כל כך שונים – פרק 3:

נקודת המבט של אלידור:
"אני מצטער אחי," שמעתי את גדי מאחורי גבי.
"אתה בסדר?" הוא הוסיף לשאול.
הסתובבתי אליו והנהנתי בחצי חיוך מזוייף. משקר לעצמי ולו. הוא תפח לי על השכם ולאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת החדר. קמתי לפתוח וראיתי את הבחור ההוא שהיה קודם עם שירה.
"כאן זה חדר 123?" הוא שאל, מחכה לתשובה ממני.
"אם העיניים שלי לא משקרות," סגרתי את הדלת והסתכלתי על המספר שהוצג עליה.
"אני חושב שכן." אמרתי בנימה צינית ועמדתי מולו.
"אז אם העיניים שלך לא משקרות, כנראה שאני השותף לחדר שלך." הוא החזיר לי באותו טון והעביר את משקפיו מעיניו לשערו.
"נדב." הוא אמר והושיט את ידו.
"נעים מאוד." אמרתי ולחצתי את ידו.
"תשתחרר גבר…" הוא אמר בחיוך והצליח לשחרר את אחיזתי מהיד שלו. לא הזזתי את העיניים שלי ממנו.
הדלת נפתחה וגדי יצא משם, מעביר את מבטו על שנינו.
"אתה גם שותף לחדר הזה?" שמעתי את גדי שואל את נדב כשהתחלתי ללכת במסדרון לכיוון המעלית. נו באמת, רק זה היה חסר לי עכשיו, שנדב הזה יהיה השותף שלי לחדר. למה דפקו אותי עם חדר של חדשים כוסעמק?
המעלית נפתחה ונכנסתי אליה. הייתה שם מישהי שירדה מלמעלה, כנראה מקומה 2. היה לי צליל של הודעה מהפלאפון אז פתחתי כדי לראות מי זה.
'צא עכשיו למחששה.' נשלח מחסום.
'ואל תשכח את מה שהבטחת.' עוד הודעה.
איך שקראתי את זה הלב שלי להסתובב במקום. הכנסתי את הפלאפון לכיס ולאחר רגע נשמע שוב צליל אבל צליל של שיחת טלפון.
קפאתי במקום. לא רציתי לאפשר ליד שלי להגיע לפלאפון ולענות. לפתע הצליל הפסיק והילדה שלידי ענתה, לפלאפון שלה.
פלטתי אנחה ונרגעתי מהעובדה שלא הפלאפון שלי שצילצל. היא הסתכלה עליי, לא מבינה והמשיכה בשיחתה החוצה כשדלת המעלית נפתחה. יצאתי גם והרגליים שלי לקחו אותי מעצמן למחששה, אולי בגלל הצורך בסיגריה באותו רגע , או בגלל ההודעה שקיבלתי.

נקודת המבט של נדב:
הערב התחיל לרדת.
אחרי שהתמקמתי בחדר יצאתי לתפוס פינה. איכשהו הגעתי ללובי שהיה שקט מכל הילדים שלפני כמה שעות צעקו אחד על השני מי יקבל ראשון את המפתחות לחדר. הגיע הזמן להתחיל לעבוד;
ללובי יש 3 דלתות יציאה. התחלתי להתהלך לכיוון דלת אחת, אחר כך ניגשתי לשנייה ולאחר מכן חזרתי ללובי והתחלתי לפסוע לכיוון הדלת השלישית. האחראית בעמדת הקבלה קלטה אותי ושאלה אם אני צריך עזרה.
"האמת שכן, אני חדש פה ואני לא יודע איפה החדר שלי." אמרתי בנאיביות.
"מה השם?" היא החלה לדפדף בדפים של הרשימות של החדרים תוך שהיא מסתכלת עלי.
"אלידור." אמרתי בקול חנוק.
"איך?" היא שאלה שוב והסתכלה ישירות בעיניי. פזלתי לצדדים ובלעתי רוק.
"אלידור," אמרתי בקושי.
"משפחה…" היא ספק שאלה, ספק אמרה.
"אוחנה."
היא בחנה את גופי והחזירה את עיניה לרשימות.
אוחנה… אוחנה… הנה, אלידור אוחנה." היא עצרה ואמרה "חדר 123, קומה א'. תצא מהדלת הזו, תפנה ימינה ואתה תראה כבר את בניין המגורים." היא אמרה בחיוך וסגרה את הקלסר.
הנהנתי קלות והתחלתי להתקדם לכיוון שהצביעה עליו, מרוצה שהצלחתי לעבור את זה.
"סליחה, חכה שנייה!" אותה אחראית קראה. עצרתי במקום.
"ילד!" היא המשיכה. הדבר היחידי שיכולתי לעשות ברגע בזה הוא להסתובב אליה.
היא עלתה עליי, שיט.

נקודת המבט של שירה:
אחרי שגילתי שאני בחדר יחד עם אלה ושרון, באמת ששמחתי.
"יאו אתן כאלה שונות…" מילמלתי לעצמי כשהעברתי את מבטי על כל אחד מהארונות שלהן. רוב הבגדים של שרון הם מקושקשים, חלק עם נקודות, פסים-שונים לגמרי מהסגנון הבייסיק של אלה ובכלל העובדה שהם שחורים ושל שרון צבעוניים מסגירה את זה שהן שונות.
"אני היותר טובה, נכון?" שרון שאלה וחייכה אליי בזמן שלעסה מסטיק.
"את היותר מעצבנת." אלה קטעה לה את הרגע.
"היית מתה!" שרון קפצה.
צחקתי, הסיטואציה הזו מצחיקה אותי.
"אז איפה היית שנה שעברה?" שאלתי את שרון וישבתי על המיטה שלה.
"את האמת ששנה שעברה אני…" היא התחילה להגיד ובאותה שנייה המנורות בחדר הפסיקו לעבוד וחושך מוחלט שטף את החדר.
פלטתי צרחה כל כך חזקה והושטתי את ידיי קדימה לשרון כדי לאחוז במשהו.
כתוצאה מנגיעת הידיים שלי בה שמעתי אותה צורחת גם.
"משהו נוגע בי!!!" היא קראה בקול.
"זו אני!" ניסיתי להרגיע אותה ואחזתי בכף ידה.
"לא את! מאחוריי!!!" היא המשיכה לצווח.
"בו." שמענו את הקול של אלה מאחורינו ושרון קיפצה. אלה הדליקה מצית וקירבה אותה אל פניה וכך רק הפנים שלה היו מוארות.
"את משוגעת, את יודעת?!" שרון הטיחה בה.
"בדיוק כמוך אחותי," היא חייכה.
"עכשיו איפה הטלפון בחדר הזה, צריך להתקשר ללובי." היא אמרה והחלה לפלס את דרכה בחושך.