כל כך שונים – פרק 38:

נקודת המבט של שירה:
צלצול האייפון העיר אותי משינה… עד שהצלחתי להירדם.
חיכיתי שהצלצול יסתיים, אין לי חשק לדבר עם אף אחד כרגע.
הצלצול הסתיים ואחריו נשמע צלצול נוסף.
נו מה כל כך דחוף עכשיו?!
כשהוא נגמר, הסתובבתי לצד השני ועצמתי את עיניי.
שוב, צלצול.
הושטתי יד לשידה ולקחתי אותו מתחת לשמיכה בלי לראות מי זה.
" מי זה?! " שאלתי ישירות.
– " שירה? "
באותו רגע, צמרמורת עברה לי בגוף, הקול הזה מוכר לי.
לא, זה לא יכול להיות.
הסטתי את האייפון מהאוזן כדי לראות אם זה הוא, זה הוא.
– " הלו " שמעתי אותו אומר.
החזרתי את האייפון לאוזן.
– " שירה את שם? " הוא הוסיף.
" מה אתה רוצה? " סיננתי.
– " להיפגש " הוא ענה אחרי שתיקה קצרה.
" לא נראה לי שהבנתי " אמרתי במהירות.
– " אנחנו חייבים לדבר, את לא חושבת? " הוא אמר.
" לדבר? איתך?! " גיחכתי.
" בפעם האחרונה שדיברנו, אני חושבת שהבהרת לי טוב מאוד שאין לנו על מה לדבר " ביטלתי אותו.
– " אז זהו? ככה זה נגמר? " הוא שאל.
– " התגעגעתי אלייך, אני לא רוצה שתתרחקי ממני " הוא הוסיף.
הרגשתי את הלב על 800, אם ככה אתה מרגיש למה הרסת את זה?
גם אני התגעגעתי אליך אתה יודע?
קשה לי פה.
קשה לי פה מאוד ומי כמוך יודע כמה.
אתה היית גם החבר הכי טוב שלי, יכולתי לסמוך עליך בכל דבר עד לא מזמן, אבל גם את זה הרסת…
" אני מתרחקת ממך?! להזכירך לפני שלוש חודשים עמדת בחדר שלי וזרקת אותי בלי שום הסבר! " קמתי מהמיטה.
הכאב התגבר על האהבה.
" עברתי הלאה, אני לא נשארת במקומות שאני לא רצוייה בהם, מצטערת "
– " עברת הלאה? " הוא אמר בשקט.
מכל מה שאמרתי זה מה שמעניין אותו.
שמעתי דפיקה בדלת.
" פשוט תעזוב אותי ערן " אמרתי ובאתי לנתק.
– " שירה זה לא הכל! " הוא קרא.
החזקתי את באייפון ביד ופתחתי את הדלת.
דנינו.
הוא נשען על הדלת עם תיק על הגב.
הסתכלתי עליו והוא עליי, בוחנים אחד את השני.
– " הלו! שירה? " שמעתי את ערן צועק.
" מה? " שאלתי את דנינו.
– " אפשר לדבר? " דנינו שאל.
" א… אני ל… זה לא רעיון טוב " גמגמתי.
נזכרתי בנשיקה איתו, שהרסה את הקשר שלי עם אלידור.
– " רק לדבר. אני לא יעשה כלום, אני מבטיח " הוא הרים ידיים.
חשבתי על זה קצת.
" תן לי כמה דקות " אמרתי והוא חייך.
סגרתי את הדלת ונכנסתי פנימה.
הנחתי את האייפון על השידה ופתחתי את הארון.
לבשתי שמלה פרחונית קצרה וקרטיגן לבן.
אספתי את השיער שהיה מבולגן כתוצאה משעות ארוכות במיטה ויצאתי החוצה.
סגרתי את הדלת וכשהסתובבתי ראיתי את דנינו שהיה ממש צמוד אליי.
– " עשרים דקות " הוא לחש לאוזן שלי.
שמתי יד על הבטן שלו והזזתי אותו ממני.
הוא אחז בידי והתקדם במהירות לכיוון חדר המדרגות.
מה זה קטע שלהם לתפוס בנות ולרוץ איתן?
" מה הלחץ? " אמרתי כשהיינו במדרגות.
– " שום לחץ, סתם אוהב את המקום הזה. יפה לא? " הוא אמר בחיוך.
אוקיי…
הוא ישב על מדרגה אחת וישבתי לידו.
הוא התחיל להתעסק בפלאפון שלו, אני חושבת שהוא סימס למישהו.
כחכחתי בגרוני כדי שישים לב שגם אני פה, אבל הוא לא התייחס.
" על מה רצית לדבר? " פניתי אליו ישירות.
הוא נעל את המסך שלו והכניס את הפלאפון לכיס.
– " על הנשיקה שלנו " הוא אמר.
נאנחתי.
" תקשיב, דנינו… אתה באמת אחלה של בחור ואני ממש שמחה שהכרתי " התחלתי להגיד ונשמע צליל הודעה מהפלאפון שלו.
הוא הוציא אותו והתחיל שוב לסמס.
" אז מה… אנחנו בקטע של אסאמסים? " אמרתי בהתגרות.
– " שנייה אני… מסיים " הוא אמר ולא הסתכל עליי אפילו.
מבקש ממני לבוא איתו ולא מקשיב לי… לא, אין דברים כאלה.
מתי יגיע מישהו נורמלי שאני יוכל להכיר ולהתאהב בו בלי שום הסחות דעת?
דנינו לא מתייחס אליי, אלידור חושב רק על עצמו וערן מתקשר באמצע החיים.
רגע.
ערן!
נזכרתי שהשארתי את האייפון על השידה והשיחה עדיין לא נותקה.
" אני הולכת להביא את האייפון, חמש שניות " אמרתי לדנינו וקמתי מהמדרגה.
הוא הסתכל עליי וקם מייד.
– " לא! " הוא קרא.
– " את צריכה שיחה? קחי " הוא אמר והושיט לי את הפלאפון שלו במהירות.
נשמעו מלא צלצולים של הודעות מהפלאפון שלו.
" לא צריכה שיחה, אני צריכה את האייפון שלי. תודה " אמרתי והתקדמתי לדלת של חדר המדרגות.
– " אל תלכי שירה! אני צריך שתהי פה " הוא תפס לי את היד כשידי נגעה בידית של הדלת.
" דנינו מה יש לך? עזוב אותי " ניסיתי להשתחרר ממנו אבל הוא לא הרפה.
התחלתי להילחץ.
– " מה עם השיחה שלנו ?! " הוא שאל בתקיפות.
צלצול הפלאפון שלו נשמע, הפעם התקשרו.
הוא הוציא אותו מהכיס והצלחתי לראות שכתוב על הצג: 'שיחה נכנסת, אורטל'.
למה לעזעזאל היא מתקשרת אליו?
חיכיתי שהוא יענה אבל הוא נתן לו להמשיך לצלצל.
" תענה " אמרתי ושמתי לב שהוא מרגיש לא בנוח.
מה עובר עליו?
הוא הסתכל עליי באופן משונה, עכשיו אני בטוחה שמשהו עובר עליו.
ברגע שהוא שיחרר מהידית וענה לשיחה, פתחתי אותה ורצתי משם לחדר שלי.
נתקלתי במישהו.
הרמתי את הראש וראיתי את אלידור.
" מה את רצה ככה כמו משוגעת? " הוא אמר וליטף את החזה שלו.
" מה אתה עומד ככה כמו פסל? " החזרתי לו.
– " עדיף לעמוד כמו פסל במוזיאון מאשר להיות משוגע באברבנל " הוא גיחך.
צחקתי.
התגעגעתי לשטויות שלו.
" עכשיו באמת, תפסיקי לרוץ את עוד תשברי משהו " הוא אמר.
" שברתי פה רגל, יד ואפילו הייתה פעם שהראש שלי נפתח " הוא הוסיף.
– " אני מבינה שאתה מנוסה בשבירת דברים " אמרתי בחיוך וגירדתי בראשי.
" למה מה עוד שברתי ? " הוא צחק.
– " משהו כמו הלב שלי ? " הסתכלתי לו בעיניים. הדמעות עמדו לי בגרון.
הוא שתק.
" את מתבלבלת " הוא אמר.
– " עכשיו תגיד שאני שברתי את שלך " הנחתי.
" את יכולה להגיד שזה לא נכון? " הוא אמר.
– " כן! " אמרתי בנחישות.
– " זה לא נכון, אתה עושה נמלה מפיל, זה בסך הכל הייתה אי הבנה " אמרתי .
" אי הבנה? " הוא שאל.
– " כן, דיברתי עם דנינו והכל בסדר " שיקרתי.
" דנינו? מה הקשר? " הוא גיחך.
– " מה הוא לא סיפר לך על הנשיקה? " שאלתי.
" נשיקה? " הוא הרים את הקול והעיניים שלו נפערו.
– " אני חשבתי שהוא " התחלתי להגיד.
" איזו נשיקה, דברי מי נישק אותך?! " הוא התעצבן.
– " אלידור די " התקרבתי אליו בניסיון להרגיע אותו.
" דברי שירה, דברי כבר כוסעמק! זה דנינו? " הוא לא נרגע.
– " זה שום דבר, בבקשה " חיבקתי אותו.
הוא תפס אותי בכתפיי וניתק אותי ממנו.
– " אני מצטערת… " אמרתי את המילה שאני הכי שונאת לשמוע, כשהדמעות כבר מילאו את עיניי והוא חלף על פניי והתחיל לרוץ.