כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 7

נתקלתי בכלבה החומה והמכוערת של אמה, איני שונאת חיות אך מה כבר אני יכולה לעשות כשהחיה מתעבת אותי תיעוב ממבט ראשון? ועם הזמן שעבר נהייתי אויבת של כלבה חסרת נימוס אשר לא יודעת דבר מלבד לנבוח ולתקוף הולכי רגל מסכנים ותמימים, מלאי חיוך וריגוש עקב היום היפה כשלפתע היא מגיעה ותוקפת אותם ללא כל סיבה מסוימת.
"אולי תפסיקי תמיד לדחוף את הכלבה שלי?!" צעקה עליי אמה והרימה את הכלבה בעדינות בין שתי ידיה הדקיקות בזמן שנשקה לקצה אפה, דבר שהגעיל אותי במיוחד.
גלגלתי את עיניי נושמת עמוק, הניצחון בקרב נגד הכלבה הזדונית אבוד. "אבל לא עשיתי דבר.." מלמלתי בעייפות יודעת שלא משנה עד כמה אתאמץ הכול יהיה לשב.
"שיהיה, אני שמחה בכל זאת שהגעת בסוף". אמרה ברכות בזמן שהניחה את הכלבה בזהירות על גבי הכורסה הלבנה הישנה והמוכרת במיוחד עוד מגיל 7.
"הבטחתי הרי לא?" שאלתי בגיחוך.
היא צחקקה קלות צחוק ילדותי ותמים, מנסה לשמור על איפוק משום מה.. לא ממש הבנתי מדוע, היא תמיד סוג של פצצת אנרגיה חסרת כל שליטה, ובמיוחד כאן, בביתה, במקום הכי חופשי בכל עולמה, דווקא כאן היא נזכרת להתנהג באופן רגיל לנערה אשר מלאו לה 18 מלפני חצי שנה.
"מדוע את כה רצינית?" שאלתי מעט בדאגה.
"בואי לאכול, אני אספר לך אחר כך.." לחשה אל תוך אוזני בזמן שגררה אותי לכיוון השולחן.
כל טוב הגיח מכל פינה בשולחן, הריחות היו משכרים ומגרים במיוחד, הרטבים החליקו במורד הלשון בחמימות באלפי טעמים שונים עוד לפני שבכלל התיישבנו וכשהתיישבתי, לצד הסלטים הבריאים קדושי הירקות וצלי העוף שזה הרגע יצא מהתור היישר אל השולחן..
דבר זה כה ריגש אותי , לא זכיתי לארוחה ביתית שכזו, מלאת אהבה ומשפחתיות כה המון זמן שכבר הפסקתי לספור, אני רגילה לחיות בצל הפחד המצמרר יחד עם שני אחיי, אני והם נגד כל העולם, כבר שכחתי את המראה, הטעם, הריח ויותר מכל ואפילו החשוב ביותר..
את ההרגשה, וכשזה קורה לי לעתים רחוקות, כמו כרגע, אני לומדת להעריך זאת באופן עצום, אני לומדת להראות חשיבות למזון אשר ניצב על גבי השולחן מודעת לעובדה שהוקדשה למענו תשומת לב וסבלנות רבה, כל זה רק לערב אחד, אך ערב שלא נשכח.
אך הדבר הזה גם כה גורם לי להרגיש חסרת כל, גורם לי לדעת לצערי ובכאב רב שכשאני אחזור הביתה אינני יקבל דבר שאלפי משפחות מקבלות מידי ערב או שבוע, אני יחזור למזון קפוא אשר מחממים, אני אחזור לכוסות פשוטות וממחוזרות מפלסטיק לצד מים אשר בלתי ניתן לדעת מתי הם קרים או מתי רותחים, אני ארגיש שוב שאני נמצאת במצב אשר אמילי מכנה בסתר – "תת – רמה" , והיא צודקת, אנו נחותים, אנו מבוישים בסתר כל יום יותר ויותר, אני מנסה לא להראות או לחשוב על כך , אך אני כה שקופה כשהרגעים המרגשים האלו קוראים לי, ובמיוחד לי, רואים שכל זה חסר לי בחיים, ומה שעצוב שאני זוכה לחלוק זאת עם משפחה אשר זרה לי פחות או יותר, לא עם רוני או אמילי הקטנה, או עם אבי אשר נטש אותנו בגלל אמי, לא, אני כאן בת רוסו היחידה..
אני חייבת לשמור להם מעט מהאוכל, עד כמה שידיי יוכלו לסחוב ואפילו מעט מעבר, מגיע להם זאת יותר מאשר מגיע לי.
"מדוע אנך אוכלת?" שאלה אותי אמה בלחש.
"אממ.. בדיוק עכשיו התכוונתי להתחיל.." מלמלתי מעט בבלבול, אני מתעבת שמפריעים לי בזמן המחשבות אשר אני שומרת לעצמי בעולם אשר שייך אך ורק לרשותי.
"על מה חשבת?" שאלה אמה בפשטות יודעת שהפריע לי באמצע דבר מה חשוב.
"בכלום!" מיהרתי להתנגד לה ולעסתי במהירות את העוף, העוף הטרי והחם, העוף הטוב ביותר שאכלתי בחיי.. העוף החליק ברכות במורד גרוני וגרם לי בין רגע לא להקשיב למחשבות האנשים אלא להתעמק בטעמו הטוב והעדין, בטעמו ובהרגשתו הביתית והצנועה, גרם לי את החשק לעוד ועוד.
בכל חתיכה שנלעסה ונגמרה התאכזבתי אך ידעתי שזו התחלה של חוויה מרובת עוצמה חדשה, כן , בשבילי עוף שנראה רגיל ופשוט , בשבילי הוא הדבר מבין הטובים והיקרים בעולם..
אינני חושבת כשאני אוכלת דבר מה טוב, אני רק מחייכת ונהנית ממנו
לאחר חצי שעה של דיבורים משעממים על עסק חדש שדודה של אמה פתח , על כך שכל כתת הלימוד של אימה הצליח בהצלחה מרובה במבחן ואביה הוציא ספר חדש לאור, לפתע נכנס מישהו לדלת בלי לדפוק אפילו.
"יופי, הצרה הצרורה הגיע.." מלמל אביה בעצב וחדל לאכול.
"סוף כל סוף הוא הגיע!" ניטרה אחותה באושר ורצה במהירות דוחפת שורת כיסאות בדרך הקשה לכיוון כניסת הבית שם מחכה..
"מי הגיע?" שאלתי בקלילות.
"החבר הדפוק של אחותי הדפוקה.." מלמלה אמה בזלזול ובפה מלא.
"אה.. החבר של.. רגע, היא אחותך? האחות שחזרה מנוי – יורק?" שאלתי מופתעת.
"כן, מי חשבת שהיא?" שאלה בגיחוך מזויף.
"היא מאוד השתנתה פשוט והחבר שלה הגיע.. החבר שלה?!" לפתע צווחתי והתרוממתי ממקומי מוכת אימה וחרדה, לא, לא , לא! אם התאוריות שלי נכונות , אז הוא הגיע, ליאם כאן, ליאם באותו הבית שאני שוכנת בתוכו כרגע, אני אמורה לשכוח אותו עד כמה שאוכל וליהנות בארוחה של אמה..
כיצד לעזאזל אני אצליח לקיים דבר אחד מבין שניהם כשאני והוא נהייה תחת אותה קורת גג משותפת?!
כיצד אצליח לשבת בשקט ובשלווה עד כמה שגופי ונפשי יאפשרו לי בזמן שאצפה בו יושב לצד בת זוגתו, מחזיקים ידיים, מתנשקים מידי פעם ומלאי מבטים אוהבים ושמחים..
אני אמות, זה יהיה העינוי הזוועתי ביותר שאוכל לשאת, הכאב הרב והמר יצבוט אותי בכל קצוות ועורקי גופי, הדבר ישרוף אותי מבפנים ובמחוץ בצורה בולטת שנראית למרחקים..
כולם הביטו בי, כל בני הבית ואיתם.. כן, גם ליאם כמובן.
איך הדבר ייתכן שכל דרך אפשרית שאני צועדת לכיוונה מובלת איכשהו אליו? לא משנה מה קורה, הוא מצליח להיכנס לפעילות ולזעזע את עולמי מחדש.
אך לצד זעזוע טוב אשר אינני רוצה לשכוח.. וכשאני מביטה בו, בעיניו, בחיוך, בו בעצמו, אני מרגישה שאני מצליחה גם לראות מעבר לרק פנים אשר לא יצליחו להידמות לדבר, אלא גם את הנשמה הטהורה שלו שאני התחלתי להכיר אך הפסקתי זאת, בחוסר ברירה נואשת מלאת יגון ועלבון רב.
התיישבתי במהירות משפילה את ראשי, נושמת עמוק מוכנה לקרב , ולא מדובר בקרב ביני לבין הכלבה המוזרה אלא קרב בין הלב למחשבה.
"אז ליאם, מה שלומך בימנו? מהם העיסוקים שלך?" פתח אביה של אמה בזמן שהזוג המאושר והשנוא עליי מכל התיישבו להם זה לצד זה כמובן, מחזיקים ידיים כמובן, מחייכים אחד לשני כמובן ואם ולא היה כאן כל נפש חיה הם גם היו מתנשקים.. כמובן.
השפלתי את ראשי, נשמתי עמוק בזמן שקמצתי את כף ידי לאגרוף החזק ביותר שיכולתי אשר כאב לי במעט, נסתי להילחם מהדחף לברוח מפה בפחד ובכאב, היה עדיף לברוח מאשר לראות זאת..
אין מילים לתאר עד כמה התשוקה הבוערת הזו, לשבת שם במקומה, לדבר עמו ולצחוק עמו במקומה, עד כמה אני נואשת לקיים זאת.. לפעמים וזה גובר עליי, וזה גבר עליי לא פעם אחת ולא פעמיים, כשאני רק בסביבה שלו אינני נשלטת בידי עצמי אלא בעזרתו, אך אני סומכת עליו משום מה באופן בטוח ומסור במיוחד.
"אני עכשיו גר עם כמה חברים טובים.. כל אחד עוסק בעבודה שלו, אני אישית מלצר במסעדה מסוימת אשר משלמת לי משכורת טובה אשר מכבדת את עבודתי הקשה והרצופה". הסביר ליאם בקול עמוק ובוגר במיוחד, קול אשר אולי נאמר רק פעם אחד ויחידה אשר הדהד אלפי פעמים בצורה חוזרת בעמקי ראשי, כקלטת מקולקלת שאיני מסוגלת לתקן..
למרות שאני המקולקלת כאן, לא הוא ואין כל דרך לחמוק מהאשמה.
"יופי, מלצר.." מלמל הדוד בבושה ובלעג.
"ומה הצפיות שלך לגבי העתיד?" שאלה האם בזלזול כאלו וכבר יודעת מה תהיה התשובה מראש, רק מנסה להיראות מנומסת ומארחת טובה דבר אשר לא מליח לה במיוחד.
"הצפיות לא ממש פורחות, אינני בטוח לאיזה כיוון לפנות וכיצד להתקדם בדרך הטובה ביותר בחיים.." הסביר בלחש והתכווץ בינו לבין עצמו במושבו, הוא חדל לאכול במרץ והתרחק מבת זוגתו המאוכזבת אשר שתקה לכל אורך השיחה.
"אתה לא רוצה להתפרנס, לגור בדירה משלך? חלומות, תקוות, חייב להיות משהו!" הקשתה עליו חברתו מעט בכעס ובבושה.
הוא התבונן בה חסר אונים, הבעת פנים עצובה וקורעת לב, הרגשתי שאני חשה את מכאובו אפילו יותר ממנו, מנסה כמה שיותר לחוש זאת במקומו, חשתי כיצד הוא חסר אונים ומרגיש מבויש, מרגיש שגם הוא היה נותן הכל על מנת לברוח מההצגה הצבועה והמחליאה הזו.
נשמתי עמוק, ההשפלה הזאת לא ראויה לו, הוא עדיין צעיר, עדיין רוצה לבלות עם חבריו לפני החיים האמתיים.. הוא עדיין לא התחתן שיש לו ממש את מי לפרנס, שיעזבו אותו כבר בשקט ובמנוחה!
והכאב? הוא היה בלתי נסבל עוד, הוא תפס אותי בחוזקה ובחוסר הרפיה תוקפנית אשר גרמה לי לומר את טעות חיי.
"הביטו בו כולכם, רק הביטו בו וחשבו, אולי הוא לא משיג אלפי שקלים כל חודש, ואולי הוא עדיין לא גר לבד, אך עובדה שלמרות הכול.. הוא עדיין אהוב על אנשים, עדיין מצליח לכבוש את כולם, עובדה שהוא בן זוגה של בתכם, אולי והוא לא הנסיך שאתם רוצים אך הוא עדיין די צעיר אפשר להניח והעתיד מסומן כרגע כסימן שאלה אפילו בעיני עצמו, ואתם? אנכם המשפחה שלו! אתם לא יכולים לשבת ולשפוט אותו בדרך מזעזעת ותוקפנית שכזאת, בדרך משפילה! אני בטוחה שאם ויצוץ לו משהו חדש הוא יבוא ויספר בינתיים, הוא אינו חייב לכם דבר, לא לכם ולא לאף אחד מלבד לעצמו ולמשפחתו". תקפתי
כולם התבוננו בי מופתעים ומשותקים, גם ליאם התבונן בי לבן כסיד, קפוא, חסר כל הבעה או רגש.. לצערי.
אך אני מרגישה שאפילו ואם יזרקו אותי מכאן כרגע, אני מרגישה שלמה עם דבריי, דיברתי מהלב לא מהראש, וזו הרגשה טובה ומשחררת.. אך לצערי שנתקלים בה אך ורק לעתים נדירות.

גורשתי מהבית, רק שעה ומספר דקות תמימות שהיתי שם וחוויתי ארוחה ביתית מפנקת ומלטפת וגם סוג של מפגש עם ליאם.
התיישבתי על הספסל בוהה בשמי הלילה הזוהרים מהכוכבים אשר נצנצו להם בעדינות ושטפו את כל השמיים, הערצתי את היופי הזה.. היופי אשר נעלם לתקופה כה גדולה ועכשיו מתחיל לחזור, מאז שליאם הגיע לחיי אני משתנה, הפכפכה במעט אך בסופו של דבר שמחה מהמעשים שאני עושה בשלב האחרון.
לפתע מישהו עטף אותי במעיל עור אשר הריח כה טוב, ריח אשר חוש הריח שלי יכול להתבסס רק עליו, הריח של..
הסתובבתי לאחור, והוא חייך לכיווני בזמן שהתיישב לצדי.
התגעגעתי, לא היה חשוב לי שאני חייבת להתנתק ממנו, אני פשוט מוצאת את עצמי זקוקה לו, אני זקוקה לראות את פניו, לשמוע את קולו, להריח את הריח המשכר להפליא הזה..
"היית חייב לבוא אלייך". הסביר במבט מרצין במיוחד.
"אבל.. למה?" שאלתי מופתעת אך בתוך תוכי חגגתי וצהלתי מרוב אושר, הוא חייב לראותי!
"אני חייב להודות לך, בהחלט הצלחת להציל אותי ולהשקיט את הרוחות בדרך מופלאה, וגם.. התגעגעתי אלייך, למה נעלמת לי?" הסביר את עצמו בזמן שהעביר יד וליטף את שערי ברכות ובעדינות שברירית במיוחד, הייתי בטוחה שזה יהיה קשה בשבילו אך הוא נראה נינוח כרגיל.
הוקסמתי מכך, פשוט נפלתי בקסמיו כרגיל.. אני לעולם לא אתרגל לכך אך אני גם לא רוצה, אני נהנית מזה, טוב לי.
"אנך מכיר אותי בכלל, אני עד כידי כך חשובה ?" שאלתי בחשש מוכנה לגרוע לכל , לייבוש המוכר והמשפיל.
"ברור שאת חשובה, לעולם איש לא אגן עליי כך מול המון בוחן ומלחיץ שכזה, גם כה נהניתי אתך.. מה קרה?" הסביר ברכות , עיניו זהרו בחשכה האפלה, בכנות מלאה אשר נבעה מהלב, הוא לא נראה מוכן , פשוט דיבר וזה חיזק אותי במיוחד והעלה את דופק לבי מחדש, כה רציתי לענות לו בכנות הדדית, לשקר תמיד נראה הדבר הטוב ביותר על מנת להתחמק מכל דבר אשר קיים ונעשה, אך.. אינני יכולה להביט בעיניו, ולשקר.
זה פשוט לא נראה הוגן, לא נראה צודק, נראה אכזר וגורם לי לתעב את עצמי בדרך מזעזעת ואיומה, בדרך חסרת כל הרפיה אשר תישאר לזמן רב.. לנצח הסתבר.
נשמתי עמוק, אינני אשקר לנס חיי החדש אשר מרגיש לי גם הדבר האמתי והחזק ביותר שקרה בכל חיי בדרך בלתי מוסברת אך קיימת ללא הכחשה. "לא רציתי להתחיל שתפתח כלפיי רגשות ואני כלפיך בגלל שיש לך חברה". הסברתי בנשימה אחת ומהירה.
פקחתי את עיניי מוכת הלם וחרדה מטורפת, לא מאמינה שזה באמת קרה עכשיו.. שעשיתי את הצעד הארור הזה, אני כה טיפשה מטופשת, חסרת כל הגיון, עד שאני מצליחה לסלול את הדרך מהמבוך אני נקלעת למכשול אשר מחזיר אותי אלפי צעדים לתחילתו , והפעם ליאם הוא גורם חזק יותר שאיני מסוגלת להתנגד לו, להתרחק ממנו, ויותר מהכול עכשיו..
אינני גם יכולה לנתק עמו כל קשר שהו בלי להביך את עצמי יותר ממה שהבכתי את עצמי כרגע, אך מצד שני עצם העובדה והמחשבה שהוצאתי זאת מעמקי נשמתי.. הרווח אשר סוף כל סוף נפער והחל לנשום מחדש, תחושת החניקה נבלעה ושקעה במקום מסוים בגופי ונעלמה כלא הייתה מעולם כה הקלה עליי וגרמה לי להתגאות בעצמי לא פחות.
זאת הייתה שימחה צוהלת אשר מלווה בקושי חדש.
הוא לא ענה לי, הוא התנתק ממני במעט והשפיל את ראשו, שנינו שתקנו, לא ידעתי מה בדיוק לעשות עם עצמי, כה רציתי שהוא יאמר דבר מה אך פחדתי לנורא מכל.
אשר היה צפוי לבוא והפעם הייתי בטוחה בכך באופן שלם.
"תקשיבי ליאל.. " הוא החל לומר בלחש ובחוסר נוחות, סימן רע, איני מוכנה לשמוע זאת, איני מוכנה להישבר לידו, זה אינו הזמן ואינו המקום המתאים בשביל זה.
"אל!" קטעתי אותו בתוקף וללא שליטה רגליי שנאו אותי משם במהירות האפשרית , התפללתי בכל לבי שהוא אינו רץ אחריי.