כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 46 :)

כשהמטוס נחת היו כאלה שמחאו כפיים, אבל אני לא הבנתי למה,
דמעות חמות זלגו על לחיי,
עכשו אני כבר פה, עכשו אין דרך חזרה, לפחות לא בינתיים.
קמתי מהמושב חסרת כל חשק, יוצאת מהפתח של המטוס,
המטוס הזה חוזר עכשו לישראל, אבל אני לא, אני נשארת פה, זה לא נקלט לי בראש!
המסוע של המזוודות מתחיל לזוז, ואני מחפשת את המזוודה הגדולה שלי בין כל המזוודות האחרות, אחרי חצי שעה בערך כשכבר הייתי מיואשת מצאתי אותה סוף סוף! הורדתי אותה מהמסוע ויצאתי למקום של הקבלת קהל,
אמא ואבא חיכו לי שם מחוייכים,
חיוך קטן נבלע בין שפתי והתקרבתי אליהם,
תוך שנייה הייתי כבר בתוך חיבוקם האוהב של הורי,
חייכתי חיוך גדול מזוייף, לא רציתי שיהיה להם קשה עם זה שבגללם אני עצובה…
״מותק, בואי נלך לבית, ואז נדבר?״ אמא אמרה ואני הנהנתי, לאחר כמעט שעה של נסיעה שקטה, שבחנתי את הדרך, הגענו לעיר קטנה שיש בה רק בתים פרטיים, עם פארקים ירוקים, וקניון עצום,
׳בסך הכל לא יהיה כזה נורא׳ ניסיתי לשכנע את עצמי שוב ושוב,
הגענו לבית נחמד, לא גדול, אבל גם לא קטן,
נכנסתי לחדר שלי ומיד נזכרתי במתנה שהוא הביא לי,
הוצאתי אותה מהתיק הקטן והתחלתי לקרוא
׳אלכס, אני יודע שאנחנו כבר לא ביחד, אבל אני אף פעם לא יפסיק לחשוב כמה את מדהימה, מיוחדת, ואני לא ישכח את מה שאת גורמת לי להרגיש בכל פעם שאני רואה אותך, אני לא יודע מה יהיה כשתחזרי, אבל אני אף פעם לא יפסיק לאהוב אותך. ואם תכירי שם מישהו, אז תתני לי לדבר איתו, להזהיר אותו שחסר לו אם הוא ישבור לך את הלב, ושישמור עלייך כמו על החיים שלו. אל תשכחי להתקשר, אוהב אותך עד החצי השני של העולם- רן׳
קראתי את השורות שוב ושוב, זה לא ארוך, אבל זה אומר הכל.
הייתי חייבת להתאוורר, אז התארגנתי מעט, לקחתי ארנק ואת האייפון ויצאתי לסיבוב להכיר קצת את האיזור…