כל כך שונים 2 – פרק 2 :

נקודת המבט של שירה:
"אז אלה כל המקומות החשובים שהיית צריך להכיר," סיכמתי את הסיור הקטן שעשיתי לו כשהגענו לתחנה האחרונה, המועדון.
"מגניב." נדב אמר בהתפעלות וסרק בעיניו את החלל שהיה ריק מילדים.
"אתה תראה שהשנה הזו תהיה יותר מהנה." אמרתי.
"שנה שעברה לא הייתה משהו?" הוא התעניין.
"היא הייתה יותר שנה מבוזבזת על מישהו מבוזבז." מילמתי לעצמי. לא משהו, זו לא המילה המתאימה לתאר אותה.
"סליחה, מה אמרת?" הוא שאל בתמימות.
"שום דבר." קבעתי במהירות. אחרי שחשפתי בפני אמא את כל התקופה הזו שעברתי, אני מעדיפה לא לשתף אף אחד בזה. בזמן האחרון פשוט הבנתי שאלידור כבר לא שווה את זה.
מבחינתי, עברנו הלאה.
"אוקיי…" הוא חייך לעברי. יופי, הוא לא שמע אותי.
'כל התלמידים מתבקשים להתכנס מייד בחדר המועדון לטקס פתיחת שנת הלימודים החדשה.' נשמע קולו של המנהל בכרוז הפנימייה. לאחר זמן קצר התחילו להגיע יותר ויותר ילדים שהחלו לתפוס את מקומם הקבוע כמו בכל שנה; תלמידי כיתות ז' החדשים החלו להתיישב על הפופים בצד החדר, תלמידי כיתות ח' וט' התיישבו בכיסאות זו על יד זו, תלמידי כיתות י' ויא' התיישבו על הספסלים ותלמידי שכבת יב' עמדו מאחור. המנהל הגיע באיחור של כמה דקות ומיהר לתפוס את מקומו על הבמה במרכז.
"טוב, אני זזה לשבת בספסלים." הודעתי לנדב.
"לכי" הוא ענה במהירות וסרק את פני הילדים שישבו.
"רגע, אתה לא אמרת לי… אתה כיתה יב'?" הסקתי מזה שהוא המשיך לעמוד במקומו.
"מה?" הוא שאל כלא מבין.
"איזה כיתה אתה?" גיכחתי.
"יא'?" שאלתי.
"לא." הוא לפתע ניתק מבטו מהם והסתכל ישירות אליי.
"אז?" הוספתי לשאול.
"יב'." הוא מילמל בקושי.
"אוקיי, אתה רק צריך לעמוד שם." הצבעתי בחיוך על המקום בו תלמידי יב' עמדו בסמוך לדלת הכניסה של המועדון. ברגע שהצבעתי אלידור פתח את הדלת ונכנס, כשראה שהאצבע שלי מופנית אליו הוא צעד כמה צעדים אחורנית, הביט מאחוריו וחזר להסתכל עליי.
מה את עושה שירה? הבטחתי לעצמי לא ליצור איתו קשר. הורדתי את היד שלי במהירות והתקדמתי בראש כפוף אל הספסלים. לאחר מספר דקות המנהל התחיל לדבר די הרבה על השיפוצים החדשים שהשלים בחופש, בגלל שלא קיבל את תעודת ההערכה מהמפקח בשנה שעברה.
"פספסתי משהו?" מישהי התיישבה לידי. כנראה נכנסה מהדלת האחורית. היא לבשה חולצת בטן וורודה וטייץ בצבע צהוב זוהר שהיה אפשר לכבות את מתג האור והיינו מסתדרים מצויין. היא ענדה על אוזניה עגילים ירוקים ארוכים שהתנופפו עם שיערה הבהיר , גיששה בתיק שלה והכניסה מסטיק לפייה.
"להפך הרווחת…" נאנחתי וחזרתי להסתכל על המנהל.
"וואלה?" היא הוסיפה לשאול והרגשתי שאני מכירה את הקול הזה. הקול השאנני והרגוע הזה.
הסתובבתי אליה בחזרה.
"אלה, זאת את?!" שאלתי בשקט ופתאום חייכה חיוך גדול.
מישהי חיבקה אותי מהצד השני שלי.
"באמת חשבת שזו אני?" הסתובבתי וראיתי את אלה מתיישבת לצידי. לה באמת היו את המאפיינים הייחודיים של אלה. בגדים שחורים, עקבים עשויים מעור חלק עם ניטים חדים מודבקים לסביב סולייה, ואיי ליינר שחור עטף את עיניה הגדולות. זו אלה.
"אני מבולבלת." אמרתי והעברתי את מבטי על שתיהן.
"תכירי את שרון אחותי," אלה אמרה.
"נעים מאוד." אמרת והיא חייכה אליי בחזרה.
"התאומה לצערי." אלה לחשה לי באוזן והזדקפתי מייד.
"איך לא אמרת לי?" קראתי בקול רם. כל העיניים הופנו אליי ברגע.
"שקט שיהיה שם." המנהל פקד והשתתקנו.
אחרי שהטקס נגמר, כולם לקחו את המזוודות שלהם והחלו לנהור ללובי כדי לראות איזה חדר קיבלו ומיהם השותפים שלהם. בשנה שעברה הייתי בחדר אחד לבדי, אבל השנה אני בטוחה שזה לא יקרה ואני אצטרך להתמודד בפעם הראשונה עם שותפות.

נקודת המבט של אלידור:
לקחתי את המזוודה שלי מחדר המזוודות והתחלתי להתקדם לבניין המגורים. וויתרתי על לעלות במעליות בגלל התור המטורף שהיה שם וגם בגלל שהשנה החדר שלי הוא בקומה ראשונה, ככה שאין הרבה מדרגות לעלות. נכנסתי לחדר המדרגות, הרמתי את המזוודה ביד אחת ועליתי במהירות. הגעתי לדלת הכניסה של הקומה, הסתכלתי אל מעלה המדרגות וראיתי שם את שירה מנסה לגרור את המזוודה ללא הצלחה. החלטתי לעמוד שם. ובגלל שזה נמשך כמה דקות הרשתי לעצמי לגחך קצת.
"לא זכור לי שהצהרתי שאני בדרנית." היא אמרה בנימה טעונה.
"חבל, היית יכולה להיות אלופה בזה." עניתי לה באותו טון. שתבין שלא רק זה שפוגע כאן.
"צריכה עזרה?" עניתי אחרי שתיקה קצרה.
"לא." היא ענתה במהירות.
"חבל על הכוח שלך, כל הגוף שלך יכאב אחר כך." אמרתי בכנות. התקדמתי אליה והרמתי את המזוודה עד לקומה השנייה.
"בטוח לא כמו שגרמת ללב שלי לכאוב." היא מילמלה לעצמה אבל שמעתי את זה טוב מאוד.
"אמרתי לך שאני מצטער נכון?" אמרתי בתוקפנות.
"אמרתי לך שה'אני מצטער' כבר לא עובד עליי יותר?" היא החזירה לי. התחלתי להגיד משהו אבל היא עצרה אותי.
"תבין משהו אחד, אתה הרסת אותי, את הלב שלי. עכשיו אין לו מקום בשבילך יותר, אין!" היא הדגישה את המילה 'אין' והרגשתי שהיא פשוט בן אדם זר. לא הכרתי את הצד הזה בה.
"אז מה את אומרת לי בעצם?" רציתי שהיא תגיד לי את זה בבירור.
"שהמשחק הזה שלך… נגמר מזמן." היא החליקה את ידיה אחת בשנייה, לקחה את המזוודה ונכנסה במהירות לקומה השנייה.
הרגשתי שלא יכולתי לעצור אותה. למה יוצא שאני תמיד האשם כשזה לא נכון?
ירדתי כמה מדרגות ולקחתי את המזוודה שלי. חיפשתי את חדר 125 ומצאתי במהירות, הוא היה הראשון בקומה. פתחתי את הדלת ושכב שם על אחת המיטות בחור שאין לי מושג אם הוא היה פה בשנה שעברה.
"היי, אני גדי." הוא ניגש אלי ולחץ לי את היד. בטוח חדש. הוא היה בגובה שלי, שיער מלא ופרוע וצלקת בינונית מילאה את מורד הלחי שלו.
"וואלה…" אמרתי וזרקתי את המזוודה על המיטה מולו.
"לא מהאלה שמציגים את עצמם? אין בעיה…" הוא אמר ברצינות.
"אה, שכחתי. אני אלידור." אמרתי בגיחוך.
"צוחק גבר, צוחק…" הוא אמר וצחקנו.
"כבר התחלת להעביר בגדים לארון?" שאלתי כשראיתי שהמזוודה הפתוחה שלו ריקה.
"כן אחי, עכשיו סיימתי. אני יעזור לך לסדר?" הוא הציע. אחלה גבר זה. פתחתי את המזוודה וגדי הוציא משם ערימת בגדים ומסר לי להניח אותם בארון.
"חברה שלך?" גדי שאל כשסיימתי למלא מדף אחד. הפניתי את מבטי אליו והוא סובב תמונה אליי.
תמונה שלי ושל שירה בחוף של מיאמי, בזמן שהשמיים שנצבעו בגוונים אדומים האירו רק אותנו.
לקחתי ממנו את התמונה וקימטתי אותה בין ידיי עד שהפכה לכדור.
"כבר לא." אמרתי וקלעתי את הכדור לסל האשפה.