כל כך שונים – פרק 16: (הודעה חשובה ברציתי להוסיף)

נקודת המבט של דנינו:
אחרי שאלידור קם והלך הלכתי גם.
אני לא אתן לו לעשות לי מצפון על דברים שבכלל לא עשיתי.
המעלית הייתה בקומה 4, אין לי כוח לחכות אז נכנסתי לחדר המדרגות.
עברתי את דלת הכניסה לקומה 1 ואז ראיתי את שירה יושבת במדרגות ורגליה מכופפות אל ראשה.
היא לא שמה לב אליי.
התיישבתי מדרגה אחת לפניה ונשענתי על המעקה.
" מה קורה? " אמרתי לאחר שתיקה קצרה.
היא לא ענתה.
" שירה " לחשתי והרמתי את ראשה.
היא התרוממה לאט לאט וניגבה את הדמעות שלה.
" למה את בוכה? " שאלתי.
– " זה כלום , באמת " היא אמרה ונשמה עמוק.
" זה לא נראה כמו כלום "
" עשו לך משהו? " שאלתי מסקרנות.
היא הנידה ראשה לשלילה.
" אז מה קרה?! " לחצתי עליה.
– " זהו שזה לא קרה , זה עומד לקרות " היא ענתה במהירות ודמעות החלו לרדת על פניה.
" א..אני מצטער " אמרתי בהיסוס ועליתי למדרגה שהיא ישבה בה.
– " זה בסדר " היא אמרה.
קמתי מהמדרגות, התחלתי לעלות ואז שמעתי אותה.
" חכה שנייה " היא קראה.
עצרתי במקום ואז חזרתי לשבת לידה.
" מה יש לך ? " היא שאלה אותי.
" קרה משהו ? " היא הוסיפה.
מה? איך היא יודעת?
– " לא , לא קרה כלום " אמרתי בקושי.
היא הסתכלה עליי ואני עליה.
" סתם זה אלידור " פלטתי.
היא הסתכלה עליי במבט של 'תמשיך'.
" בואי נגיד שהוא עובר תקופה לא קלה "
" הוא מרגיש שהוא לבד בזה " אמרתי והיא הנהנה.
– " אני יכולה להבין אותו " היא אמרה.
" כן , אבל זה לא כמו שאת מדמיינת את זה " אמרתי.
" זה… "
– " זה ? " היא זירזה אותי.
" זה שאני לא יכול לתת לו להתמודד עם זה בכוחות עצמו " אמרתי.
– " מה זאת אומרת ? " היא שאלה והסתכלה עליי במבט לא מבין.
" עזבי זה מסובך " ירדתי מהנושא.
היא החזירה את ראשה לרגליה המכופפות.
" די " ניסיתי להרגיע אותה.
" אני לא יודע על מה את מדברת אבל אני בטוח שכשהדבר הזה יקרה, הוא לא ישבור אותך.
" את חזקה, מספיק לבכות. " אמרתי וליטפתי את שערה.
היא התקרבה ונשענה עליי.
חיבקתי אותה חזק.
" את מבטיחה? " שאלתי אותה כשהתנתקנו.
– " כן " היא אמרה בקושי.
" שום כן, אני רוצה לראות חיוך " דרשתי.
היא חייכה חיוך קטן.
" טוב נו, אני אסתפק בזה " אמרתי וקמתי מהמדרגה.
עליתי למדרגה שאחריה ויצא שלא הרמתי את הרגל רחוק מידי.
מעדתי בקטנה.
– " אומייגאד! " היא צרחה ואז צחקה.
" או! על חיוך כזה אני מדבר! " קראתי.
" ורק תדעי שעשיתי את זה בכוונה " הוספתי.
– " כן בטח , אני בטוחה בזה " היא אמאה בציניות והמשיכה לצחוק.

*

נקודת המבט של שירה:
אחרי שדנינו הלך, נשארתי קצת ואז ירדתי למטה.
הוא הצליח להעלות לי את המצב רוח קצת.
למה יש לי תחושה שלערן יש בשורה לא טובה?
למה זה מה שאני חושבת שזה?
די שירה , זה לא זה!
הכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה כל היום.
נכנסתי לחדר אוכל ולקחתי את המגש.
" את מוכנה להתקדם כבר? " שמעתי קול מאחוריי.
אורטל.
הסתכלתי קדימה ולא היה אף אחד מלפניי.
התקדמתי.
" או סוף סוף ריצ'י קיבלה קצת שכל " היא אמרה ושתי החברות שלה האלה צחקו.
לקחתי את האוכל וישבתי בשולחן האחרון. ליד הילדה המוזרה שיושבת לידי בכיתה.
" בתיאבון " אמרתי והיא לא הסתכלה עליי אפילו.
היא המשיכה לקרוא את הספר שלה.
" טוב את מוכנה להגיד לי מה יש לך נגדי ? " עזבתי את האוכל.
– " כלום " היא אמרה.
" אז מה הקטע שלך ? " התעצבנתי.
היא לא ענתה.
– " תהני " אמרתי וקמתי מהשולחן.
לקחתי את המגש והתחלתי להתקדם.
" ריצ'י תיזהרי " אורטל אמרה בחיוך רע ועצרה לידי.
– " להיזהר ממה? " המשכתי ללכת.
משהו התנגש בי.
משהו חזק.
נפלתי לרצפה, הצלחות נשברו וכל האוכל התפזר לכל הכיוונים.
שמעתי צחוק.
ואליו התווספו עוד קולות של צחוק.
הרמתי את המבט למעלה וראיתי את אורטל עומדת מולי.