כמה עוד אפשר? _פרק 1

תמיד הייתי שונה מכולם… כמעט בכל מובן אפשרי.
תמיד בלטתי, למרות שתמיד ניסיתי להוריד פרופיל, זה לא כל כך הלך לי. רק בזכות המראה שלי אפשר להבין את זה: יש לי שיער ג'ינג'י, ולא סתם ג'ינג'י, אלה שיער שבשמש הוא נראה אדום, אני גבוהה לגילי, השפתיים שלי מלאות וורודות, והעיינים שלי, טוב, את העיינים שלי אני הכי אוהבת בגוף שלי. הם חומות במצב הרגיל, אבל כשאני כועסת/עצובה/עצבנית הם משנות את הצבע שלהם לאפור. ובנוסף להכל יש לי נמשים, והעור שלי, העור שלי משנה את הצבע שלו לאדום כשאני צוחקת יותר מדי/כשאני עצבנית/עצובה וכו'.

אני ילדה סגורה, שאוהבת מוזיקת רוק, ששומרת את כל הצרות שלה לעצמה, בבטן, ואוהבת מאוד לקרוא ולצייר. אבל מה שאני אוהבת בעיקר זה המוזיקה שלי, בעזרתה אני פשוט, נעלמת מהעולם שאני חיה בו, נעלמת לעולם טוב יותר. אבל, לא כל החיים שלי הייתי כזאת.. ממש לא! הכל התחיל בגלל שאמא שלי נפטרה כשהייתי בת 7, אני ואמא שלי היינו קרובות, והיינו מספרות אחת לשניה הכל ממש BFF-איות. אני זוכרת את היום שהודיעו לי את זה כאילו זה היה אתמול, זה היה בוקר אביבי ונעים, וקרני שמש נעימה ליטפו את הדשא הרך, את ערוגות הפרחים והירקות שצמחו בגינה של הבית הקטן שבכפר שבו גדלתי, ואת עץ הדובדבן האהוב שלי. סבתי הודיעה לי שהיום אמא ואחותי הקטנה חוזרים הביתה. שמחתי כל כך ורצתי לגינה לעץ הדובדבן, קטפתי לי דובדבנים, ושמעתי מוזיקה מרגיעה באם-פי 3 שלי. נהנתי כל כך. לקראת הצהריים ראיתי ניידת משטרה, ואמבולנס נוסעים לכיוון הבית הקטן שלנו כשהמכונית של אבא מובילה בראש. ידעתי שמשהו כאן לא בסדר, ועזבתי הכל, קמתי ורצתי מהר ככל יכולתי כשרוח האביב החמימה מכה בפניי, הדמעות התחילו לזלוג במורד לחיי. הרגשתי שמהו כאן לא כשורה. נכנסתי הביתה נסערת וראיתי שתי שוטרים, שתי רופאים ואבא יושבים על הספא שבסלון עצובים, ואת סבתא בוכה. בחיים לא שמעתי את סבתא בוכה ככה, אם בכלל… "תומר, חמודה, תביאי בבקשה לסבתא כוס מים מהמטבח", אמא ביקש כשדמעות היו בעיינו. רצתי למטבח, מיליתי כוס ומים, ושם ראיתי, על שולחן האוכל, בתוך סל-קל סגול-ורוד, שוכבת לה מבוהלת קצת, תינוקת יפייפיה, עם עיינים כחולות, יפות וגדולות בדיוק כמו לאמא שלי. התאהבתי בה מיד.
"תומר, איפה המים?" אבא שלי זירז ונאלצתי להסב את מבטי מהתינוקת ולרוץ לסבתא. נתתי לה את המים וחיבקתי אותה חזק. "אבא, למה סבתא בוכה? ואיפה אמא?" הדמעות התחילו לזלוג מעייניו של אבא, ובקול חנוק ביקש מאחד הרופאים לבשר את הבשורה. "תומר קוראים לך, נכון?" שאל אותי אחד הרופאים, מבוגר קצת, בגובה בינוני, ובעל עיינים ירוקות וחמות. "כן" עניתי חסרת ביטחון במקצת. "תומר, אני כל כך מצטער אבל… אמא שלך נפטרה בזמן שילדה את אחותך הקטנה" הוא הצביע לעבר השולחן במטבח ששם ישבה אחותי התינוקת, הקטנה והבלתי מזיקה.התחלתי לבכות, קיבלתי את זה קשה ובקושי נרגעתי. "יש לה שם?" שאלתי כשנרגעתי קצת. הרופא חייך אליי ואמר: "היא ביקשה שאת תתני לה שם". קמתי והלכתי לעבר השולחן במטבח. הסתכלי על אחותי, רציתי לכעוס אליה, רציתי לשנוא אותה על כך שבגללה כביכול אמא שלי לא כאן איתנו עכשיו, אבל פשוט, לא יכולתי. היו לה את העיינים הכחולות והיפות של אמא. היא דומה לה. חשבתי. "אני רוצה שיקראו לה איזבל, בל בקיצור" אמרתי. אבא הסתכל אלי באימה. "את בטוחה?" הוא שאל אותי. "כן! היא מזכירה לי את אמא ובגלל שהיא המזכרת האחרונה ממנה אני רוצה שזה יהיה השם שלה". איזבל הקטנה חייכה אליי כאילו שזה השם שהיא יחלה לעצמה, ובאותו רגע ידעתי, שאני אגן אליה בכל צעד והחלטה שאעשה, זה מה שאמא הייתה רוצה. הרמתי אותה על זרועותיי והיא נחה לה בשקט ובנוחות. אבא נכנס לדיכאון וסבתא שילמה למורים פרטיים שיבואו וילמדו אותי בבית כדי שבדרך אוכל גם לשמור על בל הקטנה.החברה היחידה שלי הייתה בל הקטנה, והיא נהייתה דומה לאמא יותר ויותר. בעקבות הדיכאון של אבא נהייתי סגורה יותר ויותר, ושומרת את התחושות והמחשבות שלי לעצמי. היו ימים שרציתי לבכות אך לא עשיתי זאת כי ידעתי שאני צריכה להיות חזקה בשבילה. רק בזכותה אני חיה. היו לי מחשבות אובדניות, אבל אני יודעת שאבא לא יטפל בה (הוא מאשים אותה במות אמא), ושסבתא הולכת ומזדקנת. היא לא תשרוד. יש לה רק אותי. בינתיים בל גדלה לגיל 7 ואני הפכתי לנערה בת 14. בל נהפכה ליפייפיה אמיתית, ודומה לאמא כל כך: עיינים כחולות גדולות ויפות, ושיער שחור מתולתל וארוך. אבא יצא מהדיכאון לפני שנה והכיר מישהי מתל-אביב דרך אתר היכרויות. הוא הודיע לנו שזהו, אנחנו עוברות איתו לעיר לגור איתה ועם הבת שלה. "הם לא יכולות לגור פה?" שאלתי. "לא, הן טוענות שהבית קטן להם". "מפונקות" בל אמרה, אני גיחחתי ואבא נעץ מבט כועס בבל. הוא רשם אותנו לבית ספר רגיל בתל-אביב, וזה אומר שבל הולכת ללמוד בנפרד ממני ולא תהיה לי השגחה אליה. ביקשנו מאבא שוב ושוב שישאיר אותנו בכפר ונסתדר לבד (כמו שהיה עד עכשיו) אבל ללא הועיל. כעבור שבועיים פינינו את הבית הקטן עם ערוגות הפרחים, הירקות, הדשא ועץ הדובדבן האהוב עם כל הזיכרונות ונסענו לתל אביב. הנסיעה הייתה ארוכה ומשעממת ושכחתי את האוזניות שלי ליד עץ הדובדבן… התגעגעתי אליו… זה היה שבוע לפני תחילת הלימודים, אני הייתי אמורה לעלות לכיתה י' ובל לכיתה ג'. חברתו של אבא וביתה פגשה אותנו בכניסה לבית שלה. זה היה בית גדול. גדול מדי. ובנוסף להכל שנאתי אותה ואת הבת שלה, הבת שלה בגילי וקוראים לה מור, מפלצת. חברתו של אבא צירפתה אותו מולנו בעוד שמור מתמוגגת בשקט וממלמלת עד כמה שזה רומנטי בעוד שבל עושה תנועות של הקאה ואני צחקתי. "וואו, יש לך בת ג'ינג'ית" אמרה מור לאבא שלי ברגע שההורים שלנו סיימו להצתרפת, בעוד שהיא נועצת בי מבטים. "כן, אני ג'ינג'ית". עניתי במקום אבי. "טוב, בואי נקווה שאת לא הבת של השטן, כמו שאומרים על ג'ינג'ים". הרגשתי את אגרופי מתקפץ ואת פניי מתלהטות. בל הניחה עליי את ידה הקטנה ונעצה בי מבט מרגיעה. נכנסו לבית והראו לי את חדרי. הוא שונה מהחדר שלי בכפר. הוא היה גדול, מרווח, ובלי בל הקטנה, ידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה אבל שום דבר לא הכין אותי ליום הראשון ללימודים….