כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -25-

תהנו פרק הבא יהיה ברביעי (הזה)

פרק -25-

במהלך הנסיעה ישבה מיכל בשקט, שקועה למחשבותיה.
"את בסדר?" שמעה לפתע את קולו של חן.
מיכל הרימה את ראשה והסתכלה עליו, היא חייכה ואמרה, "סתם מהרהרת."
הוא חייך ואמר, "יש משהו שאני יכול לעזור?"
"אתה יכול להגיד לי מה אנחנו הולכים לעשות אצל הקרובים שלך."
"לא, את זה את תגלי אחר כך, אם אני אגלה עכשיו זה לא תהיה הפתעה."
מיכל חייכה ואמרה, "טוב, אם אתה אומר."
במכונית שרר שתיקה נוספת שהופר רק על ידי מנוע המכונית. לבסוף לאחר כמעט שעתיים החנה חן את המכונית ליד מבנה בית גדול וישן.
הם יצאו מהמכונית וצעדו לעבר הבית.
"שלום, סבתא," אמר חן כשנכנס לתוך הבית.
אישה מבוגרת בגיל השבעים לחיה, לבושה בסינר מטבח. עיניה אורו כאשר ראתה את חן. "איזו הפתעה נעימה, חביבי," אמרה. הוא התקרב אליה והיא מיהרה לנשק לו את שתי לחיו.
"ומי זו?" שאל כשהבחינה במיכל.
"סבתא, אני רוצה שתפגישי ידידה טובה שלי, מיכל," אמר חן בחיוך.
מיכל הסתכלה על חן ובלעה את הגוש שחנק את גרונה, האכזבה שחשה בקרבה.
"איפה השירותים?" שאלה מיכל מנסה לשמור על קול יציב.
חן העיף מבט במיכל אך היא לא הסתכלה עליו.
"לכי ישר במסדרון, הדלת האחרונה מצד שמאל." ענתה הסבתא.
מיכל הנהנה בראשה וצעדה לעבר השירותים, מנסה למחות את הדמעות שצצו ועלו בניגוד לרצונה.
היא נכנסה פנימה והתיישבה על האסלה, 'למה חשבה שמשהו יהיה שונה הפעם?' מלמלה לעצמה.
'הרי לא משנה מה יקרה בינינו, אנחנו נהיה רק ידידים.' ועדיין, המחשבה הזאת הכאיבה לה. היא לא רצתה שחן יהיה רק ידיד שלה, היא רצתה אותו יותר מרק שיכלה לרצות, יותר ממה שהלב שלה דרש.
אבל מילותיו של גלעד, הדהדו בראשה. היא חייבת להיזהר, כי אם לא, ליבה ישבר ולמרות זאת, ההרגשה הזאת, לצפות לחן, לחכות שיגיד את שלוש המילים הקטנות אך משמעותיות, הצפייה שכבר לא יתייחס אליה כאל ילדה קטנה, רק ידידה הייתה כואבת מידי.
היא יצאה מהשירותים ושטפה את פניה בכיור הסמוך שהיה מול השירותים. היא ניגבה את פניה וצעדה חזרה לסלון.
חן ישב עם סבתו סביב השולחן ושוחח איתה חרישית, ברגע שהבחין במיכל חייך ואמר, "יש מישהי שאני רוצה שתפגשי,"
היא הסתכלה עליו בהפתעה והוא אמר בחיוך, "קדימה, זה היה כיף, תבטחי בי."
מיכל הסתכלה על חן שחייך חיוך בוטח והיא הסכימה והם צעדו החוצה. מרחוק הבחינה מיכל בנערה שעדרה את הקציר.
"רינה," צעק חן.
הנערה הרימה את ראשה ונופפה בהתלהבות לחן. מיכל הסתכלה על הבחורה שהתקרבה לעברם. היא הייתה יפיפייה ומיכל הרגישה את הקנאה עולה ומתפשטת בגופה.
"חן, מה שלומך?" שאלה ורצה לחבק אותו וכעבור רגע מהירה להתנתק ממנו.
"אתה נראה חתיך יותר, עשית משהו?" שאלה בחיוך.
"לא ממש, זה אני הטבעי שלי."
הנערה צחקה, אך לפתע הבחינה במיכל והשתתקה. "מי זאת, בן דוד?"
"בן דוד?" שאלה מיכל בהפתעה.
הנערה הסתכלה על מיכל ואמרה, "כן, אני בת דודה של הפוץ הזה,"
למשך כמה רגעים עמדה מיכל והתבוננה בנערה, לראות שהיא לא משקרת עד שלבסוף נשפה בהקלה ואמרה, "אוה, נחמד להכיר אני—"
"אני יודעת בדיוק מי את," אמרה. "בפעמיים האחרונים שחן היה כאן, חן לא הפסיק לדבר עלייך."
"וזה הזמן שלי ללכת, להתראות. תיהנו ביניכם." אמר חן וצעד לעבר האורווה של הסוסים.
במשך כמה שניות הן עמדו בשתיקה, נועצות אחד בשניה מבטים עד שאמרה הנערה, "אני רינה."
"הי, רינה."
"אני יכולה לדבר איתך, בפרטיות?" שאלה לפתע.
מיכל הנהנה בראשה והן צעדו לעבר ספסל שעמד בסמוך לבית.
"מיכל, שמעתי שאת יוצאת עם גלעד," אמרה רינה ברגע שמיכל התיישבה.
מיכל נעצה מבט מופתע ולבסוף אמרה בשלווה, "כן, אני יוצאת איתו."
רינה חייכה חיוך מריר ואמרה בשקט, "אז אולי זה כבר מאוחר מידי."
"על מה את מדברת?"
רינה התקרבה לעבר מיכל ואמרה, "מיכל, אני בטוחה שמה שאני אגיד לך עכשיו ישמע לך לא הגיוני ואת בטח תתרגזי ואני אבין אותך אבל תדעי שאני לצידך ושאני יצאתי עם גלעד, כך שאני יודעת בדיוק מזה להיות במערבולת החברות הלא נגמרת. אני הייתי מאוהבת והוא… הוא היה נצלן וזה מה שהוא עשה, ניצל אותי, או לפחות ניסה.
היא הרימה את חולצה וחשפה צלקת ארוכה ומכוערת. "זה מה שהוא גרם לי בזמני, הוא ניסה לאנוס אותי ולא הצליח, ניסיתי להיאבק אך הייתי חלשה מידי."
מיכל הסתכלה על רינה בזעזוע ואמרה כעבור רגע, "אבל את לא מבינה הוא השתנה, הוא באמת השתנה."
"מיכל," אמרה רינה וקמה לעבר הסוסה הלבנה שדהרה לעברה. "אני בטוח שבאת לכן כדי למצוא תשובות, לדעת שחן לא משקר לך, אבל איך אני יכולה לעזור לך אם את שקועה כל כך באהבתך לגלעד?"
מיכל לא הסתכלה על רינה ולפתע התיישבה לידה האחרונה ואמרה בחשדנות, "אלא אם כן הוא לא…"
מיכל הסתכלה בבהלה על רינה ואמרה, "לא, אני.. על מה את מדברת?"
רינה חייכה חיוך ידעני ואמרה, "ידעתי, ידעתי, אז מי הבחור שתפס את עינייך?"
מיכל הסתכלה לעבר האורוות, לשם הלך חן. רינה עקבה אחר מבטה ולבסוף חייכה, "אוי, זה כל כך צפוי, האח של החברה הכי טובה שלך, אוי… ילדה מסכנה."
רינה הביטה במיכל שנראתה מיואשת ואמרה ברכות, "הי, זה בסדר…"
"אבל זה לא בסדר!" אמרה מיכל ביאוש. "את לא מבינה, זה לא משנה מה שאני עושה הוא עדיין לא מראה בי עניין, הוא כאילו משחק איתי ואני מתחרפנת, אני מפחדת לחשוב שגלעד צדק לגביו."
פניה של רינה קפאו והיא שאלה בקול קפוא, "מה הוא אמר לך?"
"הוא אמר לי להיזהר, כי אני אפגע, שחן לא רוצה אותי באותה צורה שאני רוצה אותו. שהוא רוצה אותי רק כדי לספק את תשוקותיו."
רינה הסתכלה על מיכל בהלם למשך כמה שניות ולבסוף שאלה, "את לא רצינית, נכון? תגידי לי שאת לא רצינית, את לא רואה מה הוא עושה?"
"עושה מה, מי עושה?" שאלה מיכל ,מבולבלת.
"גלעד, הוא זה שמשחק לך בראש, את לא שמה לב שהוא מנסה להרחיק אותך מחן, אני לא יודעת למה בדיוק, אבל תהיה הסיבה לכך הוא משחק בך ואת לא שמה לב."
מיכל הסתכלה על רינה מופתעת ושאלה, "על מה את מדברת, גלעד לא משחק בי."
"ברור שהוא משחק בך," אמרה רינה בתסכול, היא ליטפה את הסוסה עוד קצת ושלחה אותה. "את כל כך תמימה וטיפשה. את לא שמה לב שהוא מנסה לסכסך בינך לבין חן, גורם לזה להיראות שחן הוא הבחור הרע בסיפור?"
מיכל הסתכלה עליה ולבסוף חייכה, "כן, בטח. אני הולכת לראות את חן, איפה הוא?"
"מיכל, אני לא צוחקת, אם זה המצב, אז את צריכה להיזהר," אמרה רינה ברצינות. "והוא נמצא בשדה, בואי אני אלווה אותך לשם."
הם צעדו לשם בשתיקה עד שהגיעו לשדה רחב ידיים. מרחוק יכלה מיכל לראות את חן רוכב על סוס שחור.
כעבור כמה שניות הבחין בהם חן, והוא רכב לעברם.
"אני הולכת לסיים את המטלות שלי, אבל מיכל," אמרה והסתכלה על האחרונה ברצינות רבה. "תיזהרי." והיא עזבה, משאירה את חן ומיכל לבדם.
"הי," אמרה מיכל בחיוך עייף.
הוא חייך ושאל, "דיברתן?"
מיכל הרימה גבה ואמרה, "אני לא הולכת להגיד לך."
הוא צחק ואמר, "אני אקח את זה ככן." הוא ליטף את הסוס ואמר, "בואי, אני אתן לך טרמפ."
מיכל צעדה כמה צעדים אחורה ואמרה, "אני אוותר, אני לא כל כך מתה על סוסים, הם מלחיצים אותי."
"קדימה, זה יהיה כיף, תבטחי בי," אמר והסתכל עליה, נועץ בה את זוג עיניו הכחולות שלרקע השדה הירוק גרמו לו להיראות בהירות יותר.
היא חייכה ואמרה, "בסדר."
"מעולה, תני לי יד," אמר והגיש את ידו. היא לקחה את ידו והיא עלתה על הסוס, מחבקת את מותניו בחוזקה.
"מוכנה?" שאל חן.
היא הנהנה בראשה וחן פרץ בדהרה, מיכל הרגישה את ליבה צונח לתחתונים מרוב פחד, אך ההרגשה לחבק את חן, להרגיש, אפילו עם החולצה את שרירי בטנו גרמה ללבה להאיץ.
כעבור כמה דקות הסוס החל להאט עד שנעצר ומיכל הבחינה שהם הגיעו בחזרה לביתה של סבתו של חן.
"איך היה?" שאל חן בחיוך.
"מלחיץ," ענתה והוא עזר לה לרדת, כשראתה שהוא לא יורד שאלה, "לאן אתה הולך?"
"יש לי כמה סידורים לעשות," אמר, "אבל אני אחזור בקרוב. להתראות." והוא דהר משם משאיר את מיכל לבדה.
היא הסתובבה וצעדה חזרה לתוך הבית. היא נכנסה פנימה, בפנים ראתה את הסבתא יושבת ומקלפת תפוחי אדמה.
"הי," אמרה מיכל והתיישבה בכיסא הריק שהיה פנוי.
"אני חושבת שעוד לא הצגתי את עצמי, אני סבתא יוכבד, וכמו שהבנת אני סבתא של חן ועוד הרבה נכדים אחרים," אמרה יוכבד בחיוך.
מיכל חייכה ושאלה, "את צריכה עזרה?"
"כן, אני אשמח, יש מחר מסיבה ואני צריכה לגמור להכין עוד כמה תבשילים."
"מסיבה?" שאלה מיכל מופתעת.
"כן, כל שנה, אנשי הקיבוץ עושים מסיבה לעוד שנה שהקיבוץ קיים, כיוון שזהו קיבוץ ליד אזור של ערבים.. אז מה שאנחנו עושים, אומרים פרקי הודיה ושבחה לקדוש ברוך הוא, עושים סעודה, רוקדים, שמחים וחוזרים הביתה."
"נשמע כיף," אמרה מיכל.
"מאד כיף, חן אמר לי שלא תוכלי להישאר כי יש לך חוג שאת לא יכולה לוותר עליו?"
מיכל הנהנה בראשה כשנזכרה בחוג הריקוד שיש לה מחר ודי התאכזבה, כי למרות שרצתה לוותר כדי שתוכל להישאר היא ידעה שהיא לא יכולה, הוריה לעולם לא ירשו לה להישאר עוד יום במקום שהם לא מכירים, גם אם זו משפחתו של חן וגם לא לוותר על השיעור.
"לא נורא, אולי בפעם הבאה שתבואי לכאן תוכלי להשתתף," אמרה יוכבד וקמה כדי להפעיל את הגז.
"כן… אולי," אמרה מיכל בשקט.
לאחר כמה שעות, בשעת ערב מאוחרת עזבו חן ומיכל את הקיבוץ, לא לפני שנפרדו לשלום מרינה ומסבתא יכובד.
"בי, רינה, היה כיף לפגוש אותך," אמרה מיכל וחיבקה אותה.
"גם אותך," אמרה רינה והחזירה לה חיבוק. "ומיכל," לחשה לה באוזן רגע לפני שהם התרחקו אחד מן השנייה. "תיזהרי, חבל ששנים של חברות בינך לבין חן תיהרס רק בגללו."
מיכל הסתכלה על רינה שנראתה רצינית ולבסוף הנהנה בראשה. "להתראות," אמרה מיכל ונופפה לשלום.
"מוכנה?" שאל חן.
היא חגרה את חגורת הבטיחות ואמרה, "מוכנה."
הוא חייך והם נסעו משם הביתה. כעבור שעה וחצי הם הגיעו, מיכל רכן לעבר מיכל כדי להעיר אותה. הוא ניער אותה קלות ואמר בשקט, "מיכל, הגענו."
מיכל התעוררה והסתכלה סביבה, מזהה את בניין ביתה. "תודה," אמרה בשקט והתמתחה קלות.
"לילה טוב," אמרה בשקט והתכוונה לצאת החוצה שחן תפס בזרועה.
"מיכל," אמר חן ולפתע נראה נבוך. היא הסתכלה עליו מופתעת אך מבולבלת בו זמנית.
"כן?" שאלה ולפתע קולה נשמע גבוה מן הרגיל.
"ש משהו שאני רוצה לספר לך כבר המון זמן ואני.. אני לא יודע.. איך.. איך להגיד את זה."
לפתע מיכל הייתה ערנית, האם הוא הולך לחשוף בפניה את רגשותיו כלפיה, הלוואי.
"מיכל," אמר חן ולאור הירח יכלה מיכל לראות איך חן מסמיק כולו. "אני…אני.."
צלצלול הטלפון קטע אותם. במשך כמה שניות הם ישבו בשקט מקשיבים לקול צלצול הטלפון, עד שלבסוף אמר חן, "זה הטלפון שלך מצלצל, מיכל."
מיכל שעוד עמדה קפואה על מקומה, מהירה להוציא את הטלפון מכיסה ולענות.
"הי גלעד… כן, היה ממש נחמד… הכל היה בסדר גמור… לא קרה שום דבר… בסדר.. תודה שהתקשרת," אמרה וניתקה.
"אז מה רצית להגיד?" שאלה מיכל בציפייה.
"זה שום דבר, זה כבר לא חשוב," אמר חן ולפתע נראה כועס.
"אתה בטוח?"
"כן, הכל בסדר, את רוצה שיעור השבוע, שמעתי שיש לך עוד שבוע מבחן. הקצב שלנו בחומר טוב, אבל עם עוד קצת תרגול וזה יהיה מושלם."
היא הנהנה בראשה, בולעת את האכזבה שחנקה את גרונה. "לילה טוב, חן," אמרה ויצאה מהמכונית, טורקת את הדלת אחריה
"לילה טוב, מיכל," אמר והוא נסע משם.
מיכל הסתכלה על המכונית הנוסעת וצעדה חזרה הביתה.