כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -13-

פרק -13-

אשלי יצאה מביתה וצעדה לעבר המכולת השכונתית, מרי, סוכנת הבית ביקשה ממנה שתקנה ממנה מספר מצרכים ומכיוון שלא היה מה לעשות היא הסכימה.
היא הוציאה את האייפון והקשיבה למוזיקה. היא נכנסה לחנות ולקחה את המצרכים הדרושים וצעדה לקבלה, מניחה את המצרכים על הדלפק. מלפניה עמד בחור צעיר שנראה לה מעט מוכר.
הוא הסתובב וחייך. "יניב," אמרה אשלי בחיוך כשזיהתה את הבחור.
יניב עדיין מחייך, שאל, "אשלי, נכון?"
היא הנהנה בראשו והיא שאלה, "מה אתה עושה כאן?"
יניב התקרב לעברה ולחש בשקט, "את רואה את כל המצרכים שעל הדלפק?"
היא הסתכלה על המצרכים שעמדו על הדלפק והנהנה בראשה ברצינות והוא המשיך, "אני הולך לגנוב אותם, אני רק צריך להודיע למוכר."
אשלי הסתכלה עליו בהלם במשך כמה שניות וכשראה את החיוך הענק אמרה בכעס מזויף, "יניב!"
הוא צחק ואמר, "אני צריך לקנות כמה דברים לבית."
"אתה גר באזור?" שאלה ולא יכלה להסתיר את סקרנותה.
"כן, ממש בפינת הרחוב, מרחק של כמה דקות הליכה מכאן."
היא הנהנה בראשה ואמרה, "אני בצד השני, אבל לא רחוק."
הוא הנהן בראשו עד ששאלה המוכר, "מישהו הולך לשלם?"
אשלי הסמיקה במבוכה ואמרה, "כן, רק דקה."
"שלמה, תרשום, המספר שלושים ושתיים."
המוכר, שלמה הנהן בראשו והקיש על המחשב, "ואת?" פנה לאשלי.
"כן," אמרה אשלי במהירות ומהירה לחפש את הכסף, כעבור כמה שניות שבהן עברה על החצאית שלה כמה פעמים הבינה ששכחה את הכסף בבית.
"אני..אה… שכחתי את הכסף בבית," גמגמה אשלי והתחילה להסמיק מהמבוכה.
"תרשום גם את שלה על שמנו," אמרה יניב לפתע.
המוכר הסתכל על יניב, הנהן בראשו ועשה כמבוקשו. אשלי ויניב לקחו את השקיות ויצאו מהחנות. הם צעדו בשתיקה לעבר ביתה של אשלי.
"תודה..על מקודם," אמרה אשלי במבכה כשעמדו מתחת לביתה.
הוא הנהן בראשו ואמר, "בכיף,"
"וכמובן שאני אשלם לך, אתה רוצה להיכנס?"
יניב שתק לכמה שניות ולבסוף בחיוך, "אני אשמח."
היא חייכה והם נכנסו פנימה, אשלי ראתה את מבטו המתפלא ולא יכלה שלא לחייך. "אתה יכול לשבת, אני אלך להביא את הכסף."
הוא הנהן בראשו והיא צעדה למטבח, ,אתה רוצה משהו לשתות?" שאלה רגע לפני שנכנסה.
"לא, תודה."
אשלי הנהנה בראשה ונכנסה למטבח, היא הוציאה סכום כסף ויצאה מהטבח כשהבחינה ביניב מסתכל על תמונה ממוסגרת שהייתה תלויה על הקיר. זה הייתה תמונה שלה ושל הוריה, ביום שלפני הנסיעה לארץ.
"תמונה נחמדה," אמר אך לא הסתובב.
"תודה," אמרה בחיוך. "הכסף שלך."
הוא הסתובב וחייך, "תודה." ולקח את הכסף.
במשך כמה שניות הם הסתכלו אחת על השני, מחיכים עד ששאל יניב לפתע, "רוצה לצאת איתי?"
אשלי הסתכלה עליו מופתעת, "עכשיו?" שאלה.
"אני מניחה, יש פארק נחמד קרוב, אם תרצי."
היא חייכה ואמרה, "אני אשמח."

***
מיכל הסתכלה על רבקי שישבה על הספה בביתה וחיוך חולמני היה נסוך על שפתיה.
"קרה משהו?" שאלה מיכל ולא הסתירה את החיוך שהחל לצוץ בזוויות פיה.
"לא," אמרה ולא נשמעה אמינה כלל.
מיכל הרימה גבה ורבקי מהירה להגיד, "באמת!"
"טוב, מה שתגידי, אשלי צריכה להגיע?"
"כן, אבל היא אמרה שתגיע יותר מאוחר, היא אמרה שהיא יצאה לטיל קצת בחוץ ואחר כך יש לה חוג פסנתר."
מיכל הנהנה ושאלה, "נו, אז מי הבחור?"
רבקי הסתכלה על מיכל בבהלה ואמרה, "מה?"
"מאמי, אני לא מכירה אותך מאתמול ואני יודעת מתי את מאוהבת, או לפחות יש לך קראש על בחור מסוים."
רבקי הסתכלה על מיכל, תוהה אם לספר לה, היא לא ידעה איך תגיב ולבסוף אמרה, "סתם, בחור בטלוויזיה, מזה חתיך."
מיכל צחקה ואמרה, "צפוי."
רבקי חבטה בה עם כרית נוי ואמרה, "אני לא צפויה! את צפויה."
מיכל גלגלה עיניים ושאלה, "איפה חן?"
רבקי הסתכלה עליה במבט, "רואה, אמרתי לך!" ואמרה, "אני לא יודעת, אני חושבת שהוא הלך לחבר או משהו."
"בטוח?" שאלה מיכל והסתכלה על רבקי בחשדנות.
"כן, למה?"
"כי," אמרה בחיוך. "יש לי ריקוד פשוט מדהים שלמדתי באינטרנט על השיר של ניקי מינאג' סטארשהיפס ואני חייבת שתראי ותגידי לי מה דעתך."
רבקי חייכה ואמרה, "נו, תראי לי."
מיכל חייכה באושר וקמה מהספה, היא פשטה את החצאית, מתחת היו לה מכנסיים שחורות צמודות.
היא חיברה את הפלאפון למערכת סטריו והפעילה את השיר בפלאפון והתחילה לרקוד, זזה לפי הקצב.
למעלה, בחדרו ישב חן פותר תרגילים במתמטיקה, הוא שמע את המוזיקה וניסה להתעלם, אך המוזיקה הייתה רועמת והוציאה אותו מהריכוז.
"אני אהרוג את רבקי," מלמל חן בשקט ויצא מהחדר. הוא ירד במדרגות ותכנן לצעוק על רבקי כשהבחין במיכל, רוקדת.
הוא היה מהופנט ולא היה יוכל להתיק את עיניו מגופה שזז לפי קצב המוזיקה. חן תמיד ידע שמיכל יודעת לרקוד, אך הוא אף פעם לא שיער עד כמה. גופה, זז בקלילות כמו ברבור ותנועותיה חדות כמו פנתר. לפתע היה לו חשק להתקרב אליה, להעביר אצבע חלקה על לחיה, על שפתיה.
חן מיהר לגרש את המחשבות מראשו וצעק, "אתן מוכנות להנמיך את המוזיקה המחורבנת?"
רבקי ומיכל הסתכלו על חן בבהלה ומיכל אמרה, "אני מצטערת.. אנחנו חשבנו שאתה לא בבית,"
חן הבחין שמיכל עם מכנסיים וחולצה קצרה בלבד ולא היה שלא לבחון את גזרתה הרזה. היא הייתה מושלמת, מושלמת ב—
"חן, קרה משהו?" שאלה רבקי, קוטעת אותו מרצף מחשבותיו.
"מה? אה, כן, ברור," אמר במהירות. "רק תנמיכו את המוזיקה." ועלה לחדרו.
מיכל הסתכלה על רבקי שהסתכלה על חן העולה במדרגות ולבסוף הנעלם מעיניה. "מה זה היה?"
"אני לא יודעת, זה היה מוזר, זה כאילו לרגע הוא לא היה איתנו."
מיכל בהתה בנקודה לא מוגדרת, כשחן הסתכל עליה, לפתע הרגישה כאילו הוא ממש מסתכל עליה, חושף אותה ומשאיר אותה ערומה. המבט שלו על גופה הותיר אותה חסרת מילים. לרגע, כשהסתכלה עליו חשבה שאולי מה שהיא ראתה, המבט המרוכז בה ובגופה, השתיקה, שיקפו את אותם רגשות שהיא מרגישה כלפיו.
"אך זה לא אפשרי," מלמלה לעצמה. "הוא לא אוהב אותי ואני מתחילה לדמיין." והיא מהירה ללבוש בחזרה את החצאית.

למעלה, בחדרו, חן ניסה לחזור לתרגילים, אך המראה של מיכל; שיערה המעט פרוע, לחיה הסמוקות מעט מן המאמץ, גופה המושלם, הוציאו אותו מריכוז וידע שלא יוכל לחזור עוד לתרגילים.
הוא לקח את המפתחות ואת הפלאפון שלו ויצא מחדרו, הוא ירד במדרגות, מלמל שלום חפוז ועזב את הבית.
חן נכנס לתוך המכונית ונסע לבית המדרש.