כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 20 :)

"לכמה בנות כבר אמרת את זה, אה? שמונה? עשר? אולי לכולם?" אני אומרת בארסיות
"תאמיני לי! בבקשה! את הראשונה שאני אומר לה את זה! את מיוחדת" הוא אומר, מתחנן
"תפסיק לשקר לי" אני אומרת בלחישה, כבר אין לי כוח,

"את לא מבינה שאני לא משקר!" הוא אומר, מעלה את הטונים שלו
"כן? ומה השורה הבאה שלך? כבשת אותי? אני אוהב אותך?" אני אומרת בזילזול, אני פגועה,
"לעזאזל איתך אלכס! זה גם ככה קשה לי!" הוא אומר
"מה קשה? לזכור את המשפט הבא? לך תתאמן קצת ותנסה שוב, בנתיים לך לזונה הקודמת שהייתה לך, היא בטח מתה לעוד סיבוב במיטה שלך" אני אומרת בליגלוג,
"זה מה שאת חושבת עלי?" הוא שואל, וכאב נשמע בקולו, קולו כאילו נקרע, נקרע לגזרים עם השאלה,
"זה בדיוק מה שאני חושבת עליך" אני אומרת והולכת,
אני פשוט לא רוצה לתת לו את העונג לחשוב שזה עבד לו, שאני אשכרה האמנתי לו, שאני אפילו הרשתי לעצמי להשתחרר קצת, שאחרי שדן בגד בי, סוף סוף הצלחתי לסמוך על מישהו,
אבל כנראה שכל הבנים הם אותו הדבר,
הדמעות כבר עמדו לי בעיניים, עם כמה שניסיתי לעצור אותם, לא יכולתי להתאפק,
יצאתי לבחוץ, רחוק מהרעש, רחוק מהאנשים, רחוק מרן,
הוא פגע בי, הוא פגע בכבוד שלי, הוא שיחק בי, הוא פגע בנקודה הכי רגישה שלי,
הוא פגע במקום הכי רגיש שלי, במקום הכי פגוע שלי,
בלב,
הדמעות זלגו במורד לחיי,
אני לא רוצה לבכות, אני לא רוצה,
הוא לא שווה את זה,
אבל זה כבר לא עובד עלי, זה אולי עבד כשדן בגד בי,
אבל רן? דווקא רן?
עד שנתתי לעצמי ככה לסמוך עליו, עד שהרגשתי שהוא באמת פה לצידי, שהוא אולי אפילו מעוניין בי, אז פתאום הוא בא ומנפץ לי את האשליה, לפחות זה קרה לפני שהייתי לגמרי שלו, לפני שניסחפתי אחריו,
לפני שהייתי עושה את הטעות הזאת, ונכנסת איתו למיטה,
אני שונאת אותו, פשוט שונאת!
למה נתתי לעצמי ככה להתאהב?!

"את בוכה?" מישהו שואל ומתיישב לצידי
"לא" אני אומרת, אבל קולי מסגיר אותי,
"מה קרה?" הוא שואל, מלטף לי את ראשי בעדינות
"כלום" אני אומרת, קולי בוגד בי, אבל אין לי חשק לדבר
"אז אני יחכה איתך עד שתרצי לדבר?" הוא שואל, יותר נכון קובע
"לא, תלך, אני לא רוצה בנים, אני לא אוהבת בנים, בנים הם זבל" אני אומרת, מתעלמת מהעובדה שזה בן מי שאני מדברת איתו
"למה ככה לדבר? לא כולם כאלה" הוא אומר
"כולכם זה אותו הדבר! זה טעות בכלל שאנחנו סומכות עליכם! למה אתם חייבים לגרום לנו להמשך אליכם? ולמה אחרי שזה קורה אתם פוגעים בנו, תוקעים בנו חץ עמוק, מדמם" אני אומרת, ולראשונה מרימה את ראשי, לראות עם מי אני מדברת
"אבל זה לא כולנו" הוא אומר, פחחח אעלק לא כולנו
"אתה רואה את זה?" אני אומרת ומצביעה על העיניים שלי הנפוחות מדמעות "זה מבן ששיחק בי" אני אומרת, מושכת באפי
"אבל זה ר…" הוא בא להגיד אבל אני קוטעת אותו
"ואתה רואה את זה?" אני אומרת, ומסובבת את פרק כף היד שלי "זה מהחבר הקודם שלי, אחרי שגיליתי שהוא בגד בי" אני אומרת, מוציאה הכל, מראה למישהו בפעם הראשונה את הצלקות שנשארו לי מזה שחתכתי את עצמי, "ויש עוד דברים, עוד כאבים ואכזבות, ותקוות שהרסתם, אבל הם מבפנים, הם אוכלים אותי, כל פעם מחדש, ובכל פעם מחדש אני כועסת על עצמי שנתתי לכם את הלב שלי, ואתם שיחקתם בו כדורגל" אני אומרת, בגיחוך כואב, ונושכת את שפתי, כאילו מנסה להמחיש לו כמה זה אוכל את עצמי מבפנים
"אני מצטער, באמת, בשם כולנו" מאט אומר, ואוסף אותי לחיבוק ארוך