כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 26 :)

"יאלה, נמשיך אחר כך, אני גווע, ואת צריכה לאכול" הוא אומר, מושך בידי לכיוון האוכל
חחחח חיימשלי הוא, הוא כזה דואג, ואכפת לו ממני,

נפרדתי מכולם, והלכתי לכיוון הכיתות, לא רציתי לאחר, גם ככה לא מתים עלי פה,
"אלכס!" הקול המוכר קורא לי, אני אפילו לא טורחת להסתובב, הוא נמאס עלי כבר!
"את בכוונה עושה לי את זה?" הוא שואל, מחזיק בידי, מונע ממני מלהמשיך ללכת
"רן, אתה מוכן להפסיק? לא הכל סובב סביבך" אני אומרת, ממשיכה ללכת
"חכי רגע" הוא אומר, תופס בי שוב
"תעזוב לי את היד" אני אומרת
"אני… אני אוהב אותך"
"כבר דברנו על זה, לא?" אני שואלת בעייפות, אין לי כוח למשחקים שלו כבר
"די אלכס! את יכולה לשנייה להיות רצינית?" הוא שואל, אני חייבת להגיד- הוא אחלה שחקן, אבל למה לקדוח?! אמרתי לא, אז לא, סלאמת, מה עוד הוא צריך כדי שאני יבהיר לו את זה?
"תפסיק להציק לי" אני אומרת
"אתה לא מבין שפגעת בי?! אתה לא מבין שאתה פשוט העמדת פנים שאתה דואג לי ואוהב אותי, ואז דרכת עלי?!" אני צועקת עליו,
והוא שותק
"אתה לא מבין שאתה הכאבת לי?" אני אומרת, וברז הדמעות שלי נפתח
והוא ממשיך לשתוק, מביט בעיניי הדומעות, ושותק
"אתה שיחקת בי, אפילו גרמת לי להתחיל להתאהב בך" אני אומרת בלחש
והוא? הוא שותק
"רבאקק, אומרים לך שאתה גרמת לי להתאהב בך ואתה שותק?!" אני צועקת עליו
"אני אוהב אותך גם, אבל את בכל מקרה לא מאמינה לאף מילה שאני אומר" רן אומר, ואני פשוט כמו איזה זבל עוקפת אותו, וממשיכה לכיתה

הסתיים היום הסיוטי הזה ברוך ה', סוף סוף! אני לא יכולה לסבול את זה יותר! הלימודים זה הסבל שלי!
"יחתיכת זבל!! אתה זה שבאת ושכנעת אותי ללכת אליה, לא לוותר עלייה, ולהלחם!" אני שומעת קול צועק, קול מוכר, מתוך אחד החדרים,
"מה יש לך?" עוד קול שואל שואל ואני יכולה לשמוע בקולו את הנסיגה שלו אחורה
"מה יש לי? אני יגיד לך בדיוק מה יש לי! יש לי חבר כלב, שרץ כמו כלבלב לכמעט חברה של חבר שלך, ומנצל את זה שהיא פגועה, וגורם לה להיות חברה שלו!!" הוא צורח, עכשו אין לי ספק, אני יודעת בדיוק מי זה שם, זה רן, רן ומאט
"אני מצטער באמת שהיא מעדיפה אותי על פניך" הוא אומר, ואני יכולה לשמוע מתוך החדר את המהלומות של רן על גופו של מאט
אני מתפרצת מהר לחדר "דיייייי!" אני צורחת, אני כולי בפאניקה, אני מפחדת מריבים,
כל פעם שאני נזכרת בריב הזה, אני נלחצת מחדש, אני מפחדת, אני מתגעגעת,
הריב הזה, אני שונאת להזכר בו, בגללו אבדתי את אחותי, בגלל החבר הפסיכופת שהיה לה, הוא הכה אותה עד שהיא גססה למוות, אני ראיתי אותה, איך הוא מכה אותה, ואני הייתי אז קטנה, פחדתי, לא יצאתי מהמחבוא שלי בארון, לא מנעתי ממנו, היא מתה לי בין הידיים, שוטתת דם, אני ראיתי את ליה שלי נושמת את הנשימה האחרונה שלה, ואז היא דוממת,
אני בוכה, לא מצליחה להפסיק, רן ומאט מתקרבים אלי בחשש, כאילו שכחו את הריב
"מה קרה יפה שלי?" מאט שואל, מלטף את גבי, אני נרטעת,
"תתרחק ממני, שניכם" אני אומרת, ממשיכה לבכות על הרצפה
"תסתכלי עלי" רן אומר בלחישה,
אבל אני מנידה את ראשי לשלילה,
אני לא רוצה שהם יראו אותי חלשה, אני לא רוצה שהם יראו אותי בתור חלשה כמו שקורט ראה את ליה,
ואז הוא עשה לה את מה שהוא רצה לעשות, אני לא יתן להם את זה
"תעזבו אותי" אני אומרת, בוכה ללא הפסקה
"אני לא עוזב אותך עד שתרגעי ותספרי לי מה קרה" רן אומר, ואני מנידה את ראשי שוב,
"תגיד לי מתי שהיא תרגע קצת" מאט אומר
אני שומעת דלת נפתחת, ואז נסגרת שוב, מאט יצא,
רן מתיישב לידי, מנסה להרגיע אותי במילים, לא נוגע,
ואני פורקת הכל בבכי, את כל מה שהיה עצור בתוכי, שאף פעם לא הוצאתי,
את כל מה שהדחקתי