כמה עוד אפשר?- פרק 4

חזרתי הביתה, והאמת, הייתי שמחה מכל מה שעברתי היום, הכרתי חברות חדשות, כמעט ולא ראיתי את מור, איזבל נראתה שמחה, אבל מה שהכי שימח אותי זה רון. הוא פשוט עורר בי תחושות שבחיים לא הרגשתי, חוויתי או ידעתי על עצם קיומם. הבית היה ריק וזה היה עוד יותר טוב, לא היה לי כוח או עצבים למישהו חוץ מבל. הכנתי לה עוף בתנור, אורז ורוטב. בזמן האחרון אני לא רעבה אז פרשתי להכין שיעורים. פתאום נשמעה טריקת דלת, "תומר! בואי לפה מיד!" זאת הייתה מור, מה היא רוצה עכשיו? ירדתי למטה בחוסר רצון. "מה את חושבת לעצמך בכלל?! איך את מעיזה לעשות לחבר שלי עיינים?! זה שאבא שלך ביחד עם אמא שלי, וזה שאחותך רצחה את אמא שלך לא אומר שמותר לך לעשות הכל!" בל שמעה את זה, קמה בסערה מהשולחן וברחה בוכה לחדרה. התעצבנתי נורא, מי היא בכלל?! "תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב! בל לא רצחה אף אחד! זה לא אשמתה בשיט! ולא עשיתי עיינים לחבר שלך! את הרצון שלך לריב תשמרי לאנשים אחרים!" אמרתי, ובלי להקשיב לדברים שהיא התחילה לומר, לקחתי את הצלחת עם האוכל של בל, ועליתי לחדרה. אחרי שהצלחתי להרגיע אותה, ואחרי שסיימה את צלחת האוכל שלה, הלכתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה, שמעתי באוזניות את להקת הרוק האהובה עליי ועצמתי את עייני. חשבתי על מה שקרה כרגע עם מור ובל והתחלתי להתמלאות בכעס. איך היא מרשה לעצמה?! ואז בבת-אחת התחלתי לחשוב על רון, וחיוך עלה על שפתיי. אני לא יודעת איך בדיוק לתאר את זה אבל… רציתי אותו. רציתי אותו מהבחינה שרציתי פשוט לחבק אותו ולא לעזוב, רק להרגיש אותו קרוב. נתתי למחשבותיי לנדוד. פתאום הרגשתי את צידי המיטה נלחצים כלפיי מטה וקמתי בבהלה. זה היה אבא, הורדתי את האוזניות. "אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה היום בבוקר" הוא אמר. "אין על מה לדבר, אני אמרתי את עמדתי ואתה את שלך וזהו" אמרתי בעצבנות. "תומר, תראי, אני לא יודע מה קרה לך היום ובכללי, אבל אני חייב שתדעי שאני אוהב אותך ואת בל, אבל בל הגזימה היום בבוקר", "ומה שאמא שלה אמרה זה היה במקום?! ציפיתי שאתה תגן עליי, כמו שהיא הגנה על הבת שלה, אבל ההגנה באה ממנה, דווקא ממי שהכי לא ציפיתי ואתה עוד בא ומעודד את מור ואמא שלה!" "אין ברירה בל העליבה את מור מאוד, ואמא שלה סתם צחקה איתך" "צחקה?! אז מזה בשבילה להעליב?! להפשיט אותך מול כולם ברחוב?!" "תומר, בזה הרגע סיימנו לדון בזה! אני אמרתי את שלי את רוצה תאמיני, לא רוצה לא צריך! עכשיו תתכנני את הזמן שלך בשש אני ואמא של מור רוצים להודיע לכם משהו". "שיהיה" אמרתי, החזרתי את האוזניות ונשכבתי בחזרה על המיטה.

טוב, מה כבר יכול לקרות? חשבתי לעצמי בזמן שהתארגנתי, אבא התעקש להלביש את בל. לבשתי סקיני ג'ינס שחור, חולצה שחורה עם הדפס בצבע זהב, חגורה שחורה עם אבנים, ונעלי עקב אדומות. (מור ואמה הכריחו אותי), פיזרתי את שיערי המתולתל ונתתי לו לגלוש. השעה הייתה 17:45 בערב, ונשמע צלצול פעמון הדלת. "אני פותחת!" נשמע קולה של מור וקולם של עקבים רצים למטה."שלום" נשמע קולו של רון והתחלתי לרעוד למשמע קולו, איך אוכל להסתכל עליו בלי להסמיק? לעזאזל אני והעור שלי. הגנבתי מבט אחרון במראה, אף פעם לא אהבתי איך שנראיתי, לחיים אדומות, נמשים עליהם, שיער ג'ינג'י ומתולתל… אבל זה מה יש. ירדתי למטה במדרגות, והדבר הראשון שראיתי זה רון צוחק עם אבא שלי, מסתבר שמור התעקשה שהוא יהיה נוכח. כבר היה מאוחר מדי להתחרט ולהסתגר בחדר בתירוץ שאני לא מרגישה טוב, אמה של מור ראתה אותי. "תומר! בואי בואי, אני ואבא שלך רוצים להודיע הודעה חשובה". גלגלתי עיינים וירדתי. בל רצה אליי וחיבקה אותי. "את יושבת לידי" אמרה וגררה אותי בידה. התיישבנו כולנו על הספא כשההורים של שלושתינו יושבים מולנו מחייכים. "נו, למה כינסתם אותנו? אתם נפרדים?" שאלתי שמחה. רון צחק. "רואים את האהבה המשפחתית כאן" הוא לחש לי באוזן. "אתה צוחק? תראה איזו משפחה מגובשת ואוהבת אנחנו" עניתי בחיוך. מול הסתכלה עליי במבט רצחני, אבל לא היה לי אכפת. "אז ככה, אמממ… רצינו להודיע לכם ש… אנחנו מתחתנים! וליאן בהריון!" אמר אבא בשמחה. מור קפצה וחיבקה את שניהם. ואני ישבתי בהלם לכמה דקות. "אתם מה?" שאלתי בהלם. "אבא איך שיקרת לי ככה?!" שאלתי חצי צועקת חצי מיואשת. "מה? על מה את מדברת?" "אמרת לי היום שהדבר הכי יקר לך זה אני ובל! ועכשיו אתה הולך ומתחתן לי עם ליאן?! היא לא אמא שלי ומור לןא אחותי ובטח ובטח לא העובר שאתם עושים! אתה היית שש שנים בדיכאון ואני גידלתי את הילדה הקטנה שלך!" "תומר תירגעי! וסתמי ת'פה!" צעקה עליי מור. "את האחרונה שתגידי לי איך להתנהג!" צעקתי אליה והוספתי: "את הזונה של הבית ספר! הולכת כמו פרוצה בדיוק כמו אמא שלך!-" לא הספקתי להמשיך, ןפתאום הרגשתי יד פוגעת בי בחוזקה. זה היה אבא, הוא נתן לי סטירה מצלצלת והרגשתי את סימן כף ידו על עורי. "ההבדל ביני לבינך זה שאני התגברתי על אמא שלך! את יותר מדי דומה לה באופי! גם את תמותי כמו כלבה!" הוא צעק עליי, פה כבר נשברתי, זה היה יותר מדי, ניגשתי למטבח ולקחתי את הסכין הכי חדה שמצאתי באותו רגע. הייתי צריכה לשחרר את הבכי והכאב שהצטברו במהלך 7 השנים האלו. לא יכולתי שבל תראה אותי ותישבר, ולא רציתי שאבא ומור ירגישו סיפוק אז יצאתי מהבית וברחתי….