כמה פעמים.. עונה 2 פרק 10!!!!

נקודת מבט רותם-

לא ידעתי מה להגיב, מה לענות לילדה שלי.
לא ידעתי כיצד אני מנפצת לה ולי את החלום ואת האשליה שבעולם שלנו לא בסדר להיכנס להריון בגיל 15, שבעולם שלנו לא מקבלים אנשים כאלה- שבעולם שלנו לא משנה מה תעשה תמיד לא יקבלו אותך כמו שאת.
"אמא?" שאלה ענת, שתקתי. מאיה חככה את גרונה וענתה בשקט "נכדה אהובה של סבתא. תנוחי, תראי טלוויזיה".
ענת נשארה במקומה ולא עזבה,
"כלום ענתי, הכל בסדר. לא קרה כלום, בסה"כ סבתא חשבה משהו" ניסיתי ךהסיח את דעתה
"מה היא חשבה? מה שמתן חשב?" שאלה, הנהנתי בראשי, לא מבינה על מה הסכמתי הרגע..
"גם אני חושבת ככה!!" אמרה בהתרגשות ובשמחה, לא הבנתי על מה.
"מה את חושבת מתוקה?" שאלתי והושבתי איתה על רגליי, היא חייכה ולחשה בשקט "אלירן ועדי רוצים תינוקת מתוקה כמוני" וחייכה חיוך רחב,
צחקתי והנהנתי בראשי לחיוב, נזכרת במילותיה של עדי..

יצאתי מהבית של מאיה, מחזיקה בצמיד הזהב ויושבת ברכב. לא יודעת מה לעשות.
נאנחתי בשקט, הולכת אל העבודה של מתן, מחכה רק לזרועותיו שיעטפו אותי בחום ואהבה..

החנתי את הרכב ונכנסתי אל המשרדים, מגיע אל המשרד שבו עובדים כל העובדים, מתן היה שם מביניהם.
הוא ישב על הספה, מדבר עם חבריו לעבודה, מישהו הבחין בי..
"האישה שלך כאן" שמעתי אותו אומר בשמחה למתן, חייכתי במבוכה ונעצרתי במקומי, מחכה למתן.
"האישה שלי" אישר בשמחה ומשך אותי אל מחוץ המשרד, יושבים בגינה הממוצעת בחוץ.
"מה שלומך?" שאל בהתעניינות ונשק לשפתיי נשיקה ארוכה
"בסדר, נדבקתי מענת. מסביר את הבחילות והכאבי ראש" הסברתי, כורכת את ידיו סביב מותניי, משעינה את מצחי על כתפו ומוחצת אותו בחיבוק
"אני ארפה אותך" ענה בקול שובב ונשק לצווארי נשיקות ארוכות וחמימות, לא משאיר אותי אדישה.
השתלטתי על קולות ההנאה שבקעו מפי והתנתקתי ממנו, יודעת שבאתי בשביל ליישר את העניינים
"אני אוהבת אותך הכי בעולם ומצטערת על הכל" אמרתי בשקט
"אני יודע. גם אני מצטער, ואני אוהב אותך" ענה בחיוך רחב ונשק לשפתיי שוב

"מה עם ענת?" שאל בהתעניינות
"כלום, היא אצל מאיה. היא כמו אבא שלה" חייכתי, מתן פחות חייך..
"למה?" שאל בהתעניינות
"הוא תמיד היה חולה בקיץ, ובחורף של ניו יורק- כמו שור." צחקתי, נזכרת בתקופות של פעם..

***
(תחילת פלאשבק)
ההורים שלי שוב בשליחות, הפעם בדנמרק. כמובן לא צירפו אותי אליהם.
הטלפון שלי צלצל, מאשר את מחשבותיי שזה אכן ג'ייסון.

-"שלום מתוקי!" אמרתי בקול מצונן, עכשיו אמצע החורף בניו יורק, כמו כל שנה חטפתי שפעת
"שלום נסיכה שלי, איך את מרגישה?" התעניין. ההורים שלי לא שאלו אותי…
-"מרגישה כמו חר-" באתי להגיד 'חרא' אך ג'ייסון קטע אותי מיד
"תשמרי על הפה שלך גברת צעירה" אמר ברצינות, הוא לא אוהב שאני מדברת לא יפה
-"לא רוצה" אמרתי בעצבנות חמודה, מנסה שזה יעבוד עליו
"כדאי שתרצי. תדברי יפה" ענה מיד
-"טוב." נאנחתי בתבוסה
"לכי תתלבשי, אני בא לאסוף אותך אלי" אמר, צחקתי והתכסתי בפוך החמים, המזגן לא עזר..
-"קר לי!" יללתי בכעס,
"אני אחמם אותך. מה אכלת?"
-"כלום" אמרתי בשקט, יודעת שהוא כועס
"אז אני מכין לך לאכול, קדימה להתארגן" אמר וסיימנו לדבר

כמובן שלא קמתי מהמיטה, היה לי קר והיו לי בחילות נוראיות..

"איפה החולה שלי?" שמעתי את ג'ייסון מבעד לדלת החדר שלי,
"פה, ויש לה להקיא" אמרתי בשקט, נקברת במיטה
"קדימה קומי, תאכלי ונחזור לישון. מבטיח" אמר
"רגע, יש לי להקיא" התחלתי להשתעל ללא הפסקה כשלא הצלחתי להקיא

התחלתי להקיא אל האסלה כשג'ייסון מטפל בי, מביא לי תרופות ומאכיל אותי במרק בריא.

"הכל בגללך אני חולה!" אמרתי בכעס חמוד
"מצטער לא ידעתי שככה תרגישי" אמר באכזבה,

שלשום הינו אצלו כל החברים ונכנסנו לג'קוזי, אחרי שג'ייסון הכריח אותי.
נהננו, ובבוקר התעוררתי חולה.
הקאתי על הריצפה בחדר של ג'ייסון, נהפכתי ללבנה, כאב לי הראש והבטן, והיה לי קפוא.
ג'ייסון אישפז אותי באותו יום בבית החולים וקיבלתי תרופות.

"תפתחי את הפה" אמר ולא חיכה שנייה ודחף את המדחום אל תוך הפה שלי,
המדחום צפצף, והראה שהחום שלי ירד. הרגשתי גם יותר טוב
"בואי לאכול, או שאת רוצה פינוק עד למיטה?" צחק
"למיטה" צחקתי, הוא נשק למצחי, פותח את החלון מעט, מאורר את החדר שלי ונותן לאוויר הרע שבחדר לצאת ובמקומו אוויר נקי נכנס.

(סוף פלאשבק)
***

"כשענת תרגיש טוב יותר נסע שנינו לצימר בצפון" קבע מתן, נאנחתי בשקט
"לכי אל הלימודים , ואני אמשיך לעבוד" אמר ונשק לשפתיי נשיקה ארוכה
"אתה תוכל להחזיר את ענת מג'ייסון?" שאלתי לפני שאני אלך אל הלימודים
"כן, תגידי לי מתי ואני אביא אותה" ענה, הנהנתי בראשי, נושקת לשפתיו ויוצאת אל עבר הרכב ונוסעת אל המכללה שבה אני לומדת.
הטלפון שלי צלצל ברגע שירדתי אל המכללה, מזכיר שיש לי חיים..

-"הלו?" שאלתי בחוסר התעניינות כשראיתי שעל הצג הופיע 'עדי'
"מה קורה. לא דיברנו מלא זמן" אמרה בהיסוס
-"בסדר. את?" שאלתי רגיל, לא מראה לה שנפגעתי.
"גם.. מה- מה חדש?" ניסתה למצוא שיחה
-"אין. לך?" הפנתי שוב את השאלה אליה
"אני מחכה שיעברו הימים, בשביל לדעת אם אני בהריון" אמרה בשמחה
שתקתי.
"מה איתך ועם מתן?" שאלה, היא רגילה שאני מספרת לה
-"הכל בסדר" אמרתי, לא מפרטת לה. הרי היא חברה שלי בגלל שאני ומתן ביחד
"אוקי.. איך ענת? שמעתי שהיא חולה" התעניינה שוב
-"היא בסדר" עניתי, מחפשת את הכיתה שלי,
"הכל בסדר בנינו? נראה שאת נסערת" ענתה בשקט
-"הכל בסדר. אני צריכה להיכנס ללימודים, אז. נדבר" אמרתי ולא חיכיתי לתשובה ממנה

נכנסתי לאולם ההרצאות, מתיישבת במקומי ומקשיבה להרצאה שכבר התחילה
"נתת איחור" צחקה חברה מהמכללה, קוראים לה אורטל.
"ענתי הייתה חולה, לקחתי אותה אל הרופא" הסברתי, החברים הקרובים יודעים שיש לי ילדה ושאני נשואה, רק חלק יודעים שענת היא מחוץ לנישואים.
היא חייכה בשקט והמשכנו להקשיב למרצה.

שלוש שעות של הרצאות ותרגולים, מוות בטוח.
הקלדתי את הסיכומים אל המחשב נייד שלי וב.חילת ההפסקה יצאתי לבחוץ לקנות קפה ומאפה,
אביטל- חברה שלי מהמכללה הצטרפה אלי.

כשחיכיתי לאביטל שתביא את האוכל שלה, התיישבתי בדשא וחיכיתי שענת תענה

"שלום אמא!" ענתה באנגלית בשמחה
-"יקירה שלי. איך את מרגישה?" עניתי באנגלית גם
"בסדר. כואבת לי הבטן אבל סבתא הביאה לי תרופה" ענתה מיד
-"אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב. תשמרי כל עצמך ותנוחי"
"אבא לוקח אותי עוד מעט אליו, הוא פה אצל סבתא" דיווחה
-"כן, אם תרגישי יותר טוב- בערב נלך לפארק" הודעתי
"ואם לא?" אמרה בחשש
-"עדיין נלך" הורדתי אבן מליבה
"יש!!" אמרה בשמחה,
-"ילדה שלי תאכלי ותשתי. אני אוהבת אותך"
"גם אני" אמרה וסיימנו לדבר

הטלפון שלי צלצל מראה שיש לי הודעה,

מאת; מתן

'אישה יפה שלי. היום עדי ואלירן באים אלינו, נאכל ביחד ארוחת ערב' 16:06

הוא יותר ציין מאשר אמר..

"אבילולה איך את? איך בבית?" התעניינתי
"מעולה, שבוע הבא אנחנו טסים לאיטליה" אמרה בהתרגשות
"כיף לכם, אני מצטרפת במזוודה!" אמרתי בחיוך רחב
"בכיף! תבואי" אמרה בשמחה
"הלוואי. אני צריכה לעבוד" חייכתי חיוך קטן
"שנה הבאה נטוס ביחד. נחזור לשיעור?" שאלה

היום עבר והגעתי הביתה מהעבודה בשעה 8 בערב. סיימתי ללמוד ב4 וחצי ומשם הלכתי לעבודה, עד עכשיו.
נכנסתי לבית, ריח הבישולים והריח של הבית התערבבו באפי,
"אתה לא מבין איזה ריח טוב" אמרתי למתן וכרכתי את ידיי סביב מותניו, נושקת לצווארו
"טוב לשמוע" חייך ונשק לשפתיי נשיקה ארוכה, מדביק אותי אל השיש,
"איפה ענת?" שאלתי ללא הבנה
"מתקלחת, ואלירן ועדי בחוץ" עדכן אותי
"איך היא מרגישה?" התכוונתי לענת
"יותר טוב. היא חיכתה לך ללכת לפארק" הסביר, שתקתי והתיישבתי בשולחן, חולצת את נעליי והולכת רק עם גרביים.

"היית חייב להזמין אותם?" נאנחתי בשקט, שמחה שהם בחוץ ולא בפנים
"רותם, תניחי בצד את הריבים שלכן, ותמשיכי הלאה" דיבר בפשטות
קמתי מהכיסא, הולכת אל ענת אל המקלחת. בודקת מה איתה,

"ענתי, את מתקלחת לבד?" אמרתי בחיוך רחב ,היא הנהנה הראשה
בדרך כלל אני בודקת שהכל בסדר כשהיא מתקלחת, שלא תתעלף, או אם היא תצטרך עזרה.
"מה עשית היום?" שאלתי אותה בזמן שניגבתי את גופה הקטן והעדין
"הכנתי גלידה ביחד עם סבתא, אבא לקח אותי אליהם ואכלנו ארוחת צהריים במסעדה" חייכה והוסיפה "הבאתי את הגלידה לבית, ומתן לקח אותי מאצל אבא"
"אני שמחה ילדה שלי, אני מצטערת שלא יכולתי לקחת אותך לפארק. עבדתי" הסברתי והוצאתי לה פיג'מה נקייה, היא חייכה חיוך קטן והתלבשה בפיג'מה של נסיכות.

יצאנו אל הסלון, פוגשות באלירן ועדי, לא ידעתי מה להגיד.
"היי" אמרתי בשקט, לא מעוניינת לדבר איתם יותר מידי,
"היי" ענתה במבוכה עדי
"מה נשמע רותם?" ניסה אלירן להפיג את השקט הלא העים
"מעולה" עניתי בחיוך קטן ולקחתי את ענת אל המטבח, מושיבה אותה על הכיסא הגבוה ומודדת לה חום.
היה לה טיפה חום.. הבאתי לה תרופה, מקווה שתרגיש טוב.

"בואו לאכול" קרא מתן, ושם את האוכל על השולחן, בשרים טובים!
התחלתי לאכול ושמתי לענת גם, אכלנו בשקט וענת כבר הייתה עייפה.

"האוכל טעים" אמרתי למתן, בוא חייך ונשק לשפתיי נשיקה קצרה
נשנשתי מהפיתות והחומוס. לא אוכלת הרבה בשביל לא להעלות במשקל.

"אני הולכת להשכיב את ענת" אמרתי למתן, הוא הנהן בראשו ואני כבר נכנסתי לחדר של ענת.
היא שכבה במיטה אחרי שצחצחה שיניים ושטפה פנים,
כיסיתי אותה והקראתי לה סיפור, היא נרדמה עוד לפני הסוף.

חזרתי אל הסלון, רואה שהבנים ביחד ורק עדי בצד, הצטרפתי אל הבנים ומיד עדי קראה לי "רגע, רותם. בואי שבי לידי" חייכה.
אני לא חייכתי. ישבתי לידה- מעט רחוק.
"את כועסת עליי?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה, מתעסקת באיפון
"זה מרגיש ככה.. אז מה חדש? את נכנסת להריון בסוף?" חייכה
"אין" עניתי על שתי השאלות
"מה אין?" חייכה ללא הבנה
"אין הריון ואין חדש. אולי תלכי לשאול את מתן? הוא חבר שלך. לא אני" אמרתי בטון שהיא אמרה לי אז במלון,

נכנסתי לחדר השינה, מתקלחת ועושה את כל האירגונים בשביל לישון..
"אני מצטערת" נכנסה עדי בשקט אל החדר
"זה בסדר. אני צריכה מעט מרחק." הודתי

הימים עברו והימים חלפו, היום כבר יום שלישי , עדי הספיקה לעדכן אותי שהיא נקלטה להריון, שמחתי בשבילה. היא לא סיפרה עוד לאף אחד. ועדיף…
שלא יהיה עין הרע.

נכנסתי אל החדר של ענת, מעירה אותך לשגרה של בית הספר, היא התעוררה והתארגנה, לקחתי אותה אל בית הספר וביקשתי שיחה עם המחנכת שלה.

"שמעתי שרצית שיחה" אמרה בחיוך רחב,
"כן. אני רוצה שתתייחסו אל הילדה שלי כאל ילדה רגילה, ולא לדבר בשקט על כך שאני צעירה ולהיות מופתעים מהעבודה שלי, או מהגיל שלי" אמרתי בכעס
"אני מבינה את בכעס שלך, אולי דברים יצאו מהקשרם?" שאלה בחשש
"אין כזה דבר 'יצא מהקשרם'. אתם לא פונים אל הילדה שלי עם שאלות לגבי הגיל שלה, או העבודות של ההורים שלה. אני בשוק שקורים דברים כאלה!" אמרתי בקול נסער
"אני מבינה" אמרה בשקט, "זה לא יקרה".

יצאתי מבית הספר , הולכת אל העבודה, אנחנו עובדים הרבה.
התחלתי לעבוד וסחרחורת תקפה אותי, ניערתי את ראשי, מייצבת את דמותי ונאנחת בשקט.
מקפלת בחריצות את בבגדים במדפים, זה קשה..
עדכנתי מחירים ועוד הרבה דברים מעייפים,

חזרתי הביתה ביחד עם ענת שהכינה שיעורים ואכלה, אני שטפתי את הבית.
"מתן" קראתי לו מהסלון כששמעתי אותו בבית,
"מה?" שאל בבהלה, "כואב לי הצד, אני עומדת להקיא" אמרתי במהירות
הוא התקדם אליי במהירות ואחז בי בשתי ידיו והלך איתי אל השירותים,
"לקחת את התרופה שהרופאה הביאה?" שאל בזמן שרכנתי אל האסלה וכלום לא יצא
"לא" אמרתי בשקט, הוא הניח אותי על המיטה והוציא מהמגירה את הכדורים נגד הכאבי בטן הלא פוסקים.
"מה כואב לך?" שאל בשקט כשראה שאני נאנקת בשקט במיטה
"הבטן, והגב והחזה" אמרתי באנחה ארוכה, מתן טפח על גבי, גורם לי להסתובב על בטני ומתיישב על ישבני ומתחיל לעשות לי מסאג', משחרר את כאבי הגב שלי.
"את אמורה לקבל שבוע הבא, זה אופייני לך" אמר בהרגעה, נאנחתי בשקט, מתרוממת מעט מעלה כי החזה כל כך כאב לי,
"כואב לך הציצי?" שאל מתן, הוא צחק.
"די זה לא מצחיק, זה כואב" בכיתי בשקט
"אני מניח שזה כואב" אמר מתן והמשיך עם המסאג'

נרדמתי תוך כדי המסאג' והתעוררתי לבית נקי, הוא ניקה במקומי.

"את מרגישה יותר טוב?" שאל מתן בחיוך והושיב אותי על רגליו בזמן ששיחק עם ענת משחק הזיכרון,
"כן, אבל עדיין כואב לי החזה, אולי יש לי משהו?" התחלתי לפחד
"מה כבר יכול להיות?" שאל ללא הבנה
"אולי סרטן" אמרתי בבהלה, מתן נאנח בשקט ואמר "זה קורה לך כל חודש, את כנראה שוכחת.. את מרגישה את זה לפני מחזור"
"ניצחתי!" קראה ענת בהתרגשות, מראה לי שהיא השיגה את רוב הקלפים של המשחק
"יופי רותם! הפרעת לי לנצח!" אמר מתן בקול ילדותי, ענת צחקה ואמרה "שנינו ניצחנו"
אין על הילדה הזאת.

"יש לי סחרחורת" אמרתי למתן כשראיתי רק שחור, הוא המשיך להושיב אותי עליו ונשק למצחי
"זה עבר" מלמלתי, הוא הנהן בראשו ושיחק שוב עם ענת
"את לוקחת את כדורי הברזל שלך?" שאל ללא הבנה, הנדתי את ראשי לשלילה
"את מצחיקה. אמרתי לך?" שאל, הנהנחתי בראשי.

"בייב יפה תתני למתן לנצח" אמרתי לענת, היא צחקה ונתנה לו לנצח
"ניצחתי!!" קרא מתן בהתרגשות ועשה תמונה באינסטגרם על כך שהוא ניצח

הערב הגיע ואני ומתן נכנסנו אל החדר כשענת נרדמה,
"התגעגעתי אלייך" קרא בשקט וכרך את ידיו סביב מותניי, מרים את חולצת הפיג'מה שלי מעלה,
"גם אני" מלמלתי והורדתי את חולצתי, מחכה שהוא ימשיך,
הוא צחק והוריד את חולצתו, ממשיך בפעולותיו, משאיר את שנינו ערומים כביום היוולדנו, מתוודעים אחד לשני.

"מתן" קראתי לו דקה לפני שנרדמנו
"מה?" חייך, חייכתי בחזרה וחיכיתי. לא יודעת למה חיכיתי.
"אני אוהבת אותך. ואני מצטערת שאני לא יכולה להביא לך ילדים עכשיו"
"מאמי את מדברת שטויות. את יכולה להיכנס להריון , הפחד שלך מונע את זה ממך" ענה
"לילה טוב" אמרתי והסתובבתי על בטני, מנסה להירדם.
"מתן?" שאלתי שוב, הוא צחק ונשק לצווארי, נשכב לידי