כל לילה מחדש..

לפעמים בלילות שאני יושבת לבד עם עצמי אני עוצמת עיניים ומדמיינת לי אותך, נזכרת בימים הטובים שלנו , וכשאני פוקחת את העיניים אני מרגישה את הדקירה בלב,
את הצורך להוציא, להשתחרר, את הצורך לאהוב, את הרצון הזה להרגיש שאוהבים אותי…את הרצון להיות נאהבת בידי משהו בעולם הזה. כל יום שעובר זה נהיה כואב יותר, עצוב יותר כל יום שעובר אני לבד יותר.. הלוואי והיית מחבק אותי, אומר לי שאתה אוהב אותי..אוהב אותי באמת מכל הלב..בגלל מי שאני..הלוואי והייתי יכולה לדעת שאני עושה לך טוב, שאני גורמת לך להיות מאושר.. אבל זה לא ככה..אתה החלטתה להמשיך, או שבעצם מעולם לא התחלתה..
איך זה שתמיד אני זאת שכלכך אוהבת, כלכך נואשת לטיפת אהבה.
איך זה שתמיד אני מוכנה לעשות הכל, לתת את עצמי את הנשמה שלי, את כל כולי.להפוך עולמות ולשנות את החוקים.. אני נשבעת שעשיתי הכל, גם מה שלא יכולתי עשיתי והייתי מוכנה לעשות עוד אבל אני לא יכולה מאוחר מידי..זה כבר לא יעזור, אין טעם לרדוף אחריך ולבכות כל לילה, להתפלל שזה יצליח. אני כבר לא יכולה לראות את עצמי נופלת פעם אחרי פעם מנסה ומנסה כמו עיוורת לא רואה, לא אחרים ולא אותך, איך לא ראיתי שהכל שקר! מה גרם לי להאמין שיש עוד סיכוי..אני לא יודעת, אני יודעת שפשוט אהבתי אותך.
אני קמה בפעם האחרונה והפעם,הפעם אני עוזבת לתמיד! הפעם אני נפרדת ואומרת שלום בפעפ האחרונה.