כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -9-

פרק -9-

מיכל ישבה בהפסקה, מציירת. היא הייתה שקועה כל כך בציור שלא הבחינה במורה שנכנסה.
"מיכל דוד, את איתנו?" שמעה לפתע את קולה של המורה.
מיכל קפצה בבהלה והכיתה פרצה בצחוק. היא הסמיקה במבוכה ואמרה, "סליחה."
המורה חייכה ושאלה, "אני יכולה לדעת במה היית שקועה כל כך שלא הבחנת בי נכנסת, ואת יודעת אני לא כזאתי בלתי נראית," אמרה בחיוך והצביעה על השומנים שלה.
הכיתה צחקקה ומיכל, אמרה, מעט חיוורת, "זה שום דבר.. סתם.."
רבקי הסתכלה על מיכל ואמרה, "אני הראיתי לה טוויט מאד מצחיק שקראתי בטוויטר, היא סתומה ולא הבינה."
מיכל הסתכלה על רבקי בהלם למשך כמה שניות ואמרה, "אני לא סתומה."
רבקי חייכה ושמעה את המורה אומרת, "בפעם הבאה אשמח אם תצייצי בזמן אחר."
"המורה יודעת מזה טוויטר?" שאלה תלמידה אחרת.
המורה חיכה ואמרה, "אני אומנם מבוגרת אבל לא זקנה, ויש לי ילדים שאוהבים להכניס אותי לעולם הטכנולוגיה המתקדמת."
"ועכשיו בלי הקדמות מיותרות אני יכולה להתחיל בשיעור?!"
רבקי הוציאה מחברת ומיכל המשיכה בציור. "את באמת רוצה שהיא תיקח לך את המחברת בסוף?" שאלה רבקי והמשיכה כשראתה שמיכל לא מקשיבה לה, "מה את מציירת בכזה להט ותשוקה?"
מיכל המשיכה לצייר לא מקשיבה לרבקי כששמעה את רבקי לוחשת, "אני לא מאמינה, הנה חן."
מיכל הרימה את ראשה מהציור והסתכלה סביב.
"ידעתי!" אמרה רבקי בניצחון.
"ידעת מה?"
"תראי לי מה ציירת," התחמקה רבקי.
"קודם תגידי לי מה ידעת?" התעקשה מיכל.
"זה לא משנה, זה סתם דבילי, עכשיו תראי לי מה את מציירת בחשאיות."
מיכל הזיזה את ידה מן הציור וחשפה למול עיניה של רבקי את הציור החצי גמור. "וואו, זה מהמם… זה חן, נכון?"
מיכל הנהנה בראשה ואמרה, "זה התמונה שלקחתי בעורמה כשהוא אכל מן העוגיות."
רבקי הסתכלה על התמונה במשך כמה שניות ואמרה כעבור כמה רגעים, "את מוכשרת, זה בדיוק אותו פרצוף מעצבן שדורש כאפה."
מיכל פרצה בצחוק. הכיתה השתתקה ופנתה להביט בה.
"אני מבינה שעכשיו הבנת את הבדיחה?" שאלה המורה בציניות.
מיכל הסמיקה והתכווצה במקומה.
בסוף השיעור אשלי התקרבה אל מיכל ורבקי שישבו מפטפטות. "הי," אמרה בחיוך.
"הי," ענו שתיהן בחיוך.
אשלי הבחינה בציור ולא יכלה לעצור שרקת התפעלות, "זה מהמם, מי צייר?"
מיכל הרימה ידה ואמרה, "מודה באשמה."
"מיכל, זה מהמם! את ממש מוכשרת," אמרה אשלי בהתפעלות.
"תודה."
"זה מהמם, טוב, רציתי לשאול אם תרצו לבוא איתי לעיר, אני חדשה ואני די צריכה בגדים."
מיכל הסתכלה בהלם על אשלי ואמרה, "היינו בקניון רק אתמול ואת חזרת עם שלל ענק של בגדים."
אשלי הסתכלה עליה ברצינות ואמרה, "זה בחיים לא יספיק, מלא בגדים זרקתי לפני שהגעתי לכאן, הארון שלי למעשה ממש ריק."
מיכל גלגלה עיניים ואמרה, "אני מניחה שרבקי ואני נוכל לפנות לך מזמנינו היום."
"סליחה?! מזאת אומרת רבקי ואני? ממתי גם אני חלק מזה? אני לא זוכרת שהבעתי את דעתי בנושא!"
"זה בדיוק העניין שלא הבעת את דעתך, אז הבנתי שלא איכפת לך," אמרה מיכל וחייכה במתיקות.
רבקי הסתכלה עליה בזעם מזויף ואמרה לאשלי, "אני מניחה שנוכל ללכת איתך."
אשלי חייכה באושר ואמרה, "נהדר! אז ניפגש אצל רבקי כי התחנה קרובה לבית שלך."
הן הנהנו בראשן שנשמע הצלצול להיכנס חזרה לכיתות.

"הי, נכנסתי," אמרה מיכל, פותחת את דלת ביתה של רבקי נכנסת.
רבקי יצאה מהמטבח מחזיקה בבקבוק ואמרה, "יופי, הגעת."
מיכל חייכה. היא הבחינה בטלוויזיה הדולקת על ערוץ המוזיקה והשיר טרן זה מיוסיק אפ של כריס בראון התנגן.
"אני אוהבת את השיר הזה, הוא שיר טוב, "אמרה מיכל בחיוך והתחילה לרקוד, מזיזה את גופה לקצב המנגינה.
רבקי התקרבה אליה ושתיהן התחילו להזיז את גופם לקצב המנגינה.
מיכל אהבה לרקוד, אחת מאהבות חייה, היא אהבה לזוז בקצב המוזיקה, להרגיש איך גופה משתחרר למנגינת המוזיקה, להרגיש איך הריקוד מבטא אותה בצורה מושלמת כל כך.
"בבקשה, תפסיקו, אני לא יכול יותר, בבקשה!" שמעה לפתע מיכל את קולו של חן. היא הסתובבה בבהלה וכמעט הפילה את רבקי.
"הי, תזהרי," אמרה בכעס.
מיכל הסתכלה על חן בהלם למשך כמה שניות עד שהוא אמר, "אם לא הייתן מפסיקות אני נשבע שהייתי קורא למשטרה, מה לעזאזל חשבתן שאתן עושות?" שאל חן והתקרב אליהם.
"לך לעזאזל, חן," אמרו שנהן ביחד. הן הסתכלו אחד על השנייה וצחקו.
"מוזרות," אמר והתכוון ללכת למטבח כששמע את הפעמון בדלת הבית מצלצל. "פתוח," אמר חן בקול.
הדלת נפתחה מעט בהיסוס ומיכל ראתה את אשלי נכנסת, "הי."
"הי, גם לך," אמר חן בחיוך יפה שחשף שיניים לבנות, יפות.
מיכל הסתכלה על חן שעוד הסתכל על אשלי שחייכה חיוך נבוך ואמרה, "טוב, חן, אתה לא חייב להיות כזה כלב, אתה יכול ללכת."
"חזיר, כלב, מה פעם הבאה אני אהיה, ציפור?" שאל חן בחיוך ציני.
"פעם הבאה אתה תהיה חרק קטן שאני אוכל לרמוס ברגלי, עכשיו עוף מפה, אחרת אני ורבקי נפרוץ בריקוד."
חן התקרב לעבר מיכל ואמר בשקט, "אז קדימה."
היא הסתכלה עליו ואמרה, "לך לעזאזל, אתה כזה קרצייה."
חן צחק ונכנס למטבח.
"אפשר לצאת, נכון?" שאלה אשלי.
"כן, כדי שנזוז."
והן עזבו את הבית.

"השעה כבר שבע וחצי," אמרה מיכל בהלם. "אנחנו מכאן מארבע. אנחנו פה כבר קרוב לשלוש וחצי שעות?"
אשלי הסתכלה עליה כלא מבינה ואמרה, "נו, זה לא כזה נורא, היו פעמים שהסתובבתי במשך חמש שעות."
"אבל מה יש לעשות כבר חרשנו את הקניון," אמרה מיכל והסתכלה על השקיות המפוצצות של אשלי.
"כן, אבל חלק מהדברים הם מתנות להורים שלי, הם צריכים להגיע עוד שבוע."
"את גרה לבד?" שאלה רבקי בהלם.
"לא, אני גרה עם סוכנת הבית שלי, תמר, אישה מקסימה וחמה, את חייבת להכיר אותה יום אחד."
רבקי הנהנה והן המשיכו לכיוון היציאה כשאשלי נתקלה במישהו.
"סליחה, אני כל כך מצטערת," אמרה אשלי והרימה את ראשה. מולה עמד בחור חתיך. היו לו זוג עיניים ירוקות מהפנטות, אף סולד ושפתיים אדומות ישרות. הוא לבש חולצה מכופתרת חלקה ומכנסי גי'נס, דהויים מעט.
"יניב?" שאלה רבקי מופתעת. "מה אתה עושה כאן?"
אשלי הסתכלה מופתעת על רבקי שלא נראתה מופתעת למראה הבחור.
"אני הולך לקחת את המשקפיים שלי," אמר. הוא העיף מבט קצר באשלי וחייך. "את הילדה החדשה שבאה מאמריקה, חן אמר שאת יפה לא חשבתי שאת כזו יפה."
רבקי העיפה מבט במיכל שנראתה מעט קפואה ואמרה לה בשקט, "אני בטוחה שהוא סתם אמר."
מיכל הסתכלה על רבקי ואמרה בחיוך, מעט מאולץ, "על מה את מדברת?" היא הסתכלה על אשלי שהסתכלה על יניב שהלך לעבר רשת אופטיקנה ואמרה, "אפשר ללכת כבר?"
אשלי ורבקי הנהנו והן עזבו את הקניון.