כל מה שאי פעם רציתי (וואן דירקשן ) – פרק 2

– נקודת המבט של נייל –
אוי לא! אסור לי לתת לה להישאר שם.
עמדתי על הגדה של הלפיד לקחתי נשימה ארוכה וקפצתי למטה קפיצת ראש אחריה. נחתי בתוך כתם הדם הענק והאדום.
אפילו לא עליתי לפני הים כדי לנשום. פשוט המשכתי לצלול למטה כדי לצאת מהכתם הכבד הזה, אני לא מאמין שפתחתי את העיניים כי זה שרף בטירוף. טוב, שיהיה.
למות שהראייה שלי נחבלה הצלחתי לראות שובל של דם אדום מוביל למטה, שחיתי לאן שהוא הוביל אותי עד שראיתי אותה. מוקפת בכתם דם שזלג לה מהראש.
תפסתי את ידה והתחלתי להוביל אותה למעלה, בדרך הרגשתי שהנשימה שלי נגדעת הגברתי את קצבי. העיניים שלי שרפו כל כך והרגשתי שהראייה שלי עומדת להיעלם עוד דקה, דחפתי את אלינור מהאר למעלה כשידעתי שלא אוכל להמשיך.
נחנקתי והתחלתי לפרפר מתחת למים, עוד מישהו קפץ למים ולקח את אלינור. ואז הוא חזר למים וקרא את שמי.
"נייל!" זיהיתי את קולו של זאין ונלחמתי בארית כוחי כדי להגיע לפני הים.
ברגע שהגעתי לפני המים הראייה שלי בגדה בי וכבר לא יכולתי לראות דבר, כל מה שראיתי היה שחור אחד גדול.
"אני לא רואה…" לחשתי לזאין. "אני לא רואה כלום… רק שחור."

– נקודת המבט של זאין –
"אני לא רואה…" נייל לחש לי. קימטתי את מצחי בחוסר הבנה.האם הוא לא רואה אותי? לא רואה כלום בכללי? התשובה שלי הגיעה כעבור כמה שניות כאשר הוא לחש : "אני לא רואה כלום… רק שחור."
עיני נפערו ומיהרתי למשוך אותו לכיוון המזח שם הארי החייה את האישה הזאת שנייל קפץ הציל. היא בדיוק נשנקה כאשר אני ונייל עלינו למזח.
"הוא התעוור…" לחשתי לבנים, ואלינור התחילה לבכות.
"הוא התעוור בגללי! כי הוא קפץ להציל אותי!"
"מה שווה ראייה לעומת חיים?" שאל אותה נייל נשמע כמו מורה זן לחיים.
"מה תעשה בלי הראייה שלך?" שאלה אלינור, מתעלמת מהשאלה. היא רעדה מקור, למרות שהיה קיץ המים עדיין היו קרים כקרח. גם נייל רעד.
וכמובן שגם אני רעדתי, אבל הרבה פחות משני החברה האלה. שלושתנו היינו ספוגים מים ורועדים.
נייל משך בכתפיו לשאלתה של אלינור.
"אנחנו צריכים לקחת את שניכם לבית חולים." ליאם קבע. הוא הצביע על נייל למרות שהוא לא יכל לראות אותו עושה כך." אולי נצליח להציל את הראייה שלך." ואז הוא הצביע על אלינור והיא ירתה את מבטה אליו בתהייה. "ואת צריכה לטפל בחתך הענק הזה בגולגולת שלך."
אלינור הושיטה יד לקרקפת שלה כאילו רק עכשיו הבחינה בחתך הענק בגולגולת, והתכווצה מכאב כאשר נגעה שם. היא הנהנה. "כן, אתם צודקים."
לקחנו מונית אמרנו לנהג לנהוג הכי מהר שהוא יכול לבית החולים הקרוב. אמרנו לו שלא אכפת לנו לקבל דוח תנועה, מצדנו אנחנו נשלם את החוב. הראייה של נייל עומדת על הכף אנחנו הולכים לתת לשום דבר לעצור אותנו.
בפתח לבית החולים חיכו לנו אלפי פאפרצי. אלוהים, מאיפה הם מגלים את הדברים האלה? יצאנו מהר מהמונית שילמנו לנהג חופן שטרות והוא נראה מופתע שילמנו לו כל כך הרבה כסף, אפילו לא היה לנו מושג כמה שילמנו לו.
נתנו ללואי וליאם לעבור עם נייל ואלינור בעוד שאני והארי נשארנו לטפל בפאפרצי.
מיליון שאלות עפו אלינו מכל מקום :
"האם זה נכון שטיפסתם ללפיד של פסל החירות?"
"מי מכם מנהל רומן עם האישה היפה הזאת?"
"האם זה נכון שהאישה הזאת היא מעריצה שניסיתם לברוח ממנה באמצעות קפיצה למים?"
"האם זה נכון שנייל הציל את חייה של האישה היפה?"
"מה קרה ליד פסל החירות והאם אתם קשורים לכתם הדם הגדול ליד המים?"
"האם נייל איבד את ראייתו?"
בנקודה הזאת איבדתי את העשתונות. "שקט!" צעקתי בקול רם, כל השכונה שמעה אותי והייתה לי התחושה שכל הבית חולים רעד.
כל הפאפרצי השתתקו ובהו, היו כמה שחייכו חיוכים מרוצים מעונגים ומטובלים במעט רוע. הנה הם קיבלו את הסיפור שלהם.
הארי הניח יד מרגיעה על כתפי ותפס את המושכות.
"נייל כרגע בבית החולים מסיבות מסווגות שאנחנו מעדיפים לא לפרט עליהן עכשיו. לא ברגע הזה. נשמח לתת לכם פירוט רחב יותר כאשר נדע אם נייל מאשר."
הפאפרצי לא הקשיבו לו והמשיכו. הפעם שנינו צעקנו עליהם לסתום את הפה והפעם אני תפסתי את המושכות כאשר הם השתתקו.
"נייל בבית החולים וזה מה שמעניין אתכם?" צעקתי. "אם זה כל מה שאתם רוצים לדעת אז : כן! הוא איבד את הראייה! עכשיו סתמו את הפה ועופו לנו מהחיים!"
הם מצמצו בהפתעה אחרי הנאום שלי ואז המשיכו אם השאלות המחורבנות שלהם. התחלתי להתנשם בכבדות וזעמי בער, לא יכולתי להחזיק שום דבר בפנים.
הבנתי מה קורה רק כאשר האגרוף שלי פגע בגבר פאפרצי באף והעיף אותו אחורה.