כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 13 :)

אז בגלל שזה הסיפור ה מ-א-ה שלי באתר
אעאעעאעאעאע אז עשיתי לכם פרק ארוךךך :)
אההה ו… תסתכלו קודם ברציתי להוסיף, יש משהו קטן…

"די, עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה" אמרתי, מושכת אותו להכנס לחדר אוכל, אני כבר גוועת, ואני לא רוצה להמשיך לדבר עלי ועל החבר שלו

התיישבנו בשתיקה בשולחן, ראיתי את המבטים המוזרים שאמבר תקעה בנו, השולחן שלנו שתק, כל אחד במחשבותיו, מדי פעם הגנבנו מבטים אחד לשני, בוחנים, רואים מה השתנה בשנה וחצי שלא ראיתי אותו, תאמת? הוא נראה בדיוק אותו הדבר, רק שזיפים מעטים מעטרים את פניו, הוא התבגר,
"נוו, כוסעמקק מה יש לכם היום?!" רן אמר מעוצבן, שובר את השתיקה
"מה יש לנו היום?" שאלתי כאילו בתמימות, ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר,
"אתם כאלה שקטים! תגידו משהו" הוא אמר, כבר שמתי לב שהוא לא סובל שכל כך שקט, הוא חייב לעשות משהו כדי שלא יהיה רעש,
"מה להגיד?" שאלתי, אף אחד לא דבר חוץ ממני וממנו, הם פשוט הקשיבו,
"אז אתם שניכם מכירים?" הוא שאל, מצביע עלי ועל כריס, אני מהנהנת,
רן מסתכל עלינו בשאלה, גם שי ואמבר ומאט מסיבים את תשומת ליבם אלינו, מחכים שנסביר,
"אנחנו היינו… איך להגיד את זה? סוג של חברים" כריס אמר
"למה רק סוג של?" רן שואל, מנסה להבליע ללא הצלחה חיוך
"אסרו עלינו לראות אחד את השני, ואותי שלחו לפה, רחוק מהכל" הוא אומר, בעינייו אני רואה את העצב, את זה שהוא עזב, את זה שהכל מתפרק לו, על זה שהוא קיווה שחיכיתי לו, אבל אני לא,
"חחחח ממש רומאו ויוליה" שי אומרת
"חחחח תכלס" מאט אומר
"רגע, אז למה יש כזה מתח בינכם?" שי שואלת, מפילה את הפצצה
"זה כלום" אני אומרת, לוקחת את הצלחת ומפנה למקום ששמים את הכל, מתחמקת,
קשה לי לדבר על זה, על כריס, על דן במיוחד, הוא ממש פגע בי, בכבוד שלי, בלב שלי,
הוצאתי את האייפון, מחפשת להתקשר למספר המוכר- לאמילי
לאחר שני צלצולים היא ענתה,
"חיימושש" קולה צועק לי מתוך הטלפון
"תקשיביי, יש לי משהו להגיד לך" אני אומרת, מוותרת על המילות אהבה בהתחלה,
"כן, דברי, אני מקשיבה" היא אומרת, אני נושמת עמוק
"זה כריס" אני אומרת
"אל תגידי לי שפגשת אותוווו!!" היא אומרת מופתעת שהעלתי את השם שלו, אני לא מדברת עליו, עם אף אחד, זה נושא כאוב
"זה יותר גרוע, הוא גם בפנמייה איתי" אמרתי
"והוא יודע שאת ודן?" שאלה, מפחיתה במילים,
"כן, אני חושבת שהוא מאוכזב ממני" אני אומרת, וקולי נשבר, אבל אני לא נותנת לעצמי לבכות שוב,
"אוייי, אבל לפחות אתם ביחד עכשו, ואין מי שיפריד בינכם" היא אומרת
"נכוןןן, לפחות זה" אני אומרת,
"אז למה את נשמעת שמשהו מפריע לך?" היא שואלת, היא תמיד יודעת לקרוא אותי, גם בטלפון,
"אז זהו, ש…שאני לא בטוחה שאני רוצה אותו" אני אומרת, מוציאה בטיפת הקלה את האויר שהיה בראותי, הרגשתי טוב שאמרתי את זה
"אוףףף, הלוואי והיית כאן לידי" אני מדברת אחרי שתיקה קטנה, מתיישבת על ספסל שבדרך,
"רוצה אני יבוא לבקר אותך?" היא שואלת
"לא, קושקושש, אל תבואי, זה ממש רחוק" אני אומרת, כיף לפרוק הכל
"אל תדאגי לי, אני יסתדר, דן עוד מעט נוסע חזרה לשם, הוא צריך לאמן היום, שמעתי שהוא פגש אותךך" היא אומרת, ואני שומעת אותה מבעד לטלפון מסתדרת את הבגדים שלה במזוודה
"חחחחח כן, וואי זה היה מצחיק לראות אותו, הוא התגאה בי מול הקבוצה, פאדיחהה" אמרתי והיא צחקה,
"טוב חיימשלי, אני יגיע בצהרים כזה" היא אמרה וניתקה, משאירה אותי עם חיוך ענק
הקשבתי לציפורים, למכוניות שנוסעות במרחק רב מהפנמייה אבל עושות כל כך רעש,
"בווווווו" מישהו אמר מאחורי והקפיץ לי את הלב
"חולה נפשששש" צעקתי עליו ונתתי לו מכות חלשות,
"מה זה החיוך הזהה? מה קרה שאת כל כך מאושרת? זה בגלל שפגשת את כריס, אהובך האסור?" רן אמר בטון מלגלג, שלא מצא חן בעיניי
"מהה לאא, חברה שלי באה לבקר אותיי" אמרתי, מתעלמת מאיך שהוא ביטא את שמו של כריס
"אהה, מזל" הוא אמר
"למה? אתה חולה עליי? קשה לך לראות שהייתי מאוהבת בו ולא בך?" אמרתי מתגרה בו בכוונה
"מזה?" אמר ופתח את עינייו, תופס בידי, מונע ממני לזוז
"אתה פשוט מכוער, אז בגלל זה אני לא ירצה אותך" אמרתי ועם הכישורים שלמדתי בפוטבול העפתי את ידיו ממני ושמתי את ידיו מאחורי גבו
"אני מההה?" אמר,והשתחרר בשנייה שמעט הרפתי מידו,והפיל אותי על הספסל בעדינות, יצא מצב שאני שוכבת על הספסל והוא מעלי, הרגשתי איך הוא מתקרב אלי, מבטו זז משפתי לעיניי, וככה כמה פעמים,
שפתיו סנטימטר משפתי, להתרחק? להפסיק אותו?
אבל גם אם אני הייתי רוצה להתרחק, לא הייתי יכולה, הוא החזיק ביידי, מונע ממני לזוז,
ואת האמת? לא היה לי כל כך דחוף להתרחק ממנו, אלא ההפך,
שפתיו נגעו בשפתי, צמרמורת נעימה פרצה בגופי,
הוא מנשק אותי,
עוצם את עינייו,
אני מעמיקה את הנשיקה, מעבירה דרכה את כל הרגשות המעורבים שבי, פורקת הכל בנשיקה
"אחממ" מישהו אמר מאחורינו, קפצתי לצד השני של הספסל, כל כך הובכתי
"לא אמרת שהיית רק עם דן מאז?" הוא אומר, בעינייו ראיתי שהוא נפגע, למשמע השם של דן אני התכווצתי, כמו בכל פעם שאני שומעת את השם שלו, אני נזכרת בפרידה, ובכמויות שבכיתי,
"אמרתי" אני אומרת
"זה לא נראה ככה כל כך מאיפה שאני מסתכל" הוא אומר, מביט ברן בשנאה, קומץ אגרופים, מתאמץ לא להתנפל עליו,
"היא לא חייבת לך כלום, תעזוב אותה" רן אומר, וואי וואי, איזה טעות הוא עשה עכשו כשהוא ענה לו את זה
"יחתיחת בן זונהההה" כריס אומר, מתנפל על רן, אני רואה איך השליטה שהייתה לו מקודם במעשיו, כבר מתפוגגת, כריס נותן לו אגרוף בבטן, ורן מתאמץ לא להתקפל מכאבים ומחזיר לו אגרוף בין הצלעות
"תפסיקקקק, נוו תפסיקווו, בבקשהה" אני מתחננת, ודמעות יורדות מעיניי, אני בלחץ, אני מפחדת
הם ממשיכים לריב, אני מנסה להפריד, אבל האגרוף של כריס מפספס את רן, ונוחת עלי בבטן, אני נופלת על הרצפה, מתקפלת מכאבים
"מה נראלך שאתה עושה לההה?!" רן צועק עליו ובודק מה איתי,
"כדאי לך להתרחק ממנה, היא שלי" כריס אומר, והעצבים משתלטים בגופי
"אני לא שלך!! אני לא של אף אחדד!!" אני צועקת בעצבים, מאמצת את כל הכוחות שלי, וקמה, רצה לחדר עם דמעות,
אני נכנסת לחדר, נשכבת על המיטה, בוכה, פורקת הכל,
איך יכול להיות כל כך טוב, ואז הכל משתבש, אני בוכה ובוכה, ובוכה, עד שכל הדמעות נגמרות, ורק יללות חלושות בוקעות מפי,
אני קמה, נעמדת מול המראה, ובפחד אני מרימה לראות איזה נזק נגרם לבטן שלי,
על הבטן אני רואה חבורה סגולה גדולה,
"מזה?! מה קרה לךך?!" הקול המוכר כל-כך, מקפיץ אותי, אני מסתירה מהר את החבורה,
ומחבקת את אמילי בבכי,
"די…. די חיימשלי, אל תבכי… מה קרה לך?" היא שואלת, ואני שותקת,
היא לא לוחצת עלי לספר, היא פשוט שותקת, מקשיבה לבכי שלי,
דפיקות נשמעות על הדלת
"לכו מפהה" אמילי צועקת ומלטפת את שיערי
"אני לא הולך, אלכס אני רוצה לדבר איתך" הקול של רן נשמע מבחוץ,
"אני לא רוצה לראות אותך" אני צועקת
"אז לפחות תקשיבי, אני מצטער, באמת, את בסדר?" הוא שואל
"לא, אני לא בסדר" אני אומרת, ואמילי קמה
"אני נכנס" הוא אומרת, בא לפתוח את הדלת, היא פותחת את הדלת, כולה מעוצבנת,
"כוסאמאשלךךך תעזוב אותה בשקטטט, אתה לא מבין מה זה לאא?!" היא צועקת וטורקת את הדלת