כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 23 :)

"מה זאת אומרת בלב?" אני שואל, נדלק, אבל הוא מושך בכתיפיו
"תסיק את המסקנות שלך לבד" הוא אומר, יוצא מהחדר, נותן לי לחשוב

נקודת מבט של אלכס:
השעון המעורר צלצל ללא הרף, אחרי עשר דקות כבר התחרפנתי מהקול המציק וקמתי לכבות אותו,
השעה כבר שבע וחצי, פאקק יש לי רק חצי שעה להתארגן,
העפתי מבט למיטה של שי, והיא עדיין ישנה, הערתי אותה, ופניתי להתלבש,
קר בחוץ, אז לבשתי סריג רפוי, סקיני ג'ינס ארוך, ואת האג אפורות שלי,
שמתי פס דק של איליינר, מסקרה, ואודם ורוד אדום כזה, עשיתי בייביליס לשיער החלק שלי, כדי לעשות לו צורה יפה, ואת התכשיטים שלי, בינתיים שי גם סיימה להתארגן, ויצאנו לחדר אוכל, מקוות שיישאר לנו משהו לאכול,
כשנכנסנו, חיפשתי בעיניי את כולם, הם ישבו בשולחן בקצה,
אמבר, מאט, רן, ומאור היו שם,
אוי, רן
אחרי השיחה המגעילה שהייתה לנו אתמול, אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים,
רציתי להתיישב ליד מאור, הכי רחוק מרן,
אבל עם המזל שלי שי הגיעה לשולחן לפני ותפסה לי את המקום,
משאירה מקום אחד אחרון ליד מי?
ניחשתם נכון, רן
"בוקר טוב" הוא אומר לי ביובש
"בוקר" אני אומרת, מתיישבת לידו
"אז זהו? ככה נהיה מעכשו?" הוא שואל, כולם מנסים להקשיב לשיחה שלנו בעניין, עושים כאילו האוכל בצלחת שלהם רוקד סטפס,
"לא עכשו" אני אומרת, לא מרגישה בנוח עם כל האוזניים המקשיבות,
איך בן אדם יכול להיות כל כך קרוב פיזית, אבל גם כל כך רחוק מהלב.
סיימנו לאכול, שמחתי להתרחק ממנו, כשאני לידו אני מעופפת, אני חולמת,
כשאני לידו אני לא אני, אני יותר מעיזה, אבל גם זונה, אני אשכרה נישקתי אותו פעמיים, ככה בלי לחשוב, כאילו זה טבעי,
עד שכבר חשבתי שאולי יש משהו ביניינו שהוא יותר מידידים, שאולי יש לו סיכוי אצלי, אצלי בלב,
אבל זהו, הוא נהרס, נמחק, אין סיכוי שאני נכנעת לו, נכנעת לרגשות שלי,
הלכנו אני שי ואמבר לכיוון הכיתה
"את מתחמקת ממני" הוא אומר, תופס בידי, גורם לי לעצור
"כן" אני אומרת, מרכינה את ראשי, אין טעם לשקר, להעמיד פנים, הרי בסופו של דבר הוא ידע,
"וואו, ישירה" הוא אומר, שי ואמבר ממלמלות משהו והולכות, משאירות אותי איתו, איתו לבד,
"נו… מה אתה רוצה? זה לא נוח לי לעמוד כאן הרבה זמן" אני אומרת, לא יכולתי להמציא תירוץ יותר אמין?!
"אז בואי נשב" הוא אומר, מקשה עלי
"לא" אני אומרת, אני לא מתכוונת להשאר איתו פה הרבה זמן, זה מספיק כואב, מספיק קשה לי
"אלכס?" הוא שואל
"מה?" אני שואלת, מתפללת שהוא יעזוב אותי כבר, קשה לי לידו, קשה לי להיות לידו ולדעת שהוא לא שלי, לדעת שכל בת שנייה שעוברת מולי פה ביקרה ביקור חד פעמי במיטה שלו
"פשוט ש…" הוא אומר, מחפש את המילים "עזבי, אני פשוט יעשה את זה" הוא אומר, ובלי שאני מספיקה למחות או להגיב, הוא רוכן אלי, מנשק אותי, מגע שפתיו הרכות בשפתי גורם לי לצמרר, זה ממכר אותי, משכיח ממני את כל הכעס והרגשות הכואבות שלי עליו, אנחנו נעים בתיאום מושלם, כאילו לזה נועדנו,
בלי לחשוב, אני חופנת את ידי בשיערו, מנשקת אותו בחזרה, נמשכת לנשיקה,
שום דבר הגיוני לא עולה לי בראש, משהו כמו- הוא עשה את זה עם עוד מליון אחרות, ושהוא סתם משחק בי,
הוא מתנתק באיטיות, מביט בי בחיוך, רוצה לראות איך אני מגיבה,
"די" אני אומרת, משפילה את ראשי
"מה?" הוא שואל, מופתע מעט, בכל זאת- אני זרמתי איתו, הוא נישק אותי, ואני לא העפתי אותו ממני, ההפך, אני נישקתי אותו בחזרה
"תפסיק לשחק בי" אני אומרת בקול פגוע, שמסגיר את כל רגשותי, למה אני נותנת לו לשחק בי שוב? למה אני עושה כאילו אני מעוניינת בו, אבל מעיפה אותו