כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 8 חלק א'

אך תפילותיי נשאו לשב, הוא בכל זאת רץ אחריי עד שהשיג אותי, זה לא לקח המון זמן.. הייתי צריכה להתכונן באופן נפשי לזעזוע הקרב ובא, להתכונן לתגובה שלו לגבי השטות שאמרתי, השטות שבעצם חשפה כמעט בבירור את רגשותיי כלפיו בדרך פרנואידית במעט לדעתי.
למרות שלא היה לי למה להתכונן.. זהו זה, עכשיו אלו רק מספר דקות ספורות לפני שאני אנסה לעמוד בצורה יציבה חסרת מגושמות על גבי אדמת הארץ, שאנסה להירגע מפרץ הרגשות אשר עומדים לפרוץ בקרוב מאוד, לנסות להסביר לליאם בצורה מתחמקת במעט את הכוונה הסופית שלי ואנסה לקיים זאת בלי לפשל, למרות שהפישול כבר נהפך להיות תקרית מוכרת.
אך עכשיו אני עומדת מול ליאם שוב, ואיני יכולה לפשל ולשגות, לא בנושא שכזה, בהרגשה שכזו..אני חייבת 'להתנקות' ללא פישול עד כמה שאני יכולה.
"חכי רגע, למה את רצה?". שאל אותי ליאם מעט בכעס בזמן שאחז בידי וקירב אותי אליו.
נשמתי עמוק, השפלתי את עיניי. "ליאם, שכח ממה שאמרתי בסדר?" שאלתי בקול מתחנן, לא יכולתי ולא רציתי להביט בעיניים האלו, הייתי חייבת להישאר בשליטה מלאה ולא למלמל שטויות שלא יועילו בדבר, הלילה הזה לא נגמר, זה הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו, כל השאר כסימן שאלה גדול ומאיים.
"למה לשכוח? את פחדת שאני.. שאני אתאהב בך? את התאהבת בי? בבקשה הסבירי לי, איני יעזוב עד שלא תאמרי למה התכוונת". הפעם הוא התחנן, אך התקשח לבסוף כפקודה.
ובצדק, גם אני הייתי דורשת לדעת מה בדיוק קורה כאן עם הוא היה אומר לי דבר שכזה, גם אני לא הייתי משחררת מרוב הסקרנות הבוערת באופן בהיר וברור למרחק, אך כשנמצאים בצד השני.. בצד הנתקף שחייב הסברים, הכול שונה לגמרי, הכול מפחיד יותר, הכול זהיר יותר, הכול נשקל בכבדות ראש.
"כמו שאתה יודע אני עדיין חושבת על החבר לשעבר שלי ו.. ואני מתחילה לפתח רגשות של הרגע כמעט לכל אחד, לא פתחתי אליך אבל אני מפחדת שזה יקרה, ושאתה תפתח אליי בחזרה.. איני רוצה להרוס מערכת יחסים טובה כי אני יודעת מה ההרגשה לאחר מכן". הסברתי ברעד, בכל מילה שיצאה מפתח בי הנוקש נשמעה כה חזקה וצורמת בראשי עד לצמרמורת איומה ובלתי נסבלת, הרגשתי שאני חייבת ללכת, אני חייבת להיפרד, זה קשה לי מידי, כל הרגשות הללו, המעמד הזה, הבן אדם המושלם אשר ניצב ממולי, הכול ביחד כיד קשה אשר..
רומסת אותי.
אני מרגישה שרומסים אותי עוד ועוד בכל שנייה שעוברת, אך אין דרך חזרה וזה הדבר הקשה ביותר, שאמרתי זאת, אמרתי לו שאני מפחדת לפתח רגשות ושאני מפחדת שהוא יפתח אליי, מי אומר זאת?! אף אחד. אך הייתי חייבת להציץ בעיניו לא מהסקרנות אשר לא חשתי אלא מתוך חובה שאני חייבת לראות את תגובתו , שלא ינצל את חוסר נעיצת המבטים שלנו.
חצי חיוך עקום נמרח על גבי פניו בצורה כובשת, רק לא החיוך הזה.. "ואם הייתי מפתח אלייך זה היה כה נורא בשבילך?"
"לא!" מהר התנגדתי בתוקף, נורא? בשבילי? אני חולמת שהוא יפתח אליי ולו רגש אחד קטן ומסכן, מה לא הייתי נותנת שהוא ייפרד מהמכשפה ויפתח את זרועותיו בפניי. "נורא בשבילך". אמרתי במהירות והתחלתי ללכת בקצב אטי יותר, הוא התקדם יחד לצדי מתאים את קצב הליכתו לקצבי.
"למה שיהיה לי נורא? בגלל שרון החברה שלי?" שאל בבלבול .
"כן.. אתם נראים כה מאוהבים, איני רוצה להרוס כמו שאמרתי לך". אמרתי בלחישה שאפילו אני לא שמעתי את עצמי, הוא לפחות לא שמע זאת, את הקנאה הרעה מלאת השנאה הזאת אך גם הצבועה חסרת כל הברירה הנואשת.
"האמיני לי, זה ממש לא ככה, אני לא סובל את שרון!" מחה בשנאה ברורה ובעט באבן אחת בכעס, נושם עמוק.
"אתה מה? אתה שונא אותה?!" שאלתי מוכת הפתעה והלם, כיצד הדבר הייתכן? לא.. לא , לא, לא, הוא משקר בגלל שלא נעים לו, כולם ראו עד כמה הם מאוהבים, פשוט הוא לא רוצה לגרום לי להרגשת אי נוחות מתוך נימוס, מה שהוא גורם עכשיו.