כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 48 :)

"אז.. איפה אתה לומד?" אני שואלת
"ב keren " הוא אומר "ואת?"
"חחחח אני לא כל כך יודעת, רק היום נחתתי פה אז אני לא מפוקסת פה כל כך" אני אומרת

רטט נשמע מהכיס האחורי של מכנסיי, הוצאתי את הפלאפון ונכנסתי להודעה
'לאן נעלמת לנו? בואי תסיימי לפרוק את הכל ונצא לגלידה' אמא שלחה לי,
"אני צריכה ללכת" אני אומרת
"אני ילווה אותך, איפה את גרה?" הוא שואל
"אתה ממש לא צריך, אין לי בעייה ללכת לבד" אני אומרת אבל הוא מתעקש
"איפה את גרה?" הוא שואל שוב
"שלוש רחובות מפה" אני אומרת
"באמת?! גמאני!" הוא אומר
"וואי מגניב"
"כן… יש לי משפחה מאמצת, ההורים שלי בטיול ארוך מאוד בדרום אפריקה, אז הם השאירו אותי להיות עם המשפחה הזאת, חמודים כאלה, אמא ואבא, ואני חושב שיש להם ילד או ילדה שגרה בארץ" הוא אומר ואנחנו פונים לתוך הרחוב.
"יואו מגניבב, גם אחותך?" אני שואלת
"לא, היא אצל חברה ממש טובה שלה" הוא אומר
כשאנחנו מגיעים לכניסה לבית אני נעצרת,
"מה נעצרת פה?" הוא שואל
"זה הבית שלי" אני אומרת
"לא" הוא אומר במבט מבולבל
"מה לא?" אני שואלת מבולבלת מעט
"זה לא הבית שלך, זה הבית שלי!" הוא אומר
"איך קוראים לאמא ולאבא המאמצים שלך?" אני שואלת
"מוטי ואנג'ל" הוא אומר ואני פוקחת את עיניי בפליאה
"מהה?" שאלתי
"מוטי ואנג'ל" הוא חוזר שוב
,א…אבל אלה הם ההורים שלי" אני אומרת, ועכשו הגיע תורו לפקוח עיניים בהפתעה
הטלפון שהחזקתי ביד רטט שוב, 'את באה?' אמא שלחה לי שוב
נכנסנו לבית, אני הייתי מבולבלת מאוד, איך זה יכול להיות? איך זה שהם לא סיפרו לי? איך זה שלא ידעתי מזה כלום?
"הי מותק, הו… הי מתוק" היא אומרת כשהיא רואה שנכנסנו "אז אני רואה שנפגשתם" היא אומרת ואני מהנהנת, אין לי כוח לפתוח את זה עכשו
"אתה רוצה לבוא איתנו עוד מעט לגלידה?" היא שואלת
"אני אשמח" הוא אומר,
"כולם מחכים לך, לכי תסיימי לפרוק" היא אומרת תוך כדי שהיא מסדרת את הסלון בקלילות
"אני עולה" אני אומרת
"רוצה אני יעזור לך?" דין שואל
"לא, תודה" אני אומרת, אני רוצה קצת שקט, לחשוב עם עצמי קצת,
כשאני סוגרת את הדלת מאחורי, הרגשה מרירה תוקפת אותי,
אני רוצה לחזור, לחזור לארץ ישראל, לחזור לפנמייה, לחזור לשי, לאמבר, לחזור לרן,
יותר מדי דברים תוקפים אותי היום,
המעבר לפה, לנסות להתאקלם, ההרגשה שאין לי אף אחד, ועכשו גם הוא,
הוא חמוד, באמת! אבל זה המשפחה שלי, ואם כבר אני טסה אליהם לפה אני רוצה להיות אני והמשפחה שלי, שלי!
הם לא יכלו להגיד לי לפני? אפילו לרמוז, להודיע, לשאול?