כל כך שונים – פרק 3:

" ולא התכוונתם אולי לספר לי?! " הרמתי את הקול.
– " אני …. חשבתי שאמא דיברה איתך " אבא הסתכל עליי בהיסוס.
השתתקתי.
" אם הייתם מפסיקים לחשוב שאני יודעת כל דבר במקום להגיד לי , הייתי יודעת " התעצבנתי.
" ולא… היא לא אמרה לי " הוספתי והלכתי לחדר שלי.
איך הערב שהתחיל הכי יפה נגמר בהכי רע.
הייתי עייפה מכל זה ורציתי רק לישון.
*
קמתי בבוקר מרעשים ששמעתי בחוץ.
מה עכשיו?
קמתי מהמיטה לחלון , ראיתי הרבה פועלים מעמיסים את הקרטונים של האריזה על המשאית.
ירדתי למטה.
" אבא " קראתי לו. הוא לא שמע אותי, מלא אנשים היו מסביבו.
" היי אבא " הרמתי את הקול. הוא עדיין לא שמע.
או יופי.
עמדתי וחיכיתי לו.
הוא הצליח להיחלץ מכל האנשים ואז הבחין בי.
– " היי מותק .. לא ראיתי אותך " הוא התחיל להגיד.
" אבא אני… " הוא קטע אותי .
– " תראי לאנשים האלה את החדר שלך הם יעמיסו את הדברים שלך על משאית שתגיע הנה עוד כנה דקות " הוא אמר .
" אבל אבא לאן…. " צופר המשאית קטע אותי .
– " והנה היא באה… קדימה , תתחילי בעבודה טוב מותק? " הוא נישק אותי במצח והלך.
נשארתי עומדת שם.
חבורה של אנשים עם סרבלים עמדו מולי והסתכלו עליי.
" טוב למה אתם מחכים? יש עבודה לעשות , הפ הפ! " הוריתי להם לבוא אחריי.
הגענו למבנה שלי.
– " טוב… איזה חדר מפה הוא שלך ? " אחד העובדים שאל אותי.
הסתכלתי עליו .
" חדר? " צחקתי .
– " תפנו את המבנה כולו " הוספתי והסתובבתי ללכת.
יצאתי החוצה והפנתי את מבטי לכיוון השער.
ערן.
ראיתי אותו עומד בכניסה , מסתכל עליי , דביל .
הסתובבתי לכיוון השני והשתדלתי ללכת הליכה מהירה אבל הרגשתי צעדים מאחוריי.
הוא הגיע אליי וסובב אותי אליו.
הסתכלתי על הרצפה , לא רוצה להביט בו.
" מה הקטע? למה את לא עונה לטלפונים? " הוא שאל.
– " לא בא לי " עניתי והסתובבתי.
" נו שירה דברי כבר…. מה קרה? קרה משהו אתמול במסיבה? " כשהוא סיים את המשפט הזה כבר לא יכולתי.
– " אתה שתית אתמול… למרות שהבטחת לי שלא תשתה " אמרתי וחיכיתי לתגובה שלו.
" מה אני לא זוכר ש.. " קטעתי אותו.
– " בטח ששכחת…. שתית , ועזוב… עכשיו אתה צריך להתרכז במשהו אחר לשכוח אותו. " אמרתי בלחישה.
" מה ? " הוא שאל.
" ומה , מה קורה פה? שוב אתם תורמים חצי מהבית שלכם? "
" מה שנראה עכשיו בית שלם… " הוא הוסיף.
הסתכלתי לו בעיניים.
" אנחנו עוברים דירה.
וכשאני חושבת על זה זה דווקא מצויין אצלך.. עכשיו אתה לא תהיה חייב לשמור על ההבטחה שלך " אמרתי ובאתי ללכת.
– " אבל אני רוצה לשמור עליה. וגם עלייך " הוא אמר.
– " אני אוהב אותך "
נעצרתי במקום.
– " אני יודע אני דפוק לפעמים , אבל אני לא רוצה לאבד אותך. " הוא הוסיף.
הוא התקרב אליי ושם את ידיו על לחיי.
– " תבטיחי לי שהמרחק לא יפריד בינינו.. תבטיחי לי שעדיין תאהבי אותי…. תבטיחי לי שמישהו אחר לא ייקח לי אותך " הוא התקרב יותר.
– " אני מבטיח לך את כל אלה. "
הוא נישק אותי והלך.
מה ?
ראיתי את הלימוזינה חונה בחוץ.
" קדימה שירה צריך ללכת… את מוכנה ? " אבא שאל.
זה הזמן, חשבתי לעצמי.
– " אמממ לא…. שכחתי את האייפון " אמרתי ורצתי החוצה.
" היא שכחה את האייפון בחוץ? מוזר… " אבא אמר.
*
רצתי מהר .
אני חייבת להספיק אותו.
ראיתי אותו ממרחק. רצתי מהר.
" ערןןןןןןןןןן " קראתי. הוא הסתובב ורץ אליי.
נעצרתי במקום והתנשפתי. הוא הגיע אליי.
" אני גם מבטיחה ש… " לא הצלחתי להגיד. ניסיתי להסדיר נשימה.
– " תנשמי תנשמי , הכול בסדר " הוא ניסה להרגיע אותי.
" אני מבטיחה לך שאני לא יאכזב אותך , תדע שהמרחק לא יפריד בינינו לעולם. " בקושי אמרתי.
" אני אוהבת אותך " הוספתי.
התנשקנו.
שמעתי צופר. אני מכערה את הרעש הזה. הלימוזינה חלפה על פנינו.
" היי שירה , אני מקווה שהאייפון בסדר ! " אבא אמר וחייך.
התנתקנו.
– " אייפון ? " ערן שאל .
" סיפור ארוך " חייכתי.
– " יאלה תעלי אנחנו זזים " אמא קראה .
" אז …. זה הרגע שבו אנחנו נפרדים.. " ערן הסתכל עליי.
" לא נפרדים נפרדים , כן? " הוא הוסיף.
צחקתי.
" לא אמרת לי לאן אתם עוברים אפילו… " הוא שאל.
– " את האמת שגם אני לא יודעת , אבל אני בטוחה שקרוב לפה " עניתי.
" זה ייקח עוד הרבה הדבר הזה ? " אבא שאל.
– " תפסיק , תן להם להיפרד כמו שצריך " אמא ענתה לו.
" טוב אני לא יעכב אתכם… " ערן צחק.
" תשמרי על עצמך, אני אוהב אותך " הוא נישק אותי.
– " גם אני אוהבת אותך " אמרתי וחיבקתי אותו. הסתכלנו אחד על השני ואז נכנסתי ללימוזינה והתחלנו לנסוע.
אני שמחה כל כך שהשלמנו.
לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
" אז אבא… לא אמרת לי לאן אנחנו עוברים? שתי קילומטר מפה? שלוש? כמה? " שאלתי כשהסתכלתי במראה של הלימוזינה.
– " אנחנו עוברים ליהודה מתוקה, וזה 49 קילומטר מפה אם את רוצה לדייק . " הוא ענה.
בלעתי רוק.
לא….