כמה עוד אפשר?- פרק 3

השיעור עבר מהר והיה צלצול להפסקה. גבריאלה הובילה אותי לחלקת דשא, רכה ונעימה, ושמה חיכו שלושת חברותיה, "תומר, תכירי זאת רותם", היא הצביעה על ילדה מלאה מעט עם שיער מתולתל (מאוד), עיינים חומות, בגובה בינוני ועור שחום, "זאת יובל" אמרה והצביעה על ילדה נמוכה בעלת שיער קרה חום וחלק, עם עיינים חומות גדולות, רזה וצחקקנית, "וזאת גוני" אמרה והצביעה על ילדה בערך בגובה של רותם, עם שיער שחור אסוף בקוקו לצד, ועיינים בצבע שקד.
"זאת תומר כולם" אמרה והצביעה עליי. "היי" אמרתי. הם נופפו וחייכו. "בואי שבי", אמרה יובל ופינתה לי מקום לידה בדשא. הורדתי את הקפוצ'ון והתיישבתי. "מאיפה את?" שאלה רותם, "אני מכפר קטן בצפון". "וואו אז זה בטח שינוי גדול בשבילך להגיע מכפר לעיר גדולה כמו תל-אביב, למה עברתם?" שאלה גוני. "אמא שלי נפטרה לפני 7 שנים בערך, ואבא שלי הכיר מישהי דרך אתר היכרויות באינטרנט, הם החליטו שהבית שלנו בכפר קטן מדי בשבילהם, אז אני אבא שלי ואחותי עברנו לפה, וזאת אמא של מור אם אתן רוצות לדעת".הם נעצו בי מבט מלא רחמים, ובצדק. "מי הילדה החדשה?" נשמע קול, מעלינו עמדה ילדה בגובה שלי, עם שיער מתולתל ובלונדיני שמגיע עד קו החזייה, עם עיינים ירוקות וגדלות, וחיוך גדול. "אני תומר" עניתי. "תומר תכירי זאת דניאל" גבריאלה הכירה ביננו. "הנה הם מגיעים!" דניאל קטעה אותה בהתרגשות. "מי?" שאלתי, "הבנים, הם באים למגרש הזה כל הזמן, ואנחנו טופסות את השטח הזה כי מפה יש את הנוף הכי טוב אליהם" היא קרצה אליי. גלגלתי עיינים וציחקקתי. הסתכלתי על הבנים, הם נראו טוב מודה. אבל שכנעתי את עצמי שוב ושוב שהם סתם שיטחיים. הבנות הסתכלו בהתרגשות והריעו על כל גול, ואני, אני ישבתי וצחקתי על המבטים שלהם. זה מדהים עד כמה שחבורה של בים עם גוף של אתלטים יכולים להשפיע על בנות. הסתכלתי שוב על המגרש, ראיתי שאין התייחסות מצד הבנות, הן היו עסוקות מדי בבנים. ולא יודעת איך, אבל פשוט אחד הבנים בלט לי בעיינים הרבה יותר מהשאר. הוא נער גבוה, עם שיער שחור, עיינים כחולות-אפורות מדהימות, וחיוך כובש. "טיפשה!" כעסתי על עצמי בלב. לא הצלחתי להסיר ממנו את המבט, הוא היה מושלם בכל צורה אפשרית. הוא סובב את מבטו אליי, הוא ראה אותי, סובבתי את הראש בבת אחת והרגשתי את פניי מתלהטות. הבנות קלטו את זה, הסתובבו אליי וחייכו חיוך מרוצה, "מה?" שאלתי עצבנית. "את מסמיקה" אמרה רותם, "אני תמיד אדומה", זה נראה שהוא מחבב אותך" אמרה גבריאלה, "אויש נו, זה סתם", "טוב, יש לך מזל" אמרה דניאל. "מה? מה זאת אומרת?" שאלתי, "כי הוא החבר של מור". מה?! הפרדע הזאת משיגה דבר כזה?! מה הולך פה?! הייתי בהלם מוחלט. איזה עצבים! הגיע הצלצול שהודיע שזה הזמן לשיעור מתמטיקה אני גבריאלה ודניאל מסתבר שלומדות באותה כיתה (חמש יחידות). נכנסנו לכיתה, ושם ראיתי אותו, לא ידעתי איך קוראים לו. הוא ישב וצחק עם חברים שלו, לפתע הוא חייך והסתכל עליי ואני הרגשתי איך אני מסמיקה ואיך הקיבה שלי מתהפכת. בחיים לא הרגשתי ככה, אמא בטח הייתה יודעת מה לעשות במצב כזה. התיישבתי ליד הקיר, מתוסכלת, ששום דבר לא הולך לי, ואני לא יודעת מה שלום איזבל. בהיתי בו, יש לו פרופיל מושלם, הוא ראה אותי וסבבתי מהר את הראש והמשכתי לחלום. סוף-סוף הגיע הצלצול. גבריאלה ודניאל גררו אותי לדשא, והבנים כהרגלם באו לשחק. "אוקיי, מה קרה שם בשיעור מתמטיקה?" שאלה דניאל עם חיוך ענקי. "כלום, מה קרה?" עניתי. "ראיתי אותך" עמרה וחייכה. "ראית מה?" שאלתי חסרת סבלנות. פתאום נפל לידינו כדור, זה הכדור של הבנים. רץ עלינו נער עם שיער חום חלק ועיינים ירוקות. דניאל בהתה בו, כנראה שהוא הפנטזיה שלה. "היי" הוא אמר. "היי" דניאל ענתה וחייכה חיוך חולמני. "אני מצטער אבל הכדור שלנו עף לפה…" "זה בסדר, קח" אמרה דניאל ומיהרה להחזיר לו את הכדור. "אני עידן דרך אגב" הוא ודניאל התחילו לדבר, וכנראה שהוא שכח בכלל מהמשחק. "אז מה? אתה מתחיל לך פה עם בנות?" נשמע קול משועשע מלמעלה. הסתכלתי למעלה וראיתי אותו עם עוד כמה בנים, שאר הבנות נעצו מבטים בכמה מהבנים שהיו איתו. "לא, רק באתי לקחת את הכגור" אמר עידן בהתגוננות. הנער ציחקק בשעשוע ואמר לי באדישות: "היי,זאת לא את שבהית בי בשיעור מקודם?" גלגלתי עיינים ועניתי: "בהיתי בחלון שהיה מעל הראש שלך כי הוא היה בתווך של העיינים שלי כי המורה חפרה לי, אבל אל תדאג בפעם הבאה אני באמת יבהה בעקרב שמנסה לעקוץ אותי ושכל העולם סובב סביבו, ושהוא שחצן ומעצבן ואני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, אבל לפחות החלון מעניין יותר כי הוא מחובר לקרקע לא כמו הראש שלך", השתדלתי שוב לא להיות צינית אבל זה לא כל כך הלך לי. הוא נשען על עץ עם חיוך משועשע. "זהו, תוותר הכניסו לך". אמר בן, נער בינוני ורזה עם עיינים חומות-ירוקות ושיער חום. "יודעת, אני דווקא מחבב ג'ינג'יות, לשם שינוי הם פלפליות" הוא אמר לי. "טוב, בינתיים זה לא הדדי, כי אני לא מחבבת שחצנים שמעצבנים אותי". "אז רגע את אומרת שיש סיכוי?" חייך אליי. נעמדתי, אספתי את הדברים שלי והסתכלתי לתוך העיינים הכחולות-אפורות המדהימות שלו, ואמרתי: "אתה הולך ומאבד אחוזים, רוצה להמשיך ככה?" קרצתי אליו וחייכתי חיוך משועשע. החברים שלו הסתכלו עליי בהערצה וכך גם חברותיי החדשות. היום נגמר ומסתבר שאנחנו כולנו באותה כיתה (כן גם מור לצערי). יצאתי מהכיתה וירדתי במדרגות לכיוון היציאה מהשכבה, הוא ליווה אותי קצת ופטפטנו קצת. אחד הילדים בטעות דרך לי על אחת הנעליים והיא נפלה, התכופפתי לנעול אותה בחזרה והוא התכופף איתי. "אני רון דרך אגב" הוא אמר, "ואני סינדרלה כמו שאתה רואה" עניתי, והוא צחק, ועזר לי להתרומם. "אני יודע שקוראים לך תומר, המורה קראה לך 4 פעמים כשחלמת לך", "רואה מה השיעמום יכול לגרום לבן-אדם?" עניתי. "אני מחבב אותך, את בסדר". "רק בסדר? טוב זה מעליב" אמרתי בקול נעלב וחייכתי. הוא גיחך ואמר: "את שונה, וזה יפה. צריך פה קצת שוני". נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו. הייתי מאושרת, הוא עורר בי תחושות שלא חלמתי אליהם. הלכתי לאסוף את איזבל והיא נראתה קורנת ומאושרת. הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להרוס את היום הזה עד שהגעתי הביתה….