יצאנו לבחוץ ולקחנו את ענת, אפילו לא אמרתי שלום לסבא, למרות שהוא לא אשם.
רציתי לזרוק את השרשרת שהוא הביא לענת, אבל לא עשיתי את זה..
נכנסנו אל הרכב , מתן אל הרכב שלו, שואל אותי אם אני רוצה שהוא ייקח חופש להיום, אך אמרתי שהכל בסדר ושלא צריך.

"אמא, למה הם לא אוהבים אותנו?" שאלה ענת בחשש
"א-אני לא יודעת. לפעמים אנשים לא יאהבו אותנו" הסברתי לה בעצב
"גם סבא וסבתא?" שאלה במוזרות
"ג-גם סבא וסבתא" אמרתי בעצב.
היא שתקה.

"רוצה שנלך לטייל בפארק?" שאלתי אותה, היא הנהנה בראשה בשמחה, שוכחת את העצב.

החנתי את הרכב ויצאתי לטייל ביחד עם ענת והכלב, המשכנו ללכת וראינו משפחות מטיילות ביחד, סבא וסבתא יושבים אחד ליד השני.
הנה הסרט חוזר..
אין לי אף אחד כאן. אולי זה בגלל שציפיתי יותר מידי?