כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 4 ;)

יאאאאא ממש כיף לי לקרוא את התגובות שלכםם
טוב אז בלי יותר מדי חפירות הנה הפרק-
תהנווו <3

״דן!!!!״ צעקתי בהתרגשות וחיבקתי אותו
״אלכסס!!! הפוטבולית מספר שלוש שלייי, וואו זאת את?!״ שאל וצחק, בוחן אותי במבטו, הוא חיבק אותי,
״מזה ככה את נוטשת אותי? קיבלת גביע אז זהו? אין יותר פוטבול?!״ אמר לי
״חס וחלילה!! פשוט לא היה לי זמן״ אמרתי לו, דן הוא האח הגדול של אמילי, והוא היה המאמן שלי, בזכותו זכיתי בתואר: ׳שחקנית הפוטבול מספר שלוש׳, הוא בן עשרים ואחד (כן הוא יחסית צעיר למאמן) ואני חולה עליו!
״אז מוצאים זמן!״ אמר
״הנה אתה לא רואה, עכשו מצאתי״ אמרתי לו בחיוך
״אם הייתם מגיעים לחצי מהרמה שלה, אז הייתם מאוד מאוד טובים!״ פנה אל הבנים, ואני הסמקתי קצת
״טוב, אני צריך להתחיל באימון, רוצה להצטרף?״ שאל וכבר כל הבנים היו מסביבו
״לא, אני רק יסתכל קצת…״ אמרתי לו בחיוך והתיישבתי על הספסל קרוב, הם התחילו ריצה והורידו את החולצה, אויששש, החיים היפים חשבתי בחיוך והתמקדתי בבנים, היה לכולםם גוף שרירי, חסון כזה, בהיתי בהם כנראה כי דן התקרב אלי
״את יודעת שאני אוהב אותך כן?״ אמר לי
״כן״ אמרתי
״אז את טיפ טיפונת מפריעה להם להתרכז באימון, וחוץ מזה שזה לא בריא לבהות כל כך הרבה״ אמר בחיוך- גיחוך
״טוב מצטערת אז אני ילך״ אמרתי צוחקת ומוחמאת,
״מצטער שאני מונע ממך את ההנאות של החיים״ אמר וצחק, הוא נופף לי לשלום וחייך, החיוך שלו כל כך דומה לחיוך של אמילי! חיוך מושלם כזה עם גומה אחת, הלכתי והלכתי, משהו כמו עשר דקות, אני לא זוכרת שזה היה רחוק! הסתכלתי מסביבי והמקום לא היה מוכר, שיטט, איבדתי את הדרך, הכנסתי את ידי לכיס מכנסיי, מוציאה את האייפון, למזלי ג׳ון כתב את המספר שלו אצלי, ׳ג׳ון האחד והיחיד׳ ככה הוא רשם את עצמו, חחחחח חי בסרטט!! התקשרתי אליו, אבל הוא לא ענה, ניסיתי לשחזר בראשי את הדרך שממנה באתי, אחרי הליכה של עשרים דקות, התייאשתי, התיישבתי ליד עץ מתוסכלת, אוףף אני והמזל שלי!! דמעה מייאוש זלגה על לחיי בשקט, עוברת דקה, עוברות עשר דקות, אני מנסה שוב ושוב להתקשר אליו, אבל הוא עדיין לא ענה, הוא מסנן אותי או מה?!
״ילדה!״ צעק קול ממרחק, ״מה את עושה פה לבד?!״ צעק שוב, חיפשתי אותו בעיניי אבל לא ראיתי אותו, לאחר כמה שניות הוא נגלה אלי, שיערו שחור כפחם ועורו נראה חיוור, עינייו כחולות כהות אטומות, הוא נראה טוב, אבל בכל זאת משהו גרם לי להרטע ממנו, הוא מזכיר לי… אמממ לא יודעת להסביר אבל הוא מזכיר לי סופת שלגים,
הוא אמר משהו, לא הצלחתי להבין, הייתי שקועה במחשבות,
״מה?״ שאלתי אותו
״יואו! מדברים איתך אז תקשיבי!״ אמר מעוצבן
״מה יש לך?! תרגע קצת!!״ אמרתי לו, וואי מה יש לו???
״שאלתי למה את כאן״ אמר במבט שהפחיד אותי ותפס בידי בחוזקה, הוא הלחיץ אותי, הוא הכאיב לי,
דמעות מלוחות זלגו על חיי הייתי בלחץ,
״מה את בוכה?!״ אמר בזלזול
״אתה… אתה מכאיב לי״ אמרתי מתוך הבכי
״אני סבלתי, עכשו תורך״ אמר והסתכלתי לו על העיניים, הם היו אדומות, לא מבכי, ממש לא מבכי, הוא היה שיכור,
״הצילוווו, מישהוו!!״ צעקתי בבכי מחודש, אני מפחדת משיכורים, מאוד מפחדת, והסיבה שלי מוצדקת, ״בבקשה תצילו אותי!!״ צעקתי בקול חנוק, פחדתי,
הוא החזיק בי חזק, כופה עלי להיות קרובה אליו, הוא התחיל לנשק אותי בפראות, ניסיתי להתרחק, אבל לא היה בי כוח, הוא התחיל להוריד לי את החולצה, התנגדתי,
הוא נתן לי בוקס בבטן ואני התקפלתי,
הוא לא הרפה ממני, אפילו לא לשנייה

נקודת מבט של רן:
היה אחלה אימון, באמת!
צילצול נשמע, זה שלי, על הצג היה כתוב ׳אמא׳ חיים שלי האמא הזאת!
״יפה שלי״ היא צועקת לי לתוך האוזן כשאני עונה
״אימוש שליי, אני מתגעגע!!״ אני אומר, וואי מילה שאני מתגעגע לאוכל של אמא
״אני גם, מתי אתה חוזר כבר??״ היא שאלה בציפייה
״ביום שישי, משחררים אותנו באחד ואז אני יבוא, טוב?״ שאלתי אותה
״סבבה״ אמרה ויכולתי לדמיין אותה מחייכת
״אח שלי! אתה בא?״ צעק לי מאט וקטע את השיחה
״שנייה אני בא, לך אני יצטרף אליך עוד מעט״ צעקתי לו
צעקה נשמעה ממרחק, אני חושב שדמיינתי,
״רנוש?״ היא שואלת אותי מתוך הטלפון
״מה אמא?״ אני שואל אותה,
צעקה נשמעה שוב, הפעם חזקה יותר,
״מה זה היה הצעקה הזאת??״ היא אומרת לי מעבר לטלפון
״אני ידבר איתך אחר כך, אני הולך לבדוק״ אמרתי לה וניתקתי,
הדבר שהכי הטריד אותי, זה שהצעקה נשמעה מוכרת, התחלתי לרוץ לכיוון הצרחות, לאחר דקה הצרחות הפכו לבכי, מזה מה הולך שם? מרחוק ראיתי שני אנשים, בן ובת, לא הצלחתי לראות מי הם, אבל זה היה ברור שהבת סובלת,
רצתי אליהם, הזבל החזיק בה חזק וניסה להוריד לה את השורט, הבת עמדה בוכה בלי החולצה, וידו החזיקה בה בחוזקה, העפתי אותו ממנה, ובעטתי לו במקום הרגיש שלנו, הוא התקפל בכאבים, בעטתי בו שוב ושוב, שלא יעז יותר להתעסק עם בנות, הוא יבב ואיבד את ההכרה, הסתובבתי אליה, היא עמדה מאובנת בדיוק באותו המצב שבו העפתי אותו ממנה, שיערה השחור היה פרוע, והאיפור שלה נמרח, זאת הייתה אלכס, הרמתי את החולצה מהאדמה וניקיתי אותה מעט, הושטתי לה אותה, היא הסתכלה עלי בדמעות ולא זזה
״קחי תשימי את החולצה״ אמרתי מנסה שכמה שפחות להסתכל על פלג גופה העליון החשוף כדי לא להביך אותה היא עדיין לא זזה, התקרבתי אליה, על בטנה הייתה חבורה כחולה, הזבל הכה אותה גם, העפתי מבט ממושך על גופה, היא אלילה! בחיים לא ראיתי מישהי עם גוף כזה, לבשתי לה את החולצה בעדינות, מנסה כמה שפחות להכאיב לה ולגעת בה, התיישבתי לידה, היא הניחה את ראשה על כתפי ופרצה בבכי, דמעותיה החמות הרטיבו את חולצתי,
״די, זה עבר״ אמרתי לה ברוך וליטפתי את שיערה הנעים, ישבנו ככה חצי שעה, לא אומרים אפילו מילה, אני נותן לה להתפרק עלי, היא עברה חוויה לא נעימה,
״אל תספר לאף אחד טוב?״ היא שאלה אותי פתאום
״אל תדאגי, אני לא יספר כלום, אני מבטיח״ אמרתי לה וחיבקתי אותה
״תודה״ היא אמרה וקמה ממני, היא הושיטה לי את ידה העדינה ועזרה לי לקום,
״אני מפחדת״ היא אמרה ודמעה זלגה מעינייה, ניקיתי לה את האיפור שנמרח, וסידרתי את שיערה, עכשו היא נראתה יפה כמו תמיד
״אל תפחדי, אני פה איתך״ אמרתי לה והושטתי לה את ידי, מראה לה את הדרך חזרה

מקווה שאהבתםם
5+ תגובות וממשיכהה