כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 9

לא שטפתי את הלחי שליאם נשק לי עליה, אני יודעת שזה אולי מעט נראה אובססיבי אך כה השתוקקתי לקרבה כלשהי אליו וכשזכיתי בה אתמול הרגשתי כה מסופקת , מאושרת ומלאת תודה לעצם קיומי בחיים בפעם הראשונה מאז הבגידה, אני בטוחה שכבר שכחתי אותו..
ועכשיו רק ליאם בלבי, בראשי ובחיי באופן יוצא דופן ועוצמתי במיוחד, באופן שאיני יכולה להתנתק מפניו, אופן דבוק כדבק מגע אך זה טוב.. אני אוהבת את ההרגשה המדהימה ומשכרת החושים כשאני מדברת או מסתכלת עליו.
"אני מבין שארוחת הערב הייתה טובה". חייך אליי רוני והתיישב לידי על גבי הכורסה .
"כן.. היה מדהים.." מלמלתי ביני לבין עצמי בחולמניות עדיין מפנטזת עליו.
"ואני מבין שפגשת מישהו!". קפץ רוני בדאגה.
"כן, הוא מדהים.." אמרתי כמעט בלי קול ונאנחתי, אני מרגישה מלאה, שליאם מילא את החלל הריק בתוכי, החלל אשר החזיק אותי בחיים, החלל מלא האושר, הכוח, הרגשות, השליטה..
מדהים עד כמה הוא ערך חשוב ובעל משמעות ואני מכירה אותו רק שבוע אולי פחות.. מי יודע, איני יודעת הזמן פשוט לא זז אך גם חולף במהירות בדרך מבלבלת ובלתי עקבית.
"ואני מניח שזה הזמן לגלות לי את שמו". הפציר בי בזמן שנענע אותי מנסה להעמיד אותי שוב על גבי הקרקע ולחזור במקצת למציאות.
"מ..מה? אה, רוני, מה קורה?" שאלתי בבלבול , בקושי שמעתי אותו, הייתה מכונסת בעולם הסודי שלי, במקום הסודי בלב שרק ליאם מחזיק את המפתח לכניסתו בין זוג ידיו המגנות אך גם המלטפות והנעימות..
אך הוא לא יודע מכך וזה כה מעציב ומדכא שאני מאוהבת במישהו עד כלות נשמתי, שרק הוא קיים בחיי, שרק עליו אני חולמת או חושבת כל היום וכל הלילה, ואין לי את ההזדמנות – הזכות יקרה מפז הזו להתייצב בפניו ולחשוף את רגשותיי, אני יודעת שאין לו שום רגש כלשהו לחברה שלו, שרון, אך הוא עדיין נמצא במערכת יחסים מסובכת אשר מותירה אותי בצד, הרחק מלבו או מחייו, אין מוצא כלשהו, פשוט אין..
"את מוכנה להגיד לי מי גרם לך להתנהג בטיפשות?" שאל רוני מעט בזעם.
התרחקתי ממנו ויצאתי מהבית, הייתי חייבת לנשום אוויר נקי וצח מעט, להירגע, ולהתחיל לחשוב מה אני עושה בקשר לליאם ולכל הרגשות אשר מצטלבים יחדיו והופכים אותו לאחד של חיי.
המצב לא יכול להימשך כך , זה בטוח, איני אתן לגבר לגרום לי לסבל ולקושי יום יומי, איני יכולה להרשות זאת , הבטחתי לשכוח מכל המערכות יחסים הללו ואני רק מסתבכת יותר ונקרעת למיליוני כיוונים שאני בעצמי כבר לא מבינה אותם.

נכנסתי לבר ישן אשר נמצא במרחק כמה רחובות מביתי, ריחו היה מצחין עד נזילת דמעות ומראהו היה מזוויע, המקום המושלם לשכוח מהכול ולהבין שכשאין סיכוי הכי טוב להרפות.
אני לא רוצה אך אין כל ברירה אחרת, יש לי משפחה וחברה לתת לה הסברים בקשר להתנהגות התוקפת שלי אתמול וגם בגידה שעדיין מחלישה אותי לפעמים ובמקביל , ויותר מהכול , ליאם.
לאחר שלושה בירות כבר הרגשתי כיצד אני מתחילה להתנודד, כל הזמן מלמלתי לעצמי:
"את לא צריכה אהבה, את לא צריכה ליאם, את לא צריכה אהבה, את לא צריכה ליאם".
מספר אנשים הסתכלו עליי וחלקם אפילו מעט התקרבו בדאגה , שלכתי לכיוונם מבט מאיים אשר מבקש להיות לבד והם נסוגו כעבור מספר שניות מועטות, לא שינה לי שאני נוהגת בחוצפה, והמהירות שלי להשתכר כלל לא אחראית , או שאני כן צריכה אהבה וזקוקה נואשות לליאם, כלום לא שינה לי, רק התרכזתי בשורה הקבועה ובמשקה הקר , הצונן והפותר בעיות.
"אז הבנו את לא זקוקה למה- שמו, מה את רוצה אבל מכל האנשים המסכנים כאן?!" לפתע גבר אחד אשר מבוגר ממני בכמה שנים מועטות ירה לכיווני בכעס ובחריפות.
"אל תתערב במה שלא קשור אליך!" נבחתי לכיוונו בחזרה.
"את מוזמנת ללכת, לאף אחד אין כוח לשמוע את הכאב הנואש והילדותי שלך!" המשיך לתקוף.
זקפתי גבה וחייכתי חיוך שובבי.
"בסדר.. שיהיה.. אז אני אלך לי לדרכי.." מלמלתי חסרת כל כוח , לא יודעת למה וויתרתי, כנראה שהייתי מסוחררת מידי ולא היה לי כוח להסתבך יותר ממה שאני מסובכת עם עצמי כרגע מכל הכיוונים.
יצאתי החוצה, השמש החמה הצליפה בחוזקה ובחדות בראשי וגרמה לתחושת הצמאה להשתלט על גרוני למרות שכרגע שתיתי שלוש וחצי בירות.
הבירות..
אני זקוקה לזה עכשיו וכרגע.
אך לא היה לי די זמן להתעמק בצמא שלי לפני שמישהו גרר אותי מסביב לבר, במקום מוסתר שאיש לא מבחין , מקום די פשוט, חסר כל דבר מה בו.. אולי מספר עצים ופרחים מיובשים, אך הריח המוכר של המשקאות והטינופת היה כה חזק כאן , באופן אשר חודר לנחיריים בעינוי ומטריף, הייתי חייבת להסתלק מכאן, לברוח.. ומי בדיוק המטריד אשר חטף אותי לכאן?!
"אני אוהב בחורות קשוחות , למה וויתרת?" שאל אותו איש תוקף ממוקדם, שערו היה שחור כזפת וכך גם עיניו, הן שדרו חוזק אך גם רוע רב, עיניים אשר גרמו לי לצמרמורת ולפחד.. עיניים אשר חדרו לעיניי וגרמו לי להיחלש ולהצטמק על מנת להיעלם מכאן ולמות מאשר להישאר כאן מול העיניים האלו ולגרום לגופי לטלטול רב , זה הצליף שוב ושוב ללא הפסקה.. שיפסיק להביט בי לעזאזל! צווחתי בתוך תוכי אך שתקתי מבחוץ, כה רועש מבפנים אך שקט באופן מחריד.
ולפני שצייצתי מילה חלושה הוא נשק לשפתיי בכוח, הוא הצמיד אותי אליו בצורה כואבת ללא כל דרך להרפות, הנשיקה הייתה כה איומה , כה התביישתי בעצמי ובמצב אשר נקלעתי אליו, למה זה קורה לי? איך לכל הרוחות נקלעתי למצב שגבר שיכור ומבוגר מנשק אותי? אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את כל זה, אני רק רוצה לחזור לבוקר המדהים אשר קמתי בו עם חיוך מלא אהבה ..
הנשיקה לא הפסיקה, לא הרגשתי את הטעם המר, או את כאב השיניים אשר התנגשו כל שנייה, לא חשתי דבר.. רק חשתי כיצד הלב שלי פעם בחוזקה כנגד הצמרמורת אשר נעלמה משום מה, רק רציתי להתנתק , לפקוח את העיניים ולהבין שכל זה סיוט אחד גדול , שאני לא יודעת להבדיל בין דמיון למציאות.. לא אהבתי זאת בכלל, לא את הנשיקה או את המקום שהיא קרתה, קללתי את עצמי ואת עצם קיומי באותם הרגעים אשר לא הייתה לי כל דרך להתנגד, להרפות, לברוח, לצווח, לאיים – לעשות משהו, רק הרגשתי שפתיים אשר לא התאימו לי, מבנה גוף אשר מחץ אותי בכוח..
לא היה לי מה לעשות אבל, הייתי פשוט חסרת אונים.
וכך גם הדמעות הופיעו.
הוא הפסיק, קרץ אליי והלך לו לדרכו שלו כאילו וכל מה שקרה כאן במשך מספר דקות אשר נדמו כנצח היה דבר חסר כל משמעות, דבר רגיל אשר בא וחולף בטבעיות.
נפלתי על הארץ והתכנסתי בעצמי, לא בכיתי, הפסקתי את הדמעות, לא היה לי מה לעשות או לבית ללכת אליו, לא היה לי עם מי לדבר או למי להתקשר – לא היה לי דבר.
אך כמו נס משמיים זה קרה, המלאך התקשר אליי, בדיוק כשהייתי זקוקה למישהו.
"ליאם.." מלמלתי חסרת כל קול.
"היי ליאל, הכול בסדר? את לא נשמעת טוב!" אמר ליאם בדאגה.
"אני.. אני.. אני בסדר, בערך, רצית משהו?" אמצתי את עצמו בשבילו, שלא ידאג, שלא יחשוד, שלא יראה או אדע שאני ככה, סמרטוט, כה התביישתי בעצמי וזה לא עזר לי כלל רק יותר החליש וגרם לתחושת נחיתות.
"רציתי לדעת אם תוכלי לבוא אליי, אני יכין קפה או תה או שוקו או לימונדה ואת תספרי לי מה קרה כי אני יודע שקרה משהו". אמר בביטחון.
"אני אשמח לבוא אליך אבל.. אבל.. " מלמלתי, רציתי לומר שאני לא רוצה כי הוא לא יכול לראות אותי ככה, להריח אותי ככה, או לדעת מכל מה שקרה ההשתכרות או הנשיקה ויותר מהכול, הסיבה שאני כאן מלכתחילה.
אך כיצד אני יאמר לו זאת?
"אבל את צריכה שאני אסיע אותך, בסדר, איפה את?" המשיך לדבר בקלילות אשר הערצתי כמו תמיד.
נאנחתי, אם יש מישהו שאני זקוקה לו ככתף חמה ותומכת ואוזן קשבת זה הוא, ואולי וטעיתי היום אך היחיד שיגרום לי לא לחשוב כך או למצוא פתרון זה הוא, וכנראה שאין כל ברירה ועדיין, איני יכולה לשקר לו.
"אני ב- 'בר על הדרך ' , מכיר?" שאלתי בלחש מתביישת בכלל במקום.
"מה את עושה שם לעזאזל?!" שאל מזועזע.
"סיפור ארוך.. אבל אני כאן, אם אתה רוצה אני אבוא ברגל ו.."
"לא, ברור שלא, אני מיד יוצא אל תלכי משם!". אמר במהירות וניתק.

"ברוכה הבאה לביתי" אמר ברשמיות ופתח בפניי את דלת ביתו. "וכאן קורה כל הקסם". אמר ברשמיות ולאחר מספר רגעים צחק צחוק אשר גרם לי פשוט לעמוד ולחייך, אפילו במעט לצחוק, כמו תמיד,
הייתי מוקסמת ממנו.
"בהחלט קסם.." מלמלתי בזמן שהלכתי אחריו והתיישבתי על הכורסה הלבנה והמסודרת להפליא, סרקתי את הסלון, הכול היה מונח בשלמות והריח היה טוב ו..נקי, אני מניחה. כל הספרים היו מסודרים על גבי הכוננית אשר הייתה מונחת מעל הטלוויזיה לפי סדר האלפבית , הפרחים עמדו כחיילים באגרטל, השטיח היה ישר וקי במיוחד ללא שום כתם קטן או קימוט נסתר, מספר תמונות היו מעל הכורסאות באופן ישר בתוך מסגרת יקרה – הסלון היפה והמטופח ביותר שראיתי מימיי, נאנחתי מלאת קנאה, וכל כך שונה משלי.
עוד סיבה למה האהבה העצומה שלי אליו בלתי ניתנת להתגשמות.
הוא חזר לסלון והתיישב לידי לצד קנקנן לימונדה, נגשתי לכיוון אחת הכוסות המצוחצחות בעלות העיטורים הססגוניים בעלי הדפסי הפרחים על גביהם, אך הוא הרחיק זאת ממני וזקף את גבתו במבט רציני.
"את לא מוכנה להגיד לי מה קרה לך בבר ההוא נכון?" שאל שוב בפעם המילון.
"לא.." מלמלתי בעייפות, כה קשה להבין שיש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי? למרות שהוא רוצה לטובתי ואין לי כל סיבה לכעוס עליו.. אז החלטתי גם להתמקח. "ואתה לא מוכן להתייצב מול שרון".
"עזבי זאת ליאל!" אמר מעט בכעס ובמהירות התרכך כאילו ולא זעם כרגע עליי, הוא מזג את הלימונדה אשר כה המון זמן לא חלמתי עליה אפילו עד סוף הכוס והציב זאת מולי. "בכל פרט שתספרי לי תזכי לשתות מעט מהלימונדה, רעיון טוב?" שאל בשובבות.
"אבל אני לא רוצה ליאם, אני אלך אם תעשה זאת!" כעסתי אליו, אני מבינה את טוב ליבו אך איני יכולה לספר משהו למישהו שכה יקר לי אם אפילו אני עצמי עדיין לא מאמינה וקולטת שעשיתי זאת, שכל זה קרה לי.
"אני מצטער אך מישהו פגע בך, בכך אני בטוח, וזה לא יעבור בשתיקה!" אמר בהחלטיות.
"למה זה כה חשוב לך? אתה בקושי מכיר אותי.." מלמלתי בבלבול, באמת למה הוא כה טוב אליי?
לעולם מלא חשבתי על זה.. כמראה שהייתי עסוקה במראה שלו וברגשות שלי ששכחתי מעצם העובדה שהוא תמיד ניצב לעזרתי בכל דבר שקורה לי, כמו המגן הכי טוב בעולם.
"בגלל ש.. בגלל שאת גם עזרת לי אתמול.." מלמל ונחלש לפתע בחוסר ביטחון אשר נראה בבהירות.
"בקושי עזרתי וגם עוד לפני אתמול, למה אתה כה טוב אליי ליאם?" שאלתי ברכות והתקרבתי אליו.
"אני.. אני לא יודע, אני מניח שזה נובע מדאגה מסוימת, אני מרגיש שלעזור לך זה דבר שאני חייב לעשות למעני ולמענך בו זמנית" לפתע אמר במהירות ונשם עמוק כאילו ואבן נגולה מלבו.
דממתי, זה בדיוק מה שאני חשה, הוא אמר זאת במהירות שהיה קשה לעקוב אך למרות הכול הבנתי כל מילה אשר נאמרה, הוא מרגיש גם את ההרגשה שהוא תלוי בי ואני בו, זה אומר ש..?
לא, אין סיכוי, הוא לא רוצה להסתבך, בכך אני בטוחה, אך זה אכן אומר משהו, אני חייבת לדעת מה , לדעת למה התכוון עכשיו הדבר החשוב ולא הבר המסריח והנוראי ההוא או השרון המזעזעת הזו, לבי פעם בחוזקה, איני נולדתי אתמול , יש רק שתי אפשרויות: רחמים או אהבה.
אהבה?
אליי?
ליאם?
הלוואי! אך בלתי אפשרי, הוא וודאי מרחם עליי, בגלל הבגידה אשר הפכה אותי לשברירית אך כרגע לא הבוגד ההוא אלא ליאם מי שהופך אותי לשברירית.. וזה רק עכשיו קרה, וזה מדרדר אותי.