כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -7-

אההההההההההההההההה.. עשיתי את הבגרות בלשון.. תאמינו לי, לא איכפת לי מהציון כל עוד עברתי אני אהיה מאושרת!!
ועכשיו בלי הקדמות מיותרות…

פרק -7-

"נו, פליז!" אמרה רבקי בתחינה.
מיכל ורבקי ישבו בהפסקה מפטפטות בנחת כשרבקי באה עם הבקשה המוזרה.
"נו, מה איכפת לך?!"
"רבקי, כבר אמרתי לך זה מגוחך, למה נראה לך שאני ארצה לעשות ביביסיטר על ילדה בן חמש עשרה?" שאלה מיכל.
"היא לא בת חמש עשרה אלה בגיל שלנו, וחוץ מזה זה לא בייביסיטר, את תבואי, תגידי לה שלום תראי לה את האזור עד שאני אחזור, אני נשבעת שזה יהיה מהר."
מיכל על רבקי שהסתכלה עליה בעיניים מתחננות ושאלה, "תזכירי לי מי היא?"
"היא חברה של הבת דודה של הדודה של אימא שלי, קוראים לה אשלי והיא הגרה מאמריקה לפני כמה שבועות."
"אז מה, היא לא מדברת עברית?" שאלה מיכל בהפתעה.
"ברור שהיא מדברת עברית, ההורים שלה הם ילדי הארץ שירדו לחו"ל מטעם עבודה."
מיכל הנהנה בראשה ואמרה, "ולמה את לא יכולה לעשות את זה?"
"אמרתי לך, את לא מקשיבה! אני צריכה ללכת יש לי כמה סידורים שלא סובלים דיחוי," אמרה. "בבקשה, מיכל, אני מתחננת בפנייך. אני אפילו מוכנה להישבע שאם את עוזרת לי, אני מבטיחה לא להטריד אותך בנושא של חן."
מיכל הסתכלה על רבקי במהירות ושאלה, "מבטיחה?"
רבקי חייכה ואמרה כעבור רגע, "מבטיחה!"
מיכל ישבה כמה רגעים, חושבת ולבסוף אמרה, "בסדר, אבל זה שעה בלבד ואחר כך אני הולכת!"
רבקי חייכה חיוך מאושר ואמרה, "תודה, תודה, תודה, תודה!! אני אוהבת אותך," וחיבקה את מיכל חיבוק מוחץ.

"טוב, אני הולכת, אני אחזור עוד שעה בערך, היא תגיע עוד רבע שעה, את יודעת הבית פתוח לרשותך," אמרה רבקי לפני שעזבה את ביתה.
מיכל הנהנה בראשה וצעדה לעבר הסלון. היא השתרעה על הספה, בוהה בנקודה לא ברורה בקיר.
"הי, מיכל," שמעה לפתע את קולו של חן.
היא הסתכלה עליו ולא ענתה. הוא הסתכל עליה מעט מופתע ואמר, "זה הקטע שבו את אומרת בחזרה בקול הצפצפני שלך, הי חן, מה קורה?"
היא חייכה ואמרה, "הייתי עונה לך אבל אני מותשת כל כך שאין לי כח לענות לך בכלל."
"ואיזה עבודת פרך עשית שדרשה ממך את המאמץ הזה?" שאל בחיוך והתיישבה על הספה לידה.
"לא עשיתי משהו.. זה פשוט ההרגשה שלי.. אני מרגישה כבדה כזאת,"
"אז עלית במשקל," אמר חן בחיוך ציני.
"חן," אמרה וזרקה עליו כרית נוי.
הוא צחק ותפס את הכרית. "אני צוחק.. אולי את מפתחת שפעת או משהו?!"
היא חייכה, "אז מה אתה עושה עכשיו?" שאלה.
"לומד למבחן באזרחות."
"אכפת לך אם אני אצטרף לשעמום, אולי אני אלמד משהו במקום לשבת בחסר מעש?"
הוא משך בכתפיו ואמר, "טוב, תני לי רק להוריד את החומר לכאן," והוא עלה לחדרו. כעבור כמה דקות הוא ירד חזרה מחזיק בספר דק וארוך. הוא התיישב על הספה ופתח את הספר, מתחיל להקריא בקול.
כעבור רבע שעה, שבוא חן מקריא ומסביר למיכל את החומר מיכל שאלה לפתע, "אתה יודע מתי האשלי הזאת צריכה להגיע?"
חן הסתכל מעט מופתע, הסתכל על שעונו ואמר, "לא יודע אני מניח שעוד מעט, רבקי אמרה שהיא צריכה להגיע בחצי שעה הקרובה, למה?"
"כי, אני תוהה עוד כמה זמן הסיוט הזה שנקרא אזרחות ייגמר," אמרה.
חן סגר את הספר ואמר, "אם זה כל כך שעימם אותך, למה לא אמרת שום דבר?"
היא הסתכלה עליו ואמרה, "לא שמת לב שבמשך כל הזמן הזה שדיברתי לא אמרתי מילה?"
הוא הנהן בראשו, עוד לא מבין לאן היא חותרת.
"אני ישנתי, הקול שלך נורא מרדים, זה לא טוב, כי לא בטוח שתצליח להיות נואם," אמרה מיכל, אבל היא ידעה שזה שקר, לחן היה קול מעט עמוק, גברי, שיכול לגרום לכל אדם להישאר מרותק לקולו.
"אז איך אני אגרום לך להישאר מרותקת?" שאל. "אם אני אדבר בצורה כזו?" שאל בשקט, מעט בחושניות.
מיכל הסתובבה במהירות וכמעט נפלה על הרצפה שלפתע חן אחז במותניה, מונע ממנה ליפול. במשך כמה שניות הם הסתכלו אחד על השני עד שמיכל אמרה, "אל תדבר בצורה כזו יותר, אף פעם!" והיא ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך ידעה שאם הוא עוזב אותה היא נופלת על הרצפה, אבל לא היה איכפת לה, מגעו שלמרות שהייתה אסורה, העבירה בה רטט לא ידוע ונעים בכל גופה וזה הפחיד אותה מעט.
חן הרים אותה חזרה לספה ועזב אותה, דממה מביכה השתררה בניהם.
"בחיים לא חשבתי שאני אגרום לך לסתום," אמר חן בחיוך עקום כעבור כמה שניות.
היא חייכה, אך לא הסתכלה עליו.
לפתע הם שמעו דפיקות רמות על הדלת, מיכל קפצה בבהלה ורצה לפתוח את הדלת, בחוץ עמדה אישה מבוגרת, בסביבות החמישים לחייה.
"הי," אמרה מיכל בחיוך.
האישה הסתכלה בבלבול על מיכל ושאלה, "הגעתי למשפחת שטרן?"
מיכל חייכה ואמרה, "כן, תיכנסי, אני מניחה שאת הדודה חיה,"
הדודה חיה חייכה ואמרה, " למה הדלת הייתה פתוחה? אנשים יכולים להיכנס. מי את אם יורשה לי לשאול?"
"מיכל, אני חברה של רבקי, הדלת הייתה פתוחה כי רק חן ואני נמצאים כאן ואת יודעת, ייחוד.."
היא הנהנה בראשה ואמרה, "טוב, באתי להגיד שלום ולהקפיץ את אשלי לכאן."
היא הסתובבה ואמרה באנגלית, "אשלי, את באה?"
כעבור כמה שניות נכנסה לחדר נערה בסביבות השש עשרה לחייה. היא הייתה יפיפייה. היה לה שיער בלונדיני וחלק, זוג עיניים כחולות, אף סולד, עם נמשים שהיו זרועים מתחת לעיניה ומעט על אפה. היה לה זוג שפתיים בינוניות אדומות וכשחייכה מיכל הבחינה בשתי גומות חן על לחייה.
"אני הולכת, להתראות אשלי," אמרה הדודה באנגלית ועזבה את הבית, משאירה את הדלת פתוחה מעט.
"הי, אני אשלי," אמרה בחיוך והגישה את ידה ללחיצה.
"שלום גם לך," שמעה מיכל את חן אומר. היא העיפה בו מבט וראתה שהוא מהופנט. מיכל הסתכלה על אשלי שחייכה חיוך מתוק וידעה שבחיים לא תוכל לשנוא אותה.
מיכל חייכה ולחצה את ידה, "אני מיכל, נעים לפגוש אותך, אני מחליפה את רבקי עד שתגיע."
אשלי הסתכלה בחוסר הבנה על מיכל והאחרונה מהירה להסביר, "רבקי הייתה צריכה ללכת לאן שהוא, אז היא ביקשה שאני אבוא במקומה, מכיוון שאנחנו לומדות ביחד ואנחנו חברות די טובות הסכמתי."
אשלי נראתה עוד לא בטוחה במה שמיכל אמרה ופנתה לחן, "אז אתה חבר שלה?" והסתכלה על מיכל בחיוך, מעט תמים.
מיכל העיפה מבט חטוף בחן ואמרה במהירות, "לא, ממש לא, אני לא.. הוא לא..,"
"היא חברה טובה שלי," שמעה מיכל את חן אומר.
היא הסתובבה אליו מופתעת, אך הוא לא הסתכל עליה אלא על אשלי. מבטו, רציני ומרוכז.
במשך כמה דקות שרר שקט מעט מביך בסלון עד שאשלי שאלה לפתע בחיוך, "אז מה נעשה היום?"
מיכל חייכה ואמרה, מתיקה לבסוף את מבטה מחן ומסתכלת על אשלי, "לאן את רוצה ללכת?"
"לא יודעת, בואי נלך לקניון!" אמרה ופתחה זוג עיניים גדולות.
מיכל צחקה ואמרה, "טוב, תני לי לקחת כמה דברים ונצא, יש עלייך כסף, כן?"
אשלי הנהנה ושאלה, "ניקח את האוטובוס?"
מיכל הסתכלה עליה ושאלה, מעט משועשעת, "מה רצית לקחת, את הלימוזינה?"
אשלי חייכה ושתקה.
"טוב, שבי, אני אלך לקחת כמה דברים," אמרה מיכל ועלתה במדרגות לחדר של רבקי, היא לקחה את הארנק שלה ויצאה החוצה מהחדר כשנתקלה בחן.
מיכל חיכה ואמרה, "אני די צריכה ללכת ואתה חסום לי את המעבר אז.."
הוא הסתכל עליה למשך כמה רגעים ואז הסתובב ונכנס לחדר לא לפני שאמר, "יש לך מפתח לבית, נכון?"
מיכל הנהנה בראשה לאות לא ואמרה כעבור רגע מעט מופתעת, "אבל אתה נמצא כאן."
"אני הולך לישון ואני לא אשמע אף אחד אם ידפקו בדלת אז.." והוא הוציא מכיס מכנסיו מפתחות והגיש לה אותם. "דיר בלאקום וזה לא חוזר אליי לידיים," הזהיר.
מיכל הנהנה וירדה במדרגות לאשלי שחיכתה על הספה בשקט.
"יצאנו?" שאלה אשלי.
מיכל הנהנה והן עזבו את הבית, לא לפני שמיכל נעלה את הדלת אחריה.