כל כך קרוב אך כל כך רחוק פרק -11-

תהנו…

פרק -11-

היא ישבה על הספה קוראת את הספר החדש שקנתה לא מזמן, ביסטלי. כל מילה קראה בשקיקה. זה היה רומן רומנטי בדיוק כמו שאהבה והיא לא יכלה להניח את הספר מידה. היא הסתכלה על השעון השעה הייתה ארבע בצהריים.
"שיט," מלמלה מיכל וקמה מהספה, היא הסתכלה על הספר ואז חשבה על מה שהיא צריכה לעשות, לקפל את הכביסה. היא הסתכלה שוב על הספר, אימא שלה צריכה לשוב בכל רגע והיא הבטיחה לה שתקפל את הכביסה אבל היא בדיוק הגיעה לקטע רומנטי והיא לא רצתה לעזוב את הספר.
מיכל רצה אל עבר מכונת הייבוש, הוציאה את כל הבגדים החוצה וזרקה אותם לתוך הארון בחדר שלה, היא תקפל כבר יותר מאוחר, חשבה לעצמה ובחיוך חזרה לספר.
כעבור רבע שעה אימא נכנסה הביתה, "הי מיכל," אמרה אימא בחיוך מותש והניחה את תיקה על הספה.
מיכל חייכה ושאלה, "איך היה בעבודה?"
"מתיש, הבוס שלי משוגע! הוא רצה שאני אשאר עד שבע היום," אמרה רונית וחלצה את נעלי העקב שלה.
"מיכל, תהי מתוקה ותני לי כוס מים, אני מרגישה שעוד רגע ואני אתעלף."
מיכל קמה מהספה וניגשה למטבח לקחת כוס מים, כעבור רגע חזרה לסלון אוחזת בכוס זכוכית גבוה מלאה בכוס מים צוננים.
"אוי, תהיי ברוכה," אמרה רונית, היא ברכה ולגמה. "אוי, זה היה נהדר."
במשך כמה דקות הן ישבו בשקט עד ששאלה רונית, "איך היה היום בבית הספר?"
"רגיל, לא משהו חדש, אותם שעורי בית, אותם מורות בעצבנית, את יודעת לימודים."
רונית חייכה, היא הכירה בביתה שלא אהבה את הלימודים, אבל בכנות מי אוהב את הלימודים. כל בן אדם רוצה להצליח בלי השקעה.
רונית הנהנה בראשה ואמרה, "אני הולכת לנוח," כשצעדה לחדרה שאלה רגע לפני שנכנסה, "קיפלת את הכביסה, נכון?"
מיכל חייכה חיוך מתוק ואמרה, "ברור אימא."
רונית גלגלה עיניים ונכנסה לחדר.
מיכל חזרה במהירות לספר, היא בדיוק הגיעה לקטע שבו קייל, שנהפך למפלצת על פי קללתה של המכשפה מציע ללינדי, הבחורה שמתארחת בביתו לרקוד איתו.
מיכל ישבה על הספה נמסה, היא ידעה שבחורים כאלה לא קיימים, לא בתור מפלצות אלא כרומנטיים, והיא הצטערה על כך.
היא חשבה על חן, מה היה קורה אם הוא היה מתייחס אליה כפי שקייל התנהג ללינדי ולא יכלה שלא להסמיק.
כעבור כמה רגעים של מחשבות על חן היא חזרה לספר אך היא לא הספיקה לקרוא עוד שורה אחת כי באותו הרגע היא שמעה את צלצול הטלפון.
"הלו," ענתה.
"הי, מיכל, מה קורה?" שמעה את קולה של רבקי.
"הכל סבבה, מאיתך?"
"היה יכול להיות יותר טוב, הילד הזה ממש מרגיז אותי אני נשבעת לך אם הייתי יכולה הייתי רוצחת אותו ממזמן."
מיכל ידעה על מי היא מדברת, אבל שאלה, "על מי את מדברת?"
"דא! על חן, האהבל הדפוק האשים אותי בהריסת הבלנדר, זה בכלל לא הייתי אני," אמרה רבקי בהתגוננות.
"אז מה את עושה עכשיו?" שאלה מיכל.
"משתעממת, רוצה לבוא אלי להפיג את השעמום?"
"מה דעתך לבוא אלי, לשם שינוי, אני מרגישה שאני נמצאת אצלך יותר ממה שאני נמצאת בבית שלי,"
"זה ברור! חן נמצא בבית ואת לא יכולה לגרום לו לבוא אלייך אלא אם כן יש סיבה מספיק טובה."
מיכל גלגלה עיניים ואמרה, "טוב, אני אקפוץ אלייך עוד עשר דקות אני פשוט באמצע הספר ביסטלי והגעתי לקטע שהם רוקדים ואני פשוט נמסה, קייל כל כך רומנטי."
"כן, בתור חיה נוראית ומגעילה הוא חייב להיות, זאת אומרת חייב להיות משהו שיכפר על הכיעור שלו."
"זה לא קשור, לי לא היה איכפת לצאת עם מישו שהוא לא חתיך," אמרה מיכל
"באמת?" שאלה רבקי ומיכל יכלה לשמוע את הספק בקולה. "את רוצה להגיד לי שאם הייה עומד מולך בחור מכוער ואני מדברת איתך על מכוער, ממש מכוער היית מתאהבת בו?"
"אני יודעת שזה קשה כי צריך לראות מעבר לכך אבל אני חושבת שכן, כי אם ההתנהגות שלו אצילה ולא נוראית כמו הפרצוף שלו אני כן הייתי נופלת ממנו,"
"אני הייתי רוצה לראות את זה," אמרה רבקי לא מאמינה לה.
"טוב, אני אסיים את הפרק ואני אהיה אצלך בעוד רבע שעה, אוקי?"
"בסדר, ניפגש." אמרה וניתקה.
מיכל ניתקה את הטלפון וחזרה לספר, אך היא כבר הייתה שקועה במחשבות. מה היה קורה אם היא הייתה פוגשת מישהו מכוער אך הפנימיות שלו הייתה שונה, נפש עדינה וטובה, האם היא הייתה יכולה להניח למראה החיצוני ולראות רק את הפנימיות שבו? היא לא ידעה, כי למרות שבספר זה דבר אחד במציאות זה דבר אחר. מיכל סגרה את הספר והסתכלה על הכריכה, תמונה של ורד לבן.
היא חייכה לעצמה כשנזכרה כשהייתה בדרך עם רבקי מבית הספר, זה היה בכיתה ט, וזה היה יום חמסין, רבקי והיא צעדו ברגל לכיוון ביתיהן כשהגיעו לחלקת אדמה פוריה, הם נכנסו בשביל וצעדו לעבר הבית כשלפתע מיכל הבחינה בוורד לבן, כל כך עדין כל כך מושלם, היא לא ראתה משוה מושלם כזה מעולם. היא תכננה להראות לרבקי שלפתע חבורת בנים עברה לידם ורמסה את הפרח הקטן.
מיכל הסתכלה על הפרח ההרוס והרימה אותו בעדינות בשתי ידיה והן צעדו בזריזות לביתה של רבקי להכניס אותו למים, אבל הפרח לא שרד וכעבור יומיים הוא נבל.
מיכל הסתכלה שוב על הפרח המושלם שהיה על הכריכה וחשבה על סמלו של הפרח הלבן,
היא כמעט צחקה כשנזכרה כשחשבה לתת לחן את הורד הלבן ההרוס. בזמנו, היא לא היא לא ידעה את משמעות הורד אבל עכשיו היא יודעת, "לב שאינו יודע אהבה," היא שמחה שלא נתנה לחן את הורד, כי אם הוא היה מגלה את משמעות הפרח זה היה יכול להרוס כל סיכוי לשניהם ביחד, ולא שהייתה תקווה, כי למרות שחן לא הייה חיה מבעיתה ומגעילה והיא לא הייתה הנערה עם היופי הפשוט והאהבה לראות מעבר לחיצוניות, חן לא היה נראה שהוא מנסה להראות איזה שהוא צעד, אפילו קטנטן לחיבה מצידו יותר מרק ידידות.
היא הסתכלה על השעון השעה הייתה כבר ארבע וחצי. "לעזאזל, אני מאחרת." מלמלה לעצמה.
היא רצה לחדרה ונעלה את נעליה, היא השאירה מכתב לאימא לאן היא הולכת ומתי תחזור ועזבה את הבית.

"הי," אמרה מיכל, מעט מתנשפת. את סוף הדרך היא עשתה בריצה לעבר ביתה של רבקי.
"את מאחרת!" אמרה רבקי בתוכחה ומיכל נכנסה לבית הגדול.
"אני יודעת, שקעתי במחשבות."
רבקי גלגלה עיניים ואמרה, "את והמחשבות שלך, אם הייה שיעור לשקיעה במחשבות את היית התלמידה המצטיינת."
"אז אני מניחה שחבל שאין לנו שיעור כזה," אמרה מיכל בחיוך שובב.
"טוב, מה בא לך לעשות, את הרי פה."
"לא יודעת, מה בדרך כלל אנחנו עושות?"
פניה של רבקי האירו והיא אמרה בחיוך זדוני, "אנחנו יכולות לגנוב לחן את המחשב ולחטט לו בדברים!"
מיכל הסתכלה עליה במבט של, "השתגעת?!" ואמרה, "לא! תאמיני לי את לא תמצאי שם כלום, אני בטוחה שמה שיש בפנים זה רק כל מיני דברי לימוד משעממים וגאונים." אבל היא חשבה לעצמה שאולי זה רעיון טוב כי אולי, רק אולי היא תוכל לדעת אם לחן יש סודות שהוא מסתיר מפניה.
"אני חושבת שזה רעיון טוב, הוא גם ככה ישן אז הוא לא ישים לב ועד שהוא יתעורר המחשב שלו יהיה במקומו."
מיכל הסתכלה עליה, מעט בספקנות ולבסוף אמרה, "טוב, אבל על אחריותך הבלעדית, את זו שהעלאת את הרעיון ואת זו שהולכת לגנוב את המחשב, אני חושבת שזה הוגן שאת תיקחי את האשמה."
"כלבה," אמרה רבקי בכעס מזויף וחבטה קלות בזרועה של מיכל. "טוב, אני אעלה ואסכן את עורי כשאת תשבי לך בנחת."
מיכל צחקה ורבקי עלתה למעלה במדרגות, מיכל חשבה על זה, מה אם הן באמת ימצאו משהו על חן, איזה סוד או גילוי שהוא מסתיר ממנה.
"זה טיפשי," אמרה לעצמה. "הוא לעולם לא יעשה בכזאת טיפשות ויחשוף את הסודות שלו על המחשב." ולמרות זאת היא קיוותה שהוא כן עשה כך.
כעבור כמה דקות רבקי ירדה במדרגות מחזיקה בלאפ-טופ כסוף של חברת אל. ג'י.
היא התקרבה לעברה ופתחה את המחשב, למזלן לא היה סיסמה.
"הוא אידיוט," אמרה רבקי. "איזה מין דביל לא שם סיסמה על המחשב שלו?"
מיכל חייכה והן התחילו לחטט בין המסמכים השונים, רובם היו קבצי עבודה ושעורי בית .
"מזה המחשב הזה?" שאלה רבקי לאחר חיטוט של חצי שעה. "אין פה כלום! אפילו לא סרטים."
"אפשר?" שאלה מיכל ורבקי הגישה לה את המחשב. מיכל פתחה תיקיות שונות, היא אפילו עשתה בחיפוש אחר תיקייה בשם אישי ואחרי כמה דקות של כלום הופיעה תיקייה בשם, "אישי- מיכל."
רבקי הסתכלה על מיכל שנראתה מופתעת ואמרה לה, "תפתחי את זה, נו, תפתחי כבר."
ידיה של מיכל רעדו מרוב התרגשות שהיא בקושי הצליחה להזיז את אצבעותיה על המקלדת, אך לבסוף לחצן העכבר היה על התיקייה. מיכל הסתכלה על רבקי שהנהנה בראשה ומיכל לחצה אנטר.
מיכל הסתכלה על המסך בהפתעה ואז באכזבה, התיקייה הייתה ריקה, לא היה בו כלום. באותו רגע הן שמעו את קולו של חן מאחוריהם, "מה לעזאזל אתן חושבות שאתן עושות?"
מכל צרחה בבהלה וכמעט הפילה את המחשב על הרצפה, אבל רבקי החזיקה אותו מונעת ממנו ליפול.
"אני אחזור שוב על השאלה, מה אתן עושות עם המחשב שלי?" שאל חן ומיכל יכלה לראות שהוא מתאמץ לא לפרוץ בצרחות כעס.
מיכל הסתכלה על רבקי שנראתה לפתע מפוחדת ואמרה, "זה הייתה אשמתי, אני רציתי לבדוק מה שהוא, בכל מצב לא מצאתי."
חן התקרב לעבר מיכל שנסוגה אחורה בבהלה, אפיהם צמודים והיא שמעה אותו אומר, "ומי נתן לך את האישור?"
היא שתקה, קרבתו הייתה כמו סם משתק, היא לא הייתה מסוגלת להוציא מילה, היא ראתה את עיניו הכחולות משתנות לכחול בהיר עד מעט, הוא נראה כועס, רותח מזעם למעשה.
"שאלתי מי נתן לך לגעת לי במחשב, אני נוגע לך בדברים? אני בא אלייך הביתה ומחטט לך בדברים?" שאל ומיכל ראתה את העורק שבצווארו מתנפח בצורה מאיימת.
היא בלעה את רוקה ואמרה בלחש, "אני מצטערת.. אני לא התכוונתי."
הוא התרחק ממנה ופנה לרבקי, "איתך עוד לא סיימתי."
"היא לא אשמה," אמרה מיכל כשראתה שרבקי נראית על סף עילפון. "זאת אשמתי."
"אוה, זה היא, אני יכול לזהות מתי זה אחותי, והיא הולכת לחטוף," אמר בכעס.
מיכל לא יכלה להחזיק את זה עוד בתוכה והיא צרחה לעברו, "אז מה, אז מה אם רצינו לבדוק את המחשב שלך, על מה אתה כל כועס, זה לא שיש משהו כל כך אישי בפנים, אין לך שום זכות לכעוס אני זאת שצריכה לכעוס, לכעוס על עצמי," אמרה ועברה לספרדית. היא דיברה ודיברה מוציאה את כל מה שהרגישה בשבועות האחרונים ולמרות שידעה שלא חן ולא רבקי מבינים מה היא אומרת היא הרגישה טוב יותר. חן אומנם לא הבין מה היא אמרה אבל היא אמרה לו את זה בפנים, היא סיפרה לו, מעכשיו הכדור במגרש שלו.
במשך כמה רגעים חן ורבקי נעצו בה מבטים המומים.
חן בחיים לא שמע את מיכל צועקת ככה ומאבדת את עשתונותיה בצורה כזאת. הוא הסתכל עליה כשצרחה עליו בספרדית ולמרות שהוא לא הבין מה אמרה, הוא ידע שדבריה היו מכוונים אליו.
הוא הסתכל על מיכל, שיערה היה מעט פרוע. פניה שנראו שלוות בדרך כלל היו אדומות מרוב כעס ותסכול.
חן מעולם לא ראה אותה ככה והוא לא ידע אם הוא אוהב את זה או לא.
הוא לקח את המחשב ועלה לחדרו.
במשך כמה דקות מיכל ורבקי ישבו על הספה שותקות, לאחר כמה דקות ארוכות אמרה רבקי לבסוף, "מה לעזאזל זה היה?"
מיכל הסתכלה על רבקי ואמרה, "זה מה שקורה כשהצד הספרדי שלי מוציא את הכעס שלו החוצה, אני מצטערת רבקי אם סיבכתי אותך בצרות או משהו."
רבקי הסתכלה על מיכל בחיוך ואמרה, "את צוחקת? אין עכשיו שום סיכוי יעשה לי משהו, את הכנסת לו וחזק. אני לא יודעת מה אמרת לו כשדיברת בספרדית אבל מה שזה לא היה זה עבד, אז תודה."
מיכל חייכה, "על לא דבר," אמרה.
"אני חושבת שאנחנו צריכות לגנוב מחן את המחשב שוב," אמרה רבקי כעבור כמה דקות של שתיקה נוספת.
"רבקי!" אמרה מיכל בתוכחה. "לא הספיק לך היום?"
"את לא מבינה, כשחן לקח את המחשב והוא היה "עצבני" זה לא היה אמיתי, הוא נראה יותר מתוח ומפוחד מאשר כועס, זה כאילו הוא פחד שהספקנו לראות משהו שהוא לא רצה," אמרה רבקי והסתכלה על מיכל, "אני אומרת לך, יש שם משהו, אני בטוחה בזה, אנחנו חייבות לגלות מה יש שם."
מיכל לא ענתה, היא הסתכלה על הקומה למעלה וחשבה מה היה קורה אם היא הייתה מספרת לחן את מה שאמרה לו בספרדית בעברית.