"את כל מה שיש לי” – פרק 2 – האמת לאמיתה

"פעם אמרו לי שחיים רק פעם אחת.
אף פעם לא האמנתי לדבר הזה.
לדעתי גם אחרי המוות יש חיים.
אולי אפילו חיים יותר טובים מאלה.
יש סיכוי שאפילו אפשר לפגוש שם אנשים מהעבר.
אולי כשאני ימות אני אוכל לפגוש אותה, את אמא שלי.
אני כל כך מתגעגעת אלייה…
אמא, אני מקווה שאת שומעת אותי עכשיו.
אני מתגעגעת אלייך.." רשמתי ביומן והקראתי בקול.
ירדו לי כמה דמעות ומיהרתי לנגב אותן.
המשכתי לכתוב ביומני.
"את לא מבינה אפילו כמה אני מתגעגעת אלייך..
גם תמיר ודניאל מתגעגעים אלייך..
את לפחות עם אבא שם למעלה..
העיקר ששניכם לא לבד.
אני זוכרת את היום שנהרגתם לי מול העיניים.
אני זוכרת גם מי עשה את זה.." רשמתי ומיד סגרתי את היומן.
ושוב התפרקתי.
"תהילה אור כאן.." דניאל לחש מחוץ לדלת.
ניגבתי את דמעותיי עם גב כף ידי.
"שיכנס" אמרתי וניגבתי את דמעותיי שוב.
מהר החבאתי את היומן מתחת למזרון.
אור נכנס וחיבק אותי.
"מה קורה יפה שלי למה בכית?" הוא שאל.
"סתם לא משנה" אמרתי ונישקתי אותו.
{ יום למחרת }
"תהילה!" דניאל צעק ונכנס לחדרי.
"יאללה קומי כבר" נשק למצחי.
"וואו" הוא אמר "את רותחת מחום" הוא אמר בדאגה.
"אני לא מרגישה טוב" מלמלתי.
"תישארי בבית תמיר ישאר איתך אני חייב ללכת לליז" הוא אמר
"טוב ביי" מלמלתי.
"אני יבקש מתמיר להכין לך שוקו" הוא אמר ואני הנהנתי.
ושוב אני חולה.
נו אין לי זין לחרא הזההה.
רצתי לשירותים והקאתי את הנשמה.
"תהילה.." תמיר אמר בדאגה.
הוא כרע ברך לצידי וליטף את גבי.
"אני בסדר" אמרתי.
אבל.. אני ממש לא בסדר.
הוא שטף את פני ועזר לי ללכת למיטה.
שם את כוס השוקו על השידה.
היום עבר חרא.
והגיע הערב שוב רשמתי ביומן..
והלכתי לישון.
מקווה שמחר יהיה טוב.
קמתי בבוקר והרגשתי מושלם.
שמתי חולצת בית ספר לבנה סקיני ג'ינס בהיר.
ג'קט פרחוני והתאפרתי.
עשיתי מחליק לקחתי את התיק וירדתי למטה.
"היי נונה איך את מרגישה?" דניאל שאל.
"בסדר גמור זה היה סתם וירוס של 24 שעות.." אמרתי וחיבקתי אותו ואז את תמיר.
"יאללה בואו נילך כבר" אמרתי ומשכתי אותם לאוטו.
~~~
"תהילה תצלמי לי את הדף הזה במזכירות 30 פעם" המורה ביקשה ממני.
לקחתי את הדף והלכתי למזכירות.
"היי לוסי תצלמי לי את הדף הזה 30 פעם" ביקשתי מהמזכירה, לוסיאנה.
"אין בעיה רק אין דפים אז זה יקח קצת זמן" היא אמרה, הנהנתי.
התיישבתי על הספסלים שבמזכירות.
איזה ילד אחד נכנס.
וואו.
הוא מושלם.
"שלום מי אתה" שאלה אותו לוסי.
"אליאור אברג'יל כפרה ומי היפה הזאת ?" אמר וחייך חיוך כובש.
אך כשאמר את שמו ליבי נדם.
הוא? הוא הבן של מי שרצח את הורי אל מול עיניי?
מאותו רגע שאמר את שמו הסתכלתי עליו מופתעת.
וחזרתי על אותו משפט פעם אחר פעם.
"זה לא יכול להיות…"