כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -15-

זהו עוד כמה פרקים ואני אעצר…

פרק -15-

מיכל התעוררה למחרת בבוקר עם חיוך מאושר על הפנים. היא הבחינה בחולצה המלוכלכת של חן שהייתה על המיטה שלה, והרימה אותה מסניפה מעט מהריח הקל של האפטרשייב של חן שעוד נשאר בחולצתו.
"מיכל, את קמה?" שמעה מיכל את קולה של אימא, היא מהירה להחביא את החולצה בדיוק כשאימא נכנסה לחדר.
מיכל חייכה ואמרה, "כן, אני קמה." והיא התרוממה מהמיטה, צועדת אל האמבטיה כדי להתארגן.
"את מאושרת," שמעה את אימא אומרת כשנכנסה למטבח, לוקחת את כוס השוקו שאביה הכין לה מוקדם יותר ועמד על השיש.
מיכל חייכה ואמרה, "את מכירה את הימים האלה שאת קמה מאושרת בלי שום סיבה?"
אימא חייכה ואמרה, "תזדרזי, שלא תאחרי את ההסעה."
מיכל הנהנה בראשה, לקחה את הסנדוויץ' שאימא הכינה לה, הכניסה לתיקה ועזבה את הבית לעבר התחנה.
"בוקר טוב," אמרה מיכל בחיוך כשנכנס לכיתה. היא הבחינה ברבקי ואשלי שהתלחששו ומבטים רציניים נסוכים על פניהם.
"בוקר," אמרה מיכל בחיוך והתיישבה לידן.
רבקי הסתכלה על מיכל במבט רציני ואמרה, "אכן, בוקר. טוב, אני לא יודעת."
"ולמה זה?" שאלה מיכל, מחייכת.
רבקי הסתכלה עליה בעצב ואמרה, "מיכל אני חושבת שלחן יש חברה."
מיכל הסתכלה על רבקי בהלם ושאלה, "מה?!"
אשלי ורבקי החליפו מבטים והאחרונה המשיכה, "אתמול הוא חזר הביתה במצב מרומם, מידי. כמובן שלא התייחסתי לזה כי זה חן ואין לדעת ממה הוא מאושר, מבחינתו לדעת שיש מבחן זה אושר," והסתכלה על מיכל במבט ידעני ומיכל הנהנה בראשה לאות כן.
"ישבתי בסלון כששמעתי את אימא שלי ואת חן מדברים, התקרבתי לשמוע כי הם דיברו בשקט ושמעתי את אימא שלי שואלת את חן מאיפה החולצה החדשה והוא אמר שמישהי קנתה לו את החולצה, לא הצלחתי לשמוע מי הבחורה כי חן דיבר בשקט אבל…"
אבל מיכל כבר לא הקשיבה לה ושאלה, "את אומרת שהוא היה שמח כשחזר הביתה?"
רבקי הסתכלה עליה מופתעת והיא אמרה, "לא הקשבת לי, חן יוצא עם מישהי!"
מיכל משכה בכתפייה ואמרה, מנסה לבלוע את החיוך שניסה לצאת החוצה, "אמרתי לך, זה החיים שלו, אני שמחה לשמוע שהוא שמח, הוא היה שמח?"
רבקי הסתכלה על מיכל כאילו איבדה את שפיותה ואמרה, "כן, הוא היה ממש שמח, כאילו ממש שמח, הוא אפילו שאל אותי לבוא איתו לטייל בחוץ." היא הסתכלה על אשלי ומיכל בזעזוע ואמרה, "הוא בחיים לא שאל אותי דבר כזה!!!"
אשלי ומיכל צחקו והאחרונה אמרה, "אני בטוחה שאמרת לו ברור."
"ברור שלא! אין לי מושג איזה משחק הוא משחק אבל הוא לא קונה אותי!" אמרה רבקי
בעקשנות.
מיכל גלגלה עיניים. הצלצול נשמע וכעבור כמה דקות נכנסה המורה והשיעור התחיל.
"מיכל, איך את מסתדרת עם התרגילים במתמטיקה?" שאלה רבקי באמצע השיעור.
מיכל הסתכלה עליה מופתעת והיא אמרה, "לא יודעת, אני מניחה שאני אקבל שישים, זה טוב, נכון?"
אשלי ששמעה את השיחה הסתכלה על מיכל במבט של, "את רצינית?!"
"אני לא טובה במתמטיקה, אני פשוט לא טובה," אמרה מיכל. באותו רגע היא הבחינה במורה שמסתכלת עליה ומהירה להשתתק.
מיכל הבחינה ברבקי שכתבה משהו במרץ על הפתק וכעבור רגע הגישה לה את הדף.
היא הסתכלה על הדף וחייכה, "את תהיי מוכנה לעזור לי?" שאלה בשקט.
"דא! את חברה שלי, ואין דבר שיותר ישמח אותי מלראות אותך מצליחה."
"מיכל ורבקי צאו מהכיתה, נראה שאתן יכולות ללמוד את החומר לבד," אמרה המורה בקול.
מיכל ורבקי התכווצו במקומותיהן, אך כעבור רגע קמו ועזבו את הכיתה. הן ידעו שאין בשביל מה להתווכח.
"טוב, בואי נשב ללמוד עכשיו?" שאלה מיכל והסתכלה על רבקי שנראתה מעט עצבנית.
רבקי הסתכלה על מיכל, משכה בכתפייה והן הלכו הספרייה ללמוד…

"בנות, אני שמחה לבשר שרוב הציונים במתמטיקה היו מצוינים, מובן שצריך עוד קצת שיפור אבל.." אמרה המורה למתמטיקה בחיוך.
מיכל ישבה בכיתה וידעה שהיא לא "רוב הבנות" שקיבלו ציון גבוה וזה היה ברור, היא אכן ישבה ולמדה אך זה לא היה מספיק.
המורה החלה לקרוא לבנות בשמן וכל אחת נגשה לקחת את המבחן, מיד צווחות שמחה ועצב נשמע בכיתה.
"מיכל," קראה המורה. מיכל נגשה אל המורה מעט בחשש, המורה לא חייכה והגישה למיכל את המבחן. האחרונה לקחה את המבחן וקיפלה אותו לשתיים, ממש לא היה לה איכפת לדעת שהיא קיבלה ציון גרוע.
הצלצול נשמע לסיום היום והבנות לקחו את התיקים ורצו לאוטובוסים. מיכל הכניסה באיטיות את הספרים לתוך התיק ועזבה את הכיתה. בחוץ חיכו לה רבקי ואשלי.
"הי," אמרו בחיוך.
"הי," השיבה מיכל.
"נו, קיבלת את המבחן במתמטיקה?" שאלה אשלי.
מיכל הסתכלה על שתיהן ואמרה, "קיבלתי כן, הסתכלי לראות מה הציון, לא."
רבקי גלגלה עיניים ואמרה, "אני בטוחה שזה לא כזה נורא."
"אתן קיבלתן מבחנים?" שאלה מיכל, מנסה להעביר את הנושא.
אשלי ורבקי הנהנו לאות כן. "ו…?" שאלה מיכל.
"תשעים וחמש,"
"תשעים וארבע," צרחו שתיהן ביחד.
"אני לא מאמינה," אמרה מיכל בחיוך. "אני כל כך שמחה בשבילכן."
אשלי ורבקי חייכו באושר.
"נו, אז באים אלי לחגוג?" שאלה מיכל.
אשלי משכה בכתפייה ואמרה, "למה לא, גם ככה אף פעם לא יצא לי להיות אצלך."
"אז הנה, פעם ראשונה." אמרה מיכל והם צעדו לעבר התחנה.
"אני אומרת לך, כשמסתכלים שוב על התרגיל ועל מה היא הורידה לי זה פשוט לא פייר," אמרה רבקי כשעמדו מחוץ לביתה של מיכל.
מיכל הוציאה את המפתחות מהתיק וניסתה לפתוח את הדלת, אך הדלת הייתה כבר פתוחה מבפנים והן נכנסו פנימה.
בפנים על הספה ישב חן.
"חן?"שאלו מיכל ורבקי בהלם.
הוא הסתובב להביט בהן ואמר בחיוך, "כן, באתי לקחת את הציור שמיכל אמרה שתצייר לי ואימא שלך אמרה שאת לא בבית ושתגיעי עוד כמה דקות, אז היא הציעה לי להישאר עד שתגיעי."
"דרך אגב, היא הלכה," הוסיף.
מיכל הנהנה בראשה ואשלי אמרה, "חן, אתה גאון, נכון?"
"כן, ככה אנשים מכנים אותי," אמר בציניות.
"יופי, כי אני צריכה שתסתכל לי פה על תרגיל מסוים…" אמרה אשלי והתקרבה אליו עם המבחן בידה.
"קודם כל אני," אמרה רבקי והתקרבה אליו.
"רגע, בנות, לא כולן ביחד," אמר חן והסתכל משועשע על רבקי ואשלי שהתווכחו ביניהם.
מיכל הסתכלה על חן שישב עם הבנות ואמרה, "טוב, כשתסיימו יש אוכל על הכיריים וחן, הציור בחדר שלי אז אתה יכול לקחת אותו." והלכה לחדרה. החדר היה מעט מבולגן. היא מהירה לאסוף את הכביסה הנקייה על המיטה, מבחינה שחולצתו של חן נמצאת ביניהם.
"איך אימא ידעה..?" מלמלה לעצמה בשקט. היא קיפלה את החולצה והניחה ליד הציור שהיה על השולחן.
היא התיישבה על המיטה באנחה אך כעבור רגע קמה שוב והוציאה מתוך תיקה את המבחן.
"זהו הרגע," אמרה בשקט ופתחה את המבחן. שישים ושתיים היה רשום בעט אדום.
"זה השתפרות," מלמלה לעצמה בשקט.
"כמה את קיבלת?" שמעה לפתע את קולו של חן מאחוריה.
היא הסתובבה בבהלה ואמרה, "אתה חייב להפסיק לעשות את זה."
הוא התעלם מדבריה וחזר על השאלה. "כמה קיבלת?"
"ציון."
חן הבחין בדף שהחזיקה בידה ומיכל מהירה לאחוז בחוזקה בדף, אך חן היה זריז ממנה וחזק והצליח לחטוף את המבחן.
"חן, לא," אמרה אך הוא כבר פתח את הדף והסתכל על המבחן.
מיכל הסמיקה במבוכה. היא לא רצתה שחן ידע שהיא טיפשה וכלל לא חכמה.
חן הרים את מבטו מהמבחן ושאל, "על מה נע ממוצע הציונים שלך במתמטיקה?"
היא לא הסתכלה עליו כשענתה, "שישים."
"ומה אם הייתי אומר לך שאני יכול לעזור לך לשנות את הציון למינימום תשעים."
היא הסתכלה עליו מופתעת, "למה נראה לך?"
הוא חייך ואמר, "כי אני יכול לעזור לך."
"איך?"
"אני יכול ללמד אותך, הסתכלתי על המבחן שלך, הטעויות שלך מחוסר הבנה של החומר לא כי את סתומה ולא יודעת ללמוד, כי למשל בתרגיל ארבע," אמר והתקרב להראות לה את התרגיל. "הצלחת לפתור והוא יחסית לא פשוט. את פשוט צריכה יותר תרגול ומישהו שיסביר לך כמו שצריך את החומר."
"ואתה מכיר משהו כזה?" שאלה ברצינות.
הוא הנהן בראשו ואמר בחיוך, "כן, אני."
"מה אתה?" שאלה בטיפשות.
"אני אלמד אותך, מיכל."
"למה?"
"כי אני חושב שיש לך פוטנציאל להצליח, את לא סתם מישהי שתגיד אני סתומה ותוותר, אני מכיר אותך מיכל ואם את רוצה משוה את תאבקי עליו עד שתצליחי," אמר והוסיף בשקט, "וזה אחת מהתכונות שאני אוהב אצלך."
מיכל חייכה ושאלה, "באמת תהיה מוכן ללמד אותי?"
הוא הנהן בראשו ברצינות ומיכל אמרה, "אוקי, אז קבענו."
"אוקי, שיעור הבא שלך מתחיל ביום רביעי הזה, בשעה שש וחצי בספריה העירונית." אמר. "ועכשיו, את הציור אם לא איכפת לך"
"כמובן, אני מקווה שתאהב," אמרה ולקחה את הציור שהיה על השולחן, מגישה לחן.
"תודה," אמר והסתכל על הציור. "זה מושלם, זה פשוט מושלם."
מיכל הסמיקה בהנאה ואמרה, "אני שמחה שאתה אוהב."
הוא הסתכל עליה, גורם לליבה לדפוק במהירות והוא אמר, "אז נתראה, כן, יום רביעי?"
היא הנהנה בראשו וליוותה אותו לדלת.
"להתראות," אמר, רגע שהלך.
"להתראות."
היא הסתובבה לראות שאשלי ורבקי מסתכלות עליה.
"מה?"
"אל תעשי לנו מה!" אמרה רבקי בתוכחה. "מה זה היה עכשיו?"
מיכל נאנחה ואמרה, "הוא היה צריך תמונה לאיזה עבודה באנגלית שהוא עושה ובדרך," והיא חייכה, "השגתי לי מורה חדש למתמטיקה."
במשך כמה שניות אשלי ורבקי הסתכלו עליה בהלם, אך הם התנערו מהקיפאון והן התחילו לצרוח.
"אני לא מאמינה, סוף-סוף ממוצא הציונים שלך יעלה משישים לתשעים," אמרה רבקי באושר וחיבקה את מיכל.
מיכל חייכה, יש לה ארבעה ימים עד שתשב עם חן פנים מול פנים, למשך שעה בלבד, רק הוא, היא והתרגילים.