כל כך שונים – פרק 40 ואחרון: חלק ב'

נקודת המבט של שירה:

" אפשר לדעת איך הגעת לשטות הזו?! " אלידור קפץ ושיחרר אותי מאחיזתו של המנהל.
עמדתי מאחורי אלידור, הנחתי את ראשי על כתפו וחיבקתי אותו.
הרגשתי שאני עומדת להתמוטט בעוד שנייה, כאילו הרצפה מתחתיי לא קיימת.
הוא פשוט בא והטיל עליי את הפצצה הזו, בלי רגע אחד לעכל איך לעזעזאל זה קרה.
– " אלידור… אני לא הולך להתווכח איתך.
עכשיו בבקשה, שחרר אותה. " המנהל אמר והתקרב.
" תתרחק! אתה לא נוגע בה " אלידור הרים את הקול והזיז אותי לאחור.
המנהל עצר במקום ונאנח.
– " יש לי ראיות שאני רוצה לאמת. זה מה שאני רוצה לעשות בסך הכל. עכשיו אתה מוכן להירגע? " המנהל אמר בתמימות והעביר מבטו אליי.
הסתכלתי עליו רועדת, מפוחדת ובעיקר מבולבלת.
" שום ראיות, מה אתה מפגר? זו לא היא! " הפעם הוא צעק.
המנהל המשיך להסתכל עליי.
עשיתי צעד אחד קדימה ועקפתי את אלידור.
אלידור הפנה את מבטו מהמנהל אליי.
" מה את עושה? " הוא לחש והתעלמתי.
התקדמתי עוד כמה צעדים ועמדתי מול המנהל.
– " ראית? זה לא היה קשה, " הוא אמר.
" שירה… " שמעתי את אלידור מאחור.
– " קדימה, אחריי. " המנהל תפס בחוזקה במרפקי והתחיל ללכת לכיוון חדרו.
הסתובבתי לאחור וחטפתי מבט אחרון לאלידור.
הוא הסתכל עליי בעיניים האלה שלו.
ראיתי על שפתיו שהוא מילמל כמה דברים אבל לא הצלחתי להבין.
" זה בסדר " אמרתי בקושי והנהנתי בראשי.
אני לא יודעת למה אמרתי את זה.
אולי רציתי להרגיע את אלידור, את עצמי או את המצב.
אני הרי יודעת ששום דבר פה לא הולך להיות בסדר…

נקודת המבט של אלידור:

התחלתי להתנשם בכבדות ולהתהלך בקומת הלובי שהייתה ריקה מאנשים.
הסתכלתי מסביבי, לא מסוגל להבין מה קרה פה לפני כמה רגעים.
' מי תהיה השכבה המנצחת? ומי תהיה המפסידה?
מי תזכה ומי תבכה?
ההכרזה הגדולה, היום! ' הכרזה הייתה תלוייה בלוח המודעות.
תפסתי אותה בשני ידיי וקרעתי אותה מעל הקיר.
התחלתי להביא אגרופים שכמעט הרסו את הקיר וחדרו לצד השני. ואז…נזכרתי בקול שלה.
" זה בסדר… " הצלחתי להבין את מה שהיא אמרה לפני שהיא נעלמה מהעיניים שלי.
בסדר?
נצמדתי לקיר, כופפתי את ברכיי וטמנתי את ראשי בהם.
איך בסדר?
איך בסדר אם אני מכניס אותך לכל בעיה שלי?
אני לא רוצה שזה יקרה עוד פעם.
אני לא רוצה שתספגי במקומי משהו שלא קשור אלייך… לא רוצה שיכאב לך…
כמו אליאב.
הכרחתי את עצמי לקום.
הזמנתי את המעלית ואחרי מספר שניות היא נפתחה.
הרמתי את ראשי והבטתי בו, לא ניתקתי את עיניי ממנו.
הוא היה נראה מופתע לראות אותי.
" מה אתה עושה פה? " הוא שאל בגימגום.
לא יכולתי יותר להתאפק.
תפסתי אותו מהחולצה והוצאתי אותו מחוץ למעלית.
הוא התנער והתרחק ממני.
איגרפתי את ידיי והתקרבתי אליו.
הוא ראה את זה והלך לאחור.
" אני מצטער " הוא אמר בחשש ולא ריחמתי עליו. האגרוף שלי כבר היה מוטח בפנים שלו.
הוא התחיל להשתעל.
ירקתי הצידה ויצאתי החוצה בלי להסתכל עליו עוד פעם אחת.
התקדמתי לשער של הפנימייה, ישבתי על אחת האבנים והוצאתי סיגריה.
באתי להדליק אותה ובאותה שנייה הסתנוורתי.
פקחתי את העיניים וראיתי מכונית BMV נכנסת לחנייה מחוץ לפנימייה.
האורות נכבו והמנוע דמם.
ניסיתי לראות מי זה, אבל הבן זונה הרס לי את העיניים.
הצלחתי לחזור לעצמי וראיתי בחור גבוה, נראה בגיל שלי. מה שבטוח הוא לא מפה.
הוא ראה שיש מנעול על השער וניסה לפתוח בכל זאת.
" פתח את העיניים, השער נעול. " אמרתי והוא המשיך לטלטל את השער.
סוף סוף הגאון הבין שאין כניסה, אז הוא החליט לטפס על הגדר.
" וואו גבר, מה אתה עושה? " הרמתי את הקול והתקרבתי אליו.
הוא קפץ לרצפה ועקף אותי במהירות בלי לומר מילה.
" בואנה… לאן אתה חושב שאתה הולך?! " תפסתי לו בכתף וסובבתי אותו אליי.
– " שחרר! " הוא אמר בעצבים.
" לאן שאלתי? " חזרתי על השאלה.
לא בא לי בטוב זה, נראה חשוד.
– " במקום לחקור אותי כאילו אני איזה פושע, אתה יכול לעזור לי? " הוא אמר.
" בתנאי שתגיד לי מה אתה רוצה מהמקום הזה " הסתכלתי עליו.
הוא גילגל עיניים.
– " אתה תלמיד מפה בכלל? " הוא שאל בזלזול.
" בטח שכן " אמרתי. הוא התחיל לעצבן אותי.
– " אתה יכול להגיד לי איפה שירה וולפסון? " הוא שאל במהירות.
כיווצתי את גבותיי. מאיפה הוא מכיר אותה?
" אני החבר שלה. מה אתה צריך ממנה? " שאלתי בסקרנות.
הוא בחן אותי ואז אמר בשקט – " מנסים להפליל אותה. "

נקודת המבט של דנינו:

הלכתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת אחריי.
פתחתי את המקרר הקטן והוצאתי קוביות קרח. נכנסתי לחדר השירותים ונתתי למים לשטוף את הדם מהפנים שלי.
הנחתי בזהירות את הקרח על לחי אחת והרגשתי שאני נצרב.
" אהההההההההההההההההההה!!! " פלטתי אנקת כאב.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס והתקשרתי לאורטל.
העברתי את הקרח ללחי השנייה וספגתי את הכאב בפנים.
היא לא ענתה.
ניסיתי עוד כמה פעמים ושוב, לא עונה.
זרקתי את הפלאפון על הדלת ונזרקתי על המיטה.
הפנים לא הפסיקו לכאוב לי.
לפי מה שאורטל אמרה לי, אלידור כבר היה אמור להיות רחוק מכאן עכשיו.
מה הוא עוד עושה כאן?!
משהו השתבש, אני יכול להרגיש את זה.
קמתי מהמיטה בזהירות והלכתי לחדר של אורטל.
הדלת הייתה פתוחה אז נכנסתי.
" אור? " קראתי.
" אורטל? " קראתי שוב.
– " מה אתה צועק? " שמעתי אותה מאחוריי.
הסתובבתי וראיתי אותה עומדת בכניסה לחדרה.
– " מה זה בפנים שלך? " היא הופתעה.
" עזבי את זה… " שמתי יד על הלחי.
" נו? מה עם אלידור? " הוספתי לשאול בסקרנות.
– " מה איתו? " היא שאלה בזלזול.
" מתי הוא עף מפה?! " צעקתי.
– " אה זה… " היא נכנסה לחדר.
הסתובבתי אליה.
– " הוא לא הולך מפה " היא אמרה בתמימות וישבה על המיטה.
" מה? "
" מה זאת אומרת? " לא הבנתי.
– " הוא לא זה שהפללתי.
הפללתי את שירה, היא המסוכנת האמיתית. " היא אמרה.
" עשית מה?! " פערתי את עיניי אפילו כשכאב לי.
– " עוד זמן קצר והיא תהיה הכי רחוקה מפה.
מצטערת. היית רק העזר שלי " היא הביטה בי ומשכה בכתפייה.
הסתכלתי עליה בגועל ויצאתי מהחדר שלה בריצה.
– " דנינו! " היא צעקה ויצאה אחריי.
ירדתי במהירות במדרגות ורצתי לחדר המנהל.
– " חכה שנייה! " שמעתי אותה בעקבותיי.
פתחתי את הדלת בחוזקה וראיתי את שירה, אלידור, המנהל ועוד בחור אחד עומדים מאחורי שולחנו של המנהל.
– " דנינו אל… "
– " תעשה את זה " אורטל הגיחה מאחוריי ונעצרה כשראתה אותם.
" שבו בבקשה. " המנהל אמר והצביע על שתי הכיסאות שליד השולחן.
התמהמתי קצת ואז הסכמתי ונכנסתי לחדר.
ישבתי על הכיסא ואורטל ישבה גם היא.
המנהל לקח את הדיסק שהיה בידו והכניס אותו לדיווידי.
הוא לחץ על כפתור ה- Play וחזר להסתכל על שנינו.
העברתי את מבטי אל שירה ואחר כך לאלידור.
לא הבנתי כל כך מה קורה…
" טוב, אין לנו הרבה זמן " הקול של אורטל נשמע.
– " צילמת הכל? " שמעתי את הקול שלי.
" כן צילמתי הכל " אורטל.
הבנתי שהשיחה שלי עם אורטל הייתה מוקלטת.
השיחה המשיכה.
" אני מצטערת שירה, את לא תזכי לראות את אלידור מאחורי הסורגים מתוקה.
את תהיי שם במקומו. " אורטל נשמעה וההקלטה נגמרה.
" אוקיי…מישהו מכם יש משהו להגיד? " המנהל שאל בארסיות.
הפנתי את מבטי לאורטל וראיתי שהיא משפילה מבט.
נגעלתי, התעצבנתי, כעסתי.
אבל יותר מכל התאכזבתי.
התאכזבתי שנפלתי לפח שלה, שנפלתי לקורים שאני בעצמי טוויתי, שהייתה ככה טיפש שבגדתי באח שלי בשביל בחורה,
התאכזבתי מעצמי.
מהבושה לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
" אני מתבייש. מתבייש בשבילכם. ההקלטה הזו, היא שיחת טלפון שהתבצעה בין שירה לבין הנער המושיע כאן, ערן…" הוא הצביע על הבחור ההוא.
" למזלינו, ואני מדגיש למזלינו… היא לא נותקה. היא האירה את עיניי ועזרה לי לראות בדיוק מי האשמים האמיתיים בסיפור הזה. " קולו של המנהל הוא היחיד שנשמע כשכולם היו בדממה.
" אורטל ודנינו אתם מסולקים מהפנימייה לאלתר. קדימה, בואו איתי " הוא אמר ואורטל קמה ויצאה ראשונה. המנהל יצא אחריה.
אלידור וערן ההוא יצאו גם הם.
כופפתי את ראשי בידיעה ששירה נשארה בחדר.
היא התקרבה אליי ויכולתי לראות שהיא הניחה את ידה על השולחן.
הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה.
" לא היית צריך לעשות את זה. " היא אמרה בקול שקט וראיתי שעינייה נצצו.
היא דפקה על השולחן בידה ויצאה גם היא מהחדר.
*
*
*

נקודת המבט של אלידור:
" כל הכוחות ערוכים ומוכנים במקומות? " מפקד תחנת המשטרה הודיע ברמקול.
חיכיתי לאישור ממנו.
הוא הינהן לי.
עניתי לשיחת הטלפון מהבן זונה.
' איפה אתה ילד? עשיתי לך טובה גדולה מאוד שבאתי בעצמי! אתה חושב שאני אחכה עוד הרבה? " הוא אמר בעצבנות. הרבה זמן שלא שמעתי את הקול שלו.
– ' הבטחתי לך סכום ענק כמו שאתה אוהב וידעתי שתבוא.
אני מאחוריך, תסתובב.
זה על כל הילדות שהרסת לי, תירקב בכלא ' אמרתי בעילבון וניתקתי.
" עכשיו!!!!!!!!!! " מפקד התחנה הודיע.
הסתכלתי עליו בסקרנות והוא עזב את המכשירים שהתעסק בהם.
הוא הסתכל עליי ולאחר מכן הנהן בחיוך .
קפצתי מהכיסא וחיבקתי אותו.
סוף סוף הצליחו לתפוס אותו, סוף סוף הוא יהיה רחוק ממני, סוף סוף נגמרו האיומים, סוף סוף הוא ישלם על הרצח של אליאב,
זה נגמר.
*
*
*
~~~ סוף שנה ~~~

" בוא נו! אנחנו נפספס את הטיסה! " שירה צעקה כשהסתבכתי עם שלוש מאות המזוודות שהיא הביאה.
– " אשמתי שהבאת כל כך הרבה בגדים? זה כולה שבועיים! " צעקתי בחזרה.
" עד שהשכבה שלנו זכו בתחרות השנה, תן לי קצת להתלהב! יאלה אחת שתיים, אחת שתיים…" היא התחילה לספור ולזרז אותי.
– " זה שהשכבות שלנו בתיקו, לא אומר שניצחתם!
גם אני בא איתך, אל תשכחי את זה! " קראתי והתחלתי להגביר קצב אחריה עם המזוודות.
הגענו לטרמינל ולקחו לנו את המזוודות.
נאנחתי לרווחה על אחד הכיסאות, סוף סוף השתחררתי מהנטל הזה.
הקריינית בנתב"ג הודיעה שהגיע הזמן לעלות לטיסה שלנו. עברנו את כל הבדיקות, נכנסנו למטוס והתיישבנו.
" מיאמי, מאמי אנחנו בדרך!!! " שירה צעקה.
– " מתרגשת? " שאלתי.
" מה, לא רואים? " היא אמרה בהתרגשות.
– " רואים. בטח רואים " חייכתי והיא גם.
היא רכנה אליי ונישקה אותי.
" כמה מזוודות הבאת? " היא שאלה.
– " אני אחת, ואת…" ספרתי באצבעותיי.
– " שבע " אמרתי.
" מה שבע?! " היא קראה.
" אני חושבת ששכחתי מזוודה אחת… " היא אמרה בעצב.
התחלתי לצחוק.
– " לא נורא, אני ילווה לך " אמרתי וחיבקתי אותה.
היא הניחה את ראשה על החזה שלי.
הסתכלתי מעבר לחלון והמטוס החל להמריא.
הוא טס מעל הים הכחול ואז היה מעל הרים נדירים.
" שירה תסתכלי! " אמרתי והחזרתי את מבטי אליה.
העיניים שלה היו עצומות, נרדמה כנראה…
העברתי את אצבעותי על פניה, כל כך יפה מבחוץ ומבפנים.
נזכרתי איך מהרגע שפגשתי אותה היא נפגעה.
היא נפגעה ממני, ממיליון הבעיות שלי שסחבתי איתי לכל מקום, לכל בן אדם.
היא נפגעה מההתנהגות המסריחה שלי, מהמילים שאני מוציא מהפה בלי לחשוב.
אף פעם לא אהבתי שהיא הייתה רחוקה ממני, שהיא לא הייתה איתי.
אני חושב שפגעתי בה כל כך הרבה, רק כי אהבתי אותה באמת.
כי לא רציתי לאבד אותה.
כי לא רציתי לחלוק אותה עם מישהו אחר.
רציתי אותה רק לעצמי.
והנה… הדבר שרציתי קורה.
אני אוהב אותה, רק אותה. היא היחידה בשבילי.
אולי אנחנו כל כך שונים,
אבל גם כל כך דומים
שזה היה חייב לקרות.
אני לא מאמין אבל יורדת לי דמעה מהעין.
זה מהמזגן, אל תראו אותי ככה.
היא זזה קצת והרימה אל ראשה אל פניי.
" אלידור? " היא שאלה כשהיא חצי רדומה.
– " מה שירה שלי? " אמרתי וניגבתי את הדמעה.
היא חייכה חיוך קטן.
" אני אוהבת אותך… " היא אמרה ונישקה אותי קלות.