כמה עוד אפשר?-פרק 2

השעון המעורר צלצל, השעה 6:30 בבוקר. פקחתי את עייני לקול ציוץ ציפורים שנשמע מבעד לחלון, זה הזכיר לי את הבית הקטן שלנו בכפר. התבוננתי שוב בחדרי החדש, הגדול. מור עיצבה אותו חשבתי. הסדינים היו בצבע ורוד, שולחן העבודה הגדול היה בצבע לבן, הסיפרייה הייתה בצבע ורוד בזוקה בדוגמאת עץ, וילונות הקטיפה היו בצבע סגול, הארון היה לבן עם ידיות ורודות, על הריצפה היה שטיח פרוותי בצורת עיגול בצבע סגול לבנדר שתואם את הצבע של ארבעת הקירות שהיו סביבי. "אני חייבת לעשות פה שיפוץ רציני" חשבתי. השעה הייתה כבר 6:45 כשקלטתי שהשעון לא צלצל עד היום בשעה כזאת, אבל כבר קמתי ואין ברירה, אני לא אוכל להירדם. עייני נחו על טבלתצ הייאוש שתליתי על דלת חדרי. "שיט! היום מתחילים ללמוד!" שמעתי את נעלי העקב הגבוהים של ליאן חברתו של אבי עולים במדרגות לכיוון חדרי. התכסתי מהר בשמיכה ועשיתי את עצמי ישנה. "תומר! קומי! זה היום הראשון שלך בבית הספר!" היא אמרה ופתחה את הווילונות הסגולים לרווחה. קרני השמש המסנוורות פגעו בפניי ונעלצתי להסיר את השמיכה בייאוש. "נפלא" מלמלתי לעצמי. "קדימה, קומי, הנהג יסיע אתכם לבתי הספר" "אי-אפשר לקחת אוטובוס או משהו פחות צעקני?!" שאלתי חצי צועקת חצי מיואשת. "כי את הולכת לבית ספר של אנשים עשירים ולא של עניים, קדימה תתלבשי!" פקדה. "את הולכת לבית ספר של אנשים עשירים, בעע" חיקיתי אותה. השעה הייתה כבר 7:05 והייתי צריכה להיות מוכנה עד השעה 7:45. הלכתי לאמבטיה לשטוף ולצחצח שיניים ואז הלכתי לחדרה של איזבל. "תומר, אני רוצה שאת תבחרי לי בגדים", היא חייכה אליי. "בכיף חמודה" אמרתי וחייכתי אליה בחזרה. הלבשתי אותה בחולצה לבנה שהדגישה את עורה הלבן ועייניה הכחולות והגדולות, חצאית ג'ינס מיני עם קפלים (טוב לא כל כך מיני בכל זאת היא רק בת 7) ונעלי בובה ורודות. פיזרתי את שיערה השחור, הארוך והמתולתל מהצמה שקלעתי לה אמש, ושמתי לה את סיכת הפרפר של אמא. היא נראתה בדיוק כמוה. היא חיבקה אותי ואני אותה. "לכי לאכול בל" אמרתי והיא רצה לה למטה במדרגות, ובינתיים הלכתי להתלבש. לבשתי גופיה שחורה חלקה, מכנס סקיני ג'ינס, נעלי אדידס גבוהות וקפוצ'ון בצבע אפרסק שמצאתי איפשהו תחוב בארון, פיזרתי את שיערי מהגולגול שהוא היה אסוף בלילה ונתתי לו לגלוש מעבר לכתפיי. ירדתי למטה בחוסר רצון מוחלט.

"זה מה שאת לובשת?!" סיננה מור בזמן שאכלה. "כן, למה זה לא מספק את החברה הגבוהה?" שאלתי והשתדלתי להישמע כמה שפחות צינית. "תומר!" נזף בי אבי. "מה?" שאלתי במבוכה. "את צריכה ללמוד איך להתלבש ממור, בזכותה את תראי בסדר" אמה של מור ענתה. "בסדר? מה זאת אומרת בסדר?" שאלתי עצבנית מעט. "את חייבת להודות אין לך אופי כובש כמו למורוש שלי, וגם המראה שלך לא מתקרב למור". נעצתי מבט באבי מצפה לעזרה, אך היא לא הגיעה ממנו, אלה מאיזבל הקטנה: "ברור שהיא לא מתקרבת למור, עם כל הבטן שיש לה, תומר תעוף אחורה". התחלתי לצחוק ואיזבל חייכה חיוך שובבי. "בל! את בצרות גברתי הצעירה!" כעס אליה אבא. "אבא! אני לא מאמניה! על הבנות שלך אתה לא מגן אבל על בת של מישהי אחרת אתה כן?! להזכירך אנחנו הבנות שלך! אנחנו מה שנשאר מזאת ששבגללה הייתה בדיכאון שש שנים!" צעקתי עליו. לקחתי את הילקוט ביד אחת ואת איזבל והילקוט שלה ביד השניה, יצאתי מהבית וטרקתי אחריי את הדלת. "בל, מה את מעדיפה? אוטו או אוטובוס?" שאלתי. "אוטובוס", "אז ניסע באוטובוס" חייכתי אליה. הנסיעה הייתה ארוכה אבל כעסתי כל כך! איך הוא היה יכול? ירדנו מהאוטובוס והתקדמנו לכיוון בית הספר של בל, כל הדרך שתקנו. כעבור 5 דקות בערך הגענו. בית הספר שלה היה כל כך גדול! התכופפתי אליה וחיבקתי אותה חזק. היום היא כבר לא תהיה בהשגחתי, אני לא עדה למה יכול לקרות לה המהלך חצי היום הזה. רציתי לבכות אך החנקתי את הבכי, אני חייבת להיות חזקה בשבילה, כרגיל. "טוב חמודה, בהצלחה אני יבוא לאסוף אותך היום תחכי לי יפה ליד השער" אמרתי. היא נתנה לי נשיקה בלחי וחייכה. "רוצי מתוקה שלא תאחרי" חייכתי אליה והיא אליי, ורצה לה. לפני שהיא נכנסה בשער היא הסתובבה אליי ונפנפה לי לשלום. נפנפנתי לה בחזרה והיא רצה לה ברגליה הקטנות לתוך שער בית הספר. הסתובבתי ללכת. העיר כל כך גדולה, לא כמו בכפר. הגעתי בדיוק כשהנהג של מור וחברותיה הגיע לשער בית הספר שלנו. האוטו נעצר והנהג יצא החוצה ופתח להן את הדלת בעוד החווה מאין קידה. מור יצאה ראשונה, היא נעלה נעלי עקב גבוהים שהגיעו קצת מעל הברך, חצאית מיני שחורה שהראתה את הירכיים השמנות שלה וחולצה אדומה שמדגישה את חזהה. אחריה יצאה ילדה בלונדינית, רזה וגבוהה שפניה ארוכים ומזכירים פנים של סוס. היא לבשה נעלי aldo חומות, ג'ינס לבן וגופיה לבנה עם תחרה. אחרונה יצאה ילדה נמוכה עם שיער חום קרה מתולתל שלבשה מכנס מיני, נעלי עקב אדומות וחולצה שקופה צמודה והכל בגדי מעצבים כמובן. "תומר היי תכירי אלה נועה וג'יין" מור פנתה אליי. "היי" עניתי באדישות. "וזה מה שאת לובשת?" שאלה ג'יין הנערה הבלונדינית, והיה על פניה מבט מלא סלידה וגועל. "כן, למה יש בעיה?" "איכס" סיננה נועה הנערה עם השיער החום, "אמרתי לה שזה נראה זוועה" התפרצה מור. "טוב אם יש לכן בעיה פשוט תתרחקו" עניתי בעצבים סובבתי להם את הגב ולכתי לשיעור הראשון, ביולוגיה. טפסתי לי מקום בשורה האחרונה בפינה, כדי שלא לבלוט. הכיתה החלה להתמלאות וראיתי כמה מהשפוטות של מור בוהות בי, מרכלות, וצוחקות עליי. בחרתי להתעלם. לאחר כמה דקות ניגשה אליי נערה עם שיער בלונדיני ומתולתל שמגיע עד הכתפיים, עיינים ירוקות ואני חייבת להודות, היא לא נראתה לי כל כך סנובית כמו שחשבתי. "היי" חייכה אליי, "היי" חייכתי בחזרה. "אפשר לשבת?" היא הצביעה לכיוון המקום הריק שלידי. "כן, בטח שבי". פיניתי לה את המקום. "את חדשה פה נכון? ואגב אני גבריאלה אבל חברות שלי קוראות לי גבי", היא הושיטה לי את ידה ללחיצה. "אני תומר, וזה כל כך בולט?" לחצתי את ידה וגיחחתי. "טוב, האמת שכן" צחקה. "תגידי את רוצה אולי לבוא איתי ועם חברות שלי בהפסקה? יש פה חלקת דשא מאוד נעימה שמשקיפה על מגרש הכדורגל של הבנים, רוצה?" היא קרצה אליי. "כן,בסדר" ציחקקתי. המורה נכנס לנאלצנו להפסיק לדבר. השיעור עבר מהר והיה צלצול להפסקה….