כל כך שונים – פרק 22+23 [פרק כפול]

נקודת המבט של שירה:

הגעתי למעלית של מבנה המגורים ונכנסתי אליה במהירות.
ראיתי את אלידור רץ ריצה קלה ואז הוא עצר והתכופף להסדיר את נשימתו. הוא הסתכל לצדדים ואז ראה אותי.
הוא התקדם אליי לאט ולאחר מכן הוא עצר מולי.
אני בפנים והוא בחוץ.
הוא הביט בי בעיניים האלה שלו… אוף איתו!
הנדתי את ראשי לשלילה בעצב והסטתי את עיניי ממנו.
לחצתי על קומה 2 והמעלית החלה לעלות.
רצתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת בחוזקה.
נשמתי לרווחה ואז פתחתי את עיניי ו… אני לא מאמינה.
ראיתי אותו.
את ערן.
" מה אתה עושה פה?! " לחשתי צעקתי.
" איך נכנסת?! " הוספתי.
– " שלום גם לך שירה " הוא אמר.
– " במזכירות אמרו לי שזה החדר שלך, דפקתי בדלת ולא פתחת. החדר היה פתוח אז נכנסתי ממש עכשיו " הוא ענה בפשטות.
– " תקשיבי, אני צריך לספר לך משהו " הוא קם והתקדם לעברי.
עדיין עמדתי צמודה לדלת.
" שב " אמרתי כשהוא היה קרוב אליי.
הוא ישב על המיטה שלי ואני עמדתי, רוצה לדעת אם זה מה שאני חושבת שזה.
– " את יכולה לפחות לשבת? " הוא שאל.
" לא " עניתי במהירות.
– " נו די שירה, פעם אחת בחיים שלך תפסיקי להיות עקשנית " הוא הרים את הקול.
התהלכתי במקום קצת, לקחתי כיסא וישבתי מולו.
" תדעי שאני מצטער מאוד על מה שאני הולך להגיד כרגע, זה לא בשליטתי " הוא התחיל להגיד.
" אחרי שעזבת… קרו דברים. השתנו דברים " הוא אמר.
– " מה זאת אומרת? " שאלתי.
" פשוט תקשיבי לי עד הסוף " הוא קטע אותי.
" אני השתנתי, גיליתי על עצמי משהו שתמיד חששתי לגביו. איך מכל האנשים דווקא אני? למה? שאלתי את עצמי וכמו תמיד לא הייתה תשובה.
נלחמתי בזה כל יום אבל אני נשבע לך שזה גדול יותר ממני ואני לא יכול עוד לשמור את זה לעצמי " הוא הפסיק קצת ואז קם מהמיטה, התכופף לרצפה וישב מולי.
בחנתי אותו בעיניים שלי.
" הדבר הזה, שינה את החיים שלי מקצה אחד לקצה השני.
כרגע זה סוד. אף אחד לא יודע על זה וגם לא יידע חוץ ממך.
אני מרגיש מחוייב לספר לך את זה ואת יכולה להבין אותי. אני יודע שעברנו מלא ביחד ואני מקווה שתקבלי את זה בהבנה "
– " תגיד את זה כבר! " צעקתי. הדמעות עמדו לי בגרון.
" אנחנו נפרדים " הוא הסתכל עליי.
לא ידעתי שזה יכאב ככה.
" זה לא את זה אני " הוא אמר ומחה את הדמעות שכבר הספיקו למלא את לחיי.
– " צא כבר מהסרט שאתה חי בו, עליי המשפט הזה לא יעבוד! " השתחררתי ממנו.
" שירה את לא מבינה שאני לא שולט בזה?
לי קשה עם זה מספיק, אני צריך את התמיכה שלך! " הוא צעק והתקרב אליי.
– " מה לא שולט בזה מה?!
תמיכה?! תגיד אתה לא שומע את עצמך? לפני חמש שניות אתה זרקת אותי!
לא אני, א ת ה ! " הקול שלי נשבר.
– " זוכר את היום שבו עזבתי? " נזכרתי.
– " שאמרת שאתה לא רוצה לאבד אותי,
שהמרחק לא יפריד בינינו, שאף אחת לא תיקח לי אותך? שאתה אוהב אותי? "
– " לאן כל זה נעלם?! " לא יכולתי לעצור את הדמעות.
גם הוא לא.
" שירה אני… " הקול שלו התרכך.
– " צא " לחשתי וניגבתי את הדמעות.
" אפשר רק חיבוק אחרון? " הוא שאל וקירב אותי אליו.
איך יש לו את האומץ הזה?
– " צא אמרתי, עוף לי מהעיניים לא רוצה לראות אותך! " דחפתי אותו לדלת.
" אני מצטער " העיניים שלו היו אדומות.
– " ערן לך מפה כבר, בבקשה!!! " צרחתי כבר.
הוא הסתכל עליי בפעם האחרונה.
בחיים הוא לא ראה אותי ככה, במצב כזה.
הוא יצא וסגר את הדלת.
לקחתי את התמונה שליד המיטה שלי.
שלי ושלו. מזמנים טובים יותר. שמחים יותר.
זרקתי אותה על הדלת.
בשנייה אחת היינו מאושרים ובשנייה שאחריה היינו מרוסקים לזכוכיות על הרצפה, בערך כמו הלב שלי.
לא ידעתי.
לא ידעתי שזה הולך להיות קשה כל כך.
חשבתי שנישאר אפילו ידידים אחרי זה, כי הוא חשוב לי. באמת.
אני לא מכירה עוד מישהו אחר.
הוא היחיד שאני אהבתי כל החיים שלי, הוא האהבה הראשונה של החיים שלי.
ועכשיו שש שנים נזרקו לפח.
אם ידעתי שהוא הולך לעשות את זה אז למה זה כאב יותר משציפיתי?

נקודת המבט של אלידור:

אני לא יודע מה עובר עליי, אני אוהב אותה? מחבב אותה? אני רוצה להיות הידיד שלה או הבן זוג שלה?
לשאלות האלה אין לי תשובה.
אבל מה שאני יודע הוא שהנשיקה הזאת עשתה לי משהו שבחיים לא הרגשתי עם אורטל.
אבל זה לא אומר כלום.
אם רק אני מרגיש ככה זה לא עוזר בכלל, כי לפי איך שזה נראה היא לא בעניין.
אחרי שהיא נכנסה למעלית, לא רדפתי אחריה.
ראיתי שזה עשה לה לא טוב ואני לא רוצה את זה.
אז פשוט עליתי לחדר שלי והסתגרתי בו.
' אורטל ' מחייגת אליך. היה רשום על הצג.
" לאן נעלמת לי ? " שאלתי אותה.
לא ראיתי אותה היום. עכשיו אני נזכר שגם במשימה היא לא הייתה.
– " אהוב שלי הייתי בבית, נתנו לי יום יציאה.
תקשיב אני חייבת שתבוא לקחת אותי, נתקעתי בלי כסף לאוטובוס " היא אמרה.
" אני יוצא עכשיו " אמרתי וקמתי מהמיטה.
לא יזיק לי קצת לצאת מפה, להתרענן.
החלפתי חולצה אבל אז שמעתי צעקות מהחדר השני. החדר של שירה.
– " אני מצטער " שמעתי קול של בן.
" ערן לך מפה כבר, בבקשה!!! " שירה.
ערן?
נזכרתי ביום הזה שהיא ישנה בחדר שלי, 'ערן תכסה אותי, קר לי' היא אמרה תוך כדי שינה.
ערן!!!
בטח זה הוא.
שמעתי טריקת דלת ואז צעדים הולכים.
יצאתי מהחדר והסתכלתי להמשך המסדרון, ראיתי את ערן המדובר הולך.
שמעתי משהו נשבר ואז רצתי לחדר שלה במהירות ופתחתי את הדלת.
ראיתי אותה שוכבת על המיטה עם הפנים דחוסות בכרית.
– " כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?! " היא קמה מהמיטה והסתובבה.
היא הסתכלה עליי ואני עליה.
היא הייתה נראית שבורה, העיניים שלה אמרו הכל… היא בכתה הרבה.
היא פרצה בבכי ופשוט עמדה מולי, חלשה.

נקודת המבט של ערן:

יצאתי מהחדר שלה עצבני, נסער, עצוב וכועס על עצמי.
למה עשיתי את זה?
למה לא סיפרתי לה?
חשבתי שאני אבוא, אספר לה מה יושב עליי, הרי היא החברה הכי טובה שלי. אם את ההורים שלי אני לא מעז לשתף אז לפחות אותה.
אני זוכר שהיא אמרה שהיא תאהב אותי לא משנה מה. כנראה שזו סתם אשלייה.
כי היא לא נתנה לי לספר לה את הסיבה האמיתית ועכשיו זה כבר מאוחר מידי.
עזבתי.
פשוט לא יכולתי לראות אותה מתפרקת ככה, אז הלכתי משם, לא רציתי להכאיב לה יותר ממה שכבר כואב לה ועכשיו הרסתי אותה לגמרי.
אני כועס על עצמי, כועס שבכלל התאהבתי בה ובסוף זה נגמר איך שזה נגמר.
אני יודע שזה לא יעבור לה כל כך מהר, וגם לי לא.
היא הייתה שלי לתמיד, כבר התרגלתי לעקשנות שלה, למפונקות שלה, לריח שלה.
ידעתי שאיתה זה יהיה עד הסוף, שהיא תהיה האישה שלי, האמא לילדים שלי, אפילו תכננו את החתונה שלנו כבר בגיל 10.
כנראה שבחיים שום דבר לא צפוי.
דברים קורים. לרעה, לטובה? אני לא יודע.
מה שאני יודע זה שאני שונא את זה, ואני שונא את עצמי עוד יותר על זה שגיליתי
שאני הומו.