כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 6

האישה או הנערה הזו נראתה מאוד תוקפנית ומאיימת במיוחד, זועמת במעט מלאת טינה וסלידה כלפי ליאם, היא אפילו לא הפנתה מבט חטוף לכיווני והודיתי על כך בלבי, אני חייבת להודות שדי פחדתי ממנה אך.. אם היא תפגע בליאם לא תהיה לי כל ברירה נוספת ולהגן אליו מפני המכשפה הזקנה הזו אך אינני מבינה מה בדיוק קשריהם אחד לשני, הם .. הם זוג? הם קבעו פגישה והוא לא הגיע בגללי? או בשבילי?
כך או כך אני איבר בולט בסיפור אשר אף אחד לא חושב עליו, ועדיף שזה יישאר כך.
עצם העובדה שאני לא בולטת לעיני איש בעולם הזה, בהחלט מקלה עליי לפעמים, עקב נטייתי המתסכלת להיקלע לצרות , אך גם מידי פעם זה מרגיש לי בודד.. הרגשת הבדידות מעיקה עליי ומביישת אותי באופן שאיני יודעת עד כמה גדול או קטן הוא, אך מי לא רוצה שישימו לב בקיומו? אפילו למספר מצומצם של רגעים חטופים? רק לדעת שבאמת אכפת למספר אנשים מה קורה בחיי היום יום שלי..
כנראה שרק לליאם אכפת, ובשבילי ליאם הוא אינו בן אדם אחד אלא אלפי אנשים, אז אפשר לומר שזה מנחם.
"אני מצטער מעמקי לבי, פשוט.. פשוט לא הרגשתי את הזמן אשר עבר במהירות, אני מצטער". התנצל ליאם ברגשנות והתרומם במהירות.
"אני חייב ללכת, נתראה שוב אבל נכון?" שאל מלא תקווה.
"אני מניחה שכן.." לחשתי מעט בפחד , האישה בחנה אותי במבט ארוך ונוקב, בוחן כל תנועה או אמירה אשר נאמרת מפי מוודא שאנני חוטפת את אהוב לבה כנראה..
רגע, ליאם לא רווק? ואני עוד חשבתי שהוא מתחיל אולי להרגיש כלפיי במקצת את אהבתי העצומה אליו.. הסתבר שטעיתי, אני לא מאמינה שהרשיתי זאת לעצמי, להיסחף יחדיו עמו ללא תחושה, כאילו אנחנו האנשים היחידים בעולם, כאילו ואף אחד לא יסתכל וינסה להפריד בגלל שלעולם לא ניפרד , כיצד נתתי לראשי להכיל את כל מידע ממלכת האגדות הארור הזה?
הרגשתי כה מושפלת אך יותר מדוכאת, מדוכאת בצורה אשר הצליחה להשתלט על כל כולי , ראו זאת בבירור ממרחק של קילומטרים, אפילו ליאם ראה זאת אני בטוחה בכך אך הדבר כבר לא שינה לי.. כלום כבר לא שינה לי עוד, כי לא משנה מה יקרה או מה יהיה, הוא לעולם לא יזכה לדעת או להרגיש את האהבה העצומה שאני יכולה להעניק לו מכל לבי, אני לעולם לא אזכה לחוש במגע שפתיו על גבי שפתיי החלום, התקווה, הכול אבוד!
ליאם הלך, אפילו חיבוק אחרון לפני שאני לא רואה אותו בחיים הוא לא העניק לי, היה עדיף לשכוח אותו כל עוד הרגשות עדיין טריים ועדיין לא התקשו לגמרי וחדרו לחיי בדרך חסרת שביל חוזר , איני רוצה זאת כמו שאני לא רוצה לשכוח מהחבר הקודם שלי.. אני לא רוצה לשכוח ולא להפסיק לאהוב את שניהם, אך גם שניהם פגעו בי באותה מידה ללא כוונה פחות או יותר, האחד בגד והשני תפוס.
מושלם.

כשחזרתי לביתי אחי ואחותי הקטנה התכרבלו אחד לצד השני, עטופים בסמיכת בד חמימה במיוחד אשר כסתה את כל גופם מלבד הראש אשר הגיח במעט בדרך משעשעת.
ישבתי ליד רוני, הנחתי את ראשי על גבי כתפו ונשמתי עמוק מוכנה להצטרף לשעת הכרבולים המשונה הזו רגע לפני הדמעות ותחושת הבדידות, הנחיתות והחולשה הצורמת אשר מגיע משני בנים, לא מאחד.. וזה כאב כפול, הכול כפול ומחרב את עולמי עד עפר.
"לי, מתוקה.. אנחנו צריכים להראות לך משהו.." לחש לי רוני בהשפלת ראש, הוא ניסה להישמע חזק אך למרות הכול שיניו נקשו בחוזקה וברעד, מפחד לדבר מהר מידי ולאט מידי, מפחד לפשל שוב,יש רק הסבר אחד לזה וקוראים לו במפורש..
אימא.
"קבלתם מכתב?" שאלתי בקור רוח, אני מתאבת את האישה האיומה הזאת שאינה ראויה בכלל לתג האימהות.
"את נראית רע אולי אחר כך נדבר על זה.." החלה אמילי לומר מנסה להדמות לרוני עד כמה שיותר אך השקיפות בקעה ממנה בברור.
"עכשיו!" קטעתי אותה בדחיפות.
רוני מלמל דבר מה לא ברור שבעיניי היה כמובן חסר חשיבות, הוא הגיש לי את המכתב, עליתי למעלה לחדרי וטרקתי את הדלת..
לא הייתי מוכנה להקשיב לדברי ההבל הטפשיים של האישה החולת נפש הזו חסרת כל שפיות, היא הכתה אותנו, כבתה עלינו סיגריות, הכריחה אותנו לגנוב ללא בושה, גרמה לנו לסיוטי לילות.. אף אחד מאחיי לא הצליח ולא יצליח לשכוח מקיומה, הצלקת הנפשית שהיא גרמה לכל אחד ואחד מאיתנו טיטבע בנו לעולמי עד, ורוחה אכן מורגשת בכל פינה ופינה בחדרי הבית באופן מחריד.
זרקתי את המכתב לפח ונשכבתי על המיטה חסרת כל מעשה, רק רציתי למות.
פשוט כך.

כשפקחתי את עיניי ראיתי את אמה ליד מיטתי יושבת ורק מתבוננת בי, בהתחלה חשבתי שאני עדיין חולמת אך אני כבר בוגרת על מנת להבחין בין דמיון למציאות, אז די נבהלתי אך נרגעתי במהירות.
"למה לא קראת את המכתב" היא שאלה בזמן שנופפה במכתב המקומט בידה וקרבה אותו אליי.
חטפתי את המכתב בתקיפות ויריתי לעברה בכעס. "מי הרשה לך כך להוציא מכתב אישי שלי מהפח? את חברה שלי אבל לא חלק מהמשפחה, היה לי יום מטורף ומתיש ואפילו מזעזע, בבקשה אל תתערבי בו עוד".
"בסדר, המשיכי לתקוף כל אחד שבא לעזור לך, את בהחלט תגמרי בודדה ועזובה בסופו של דבר, ואל תאשימי אף אחד מלבד עצמך בכך! רק רציתי להזמין אותך למחר בערב לארוחת ערב חגיגית שמשפחתי מקיימת על מנת שנשלים פערים מהזמן האבוד של הדיכאון שלך, ואז לאחר מכן ראיתי את המכתב ורציתי לטובתך"היא הסבירה הפעם היא בכעס ובייאוש רב.
השתתקי, נשמתי עמוק, היא צודקת, אני צריכה להפסיק לרמוס את כל החברים, המישפחה, את עצמי..
לא, את עצמי אני חייבת, אין לי ברירה אחרת, הרי אני זה עצמי, אך.. אי אפשר שאני גוררת את כל הסובבים אותי בכל החוויות הדכאוניות אשר מתחרשות בבלבול מקשה בחיי.
"את צודקת אמ', אני מצטערת מאוד, אני בשמחה יבוא מחר לארוחת הערב שלך" חייכתי אליה חיוך מתנצל וחמוד במיוחד והיא חיבקה אותי בחוזקה .

ביום למחרת ליאם התקשר אליי חמש פעמים או יותר. לא עניתי לו ואפשר לומר שדי סננתי, לפעמים אני מעדיפה לשכוח עד כמה שיותר כל עוד זה קל..
אך כשמדובר בליאם הדבר לא היה קרוב לכך, הוא פשוט לא יצא מראשי, אפילו בהקשר מכתב מאמי פחות עסקתי , ובכל שיחה שהוא התקשר ושלא עניתי לבי דפק שוב ושוב עד שכבר התחלתי להתעייף מעצמי.
לפתע רוני נכנס לחדרי במבט מבויש בזמן שהעביר יד בשערו כרגיל. "אני מצטער שאני מפריע לך , אבל יש סיכוי שאת מביאה לי 100 שקלים מהארנק שלך.. רק אם יש לך כמובן ואני מתחייב להחזיר". ביקש בלחש ובכאב.
"אנך צריך להחזיר לי דבר רוצ'וק , אנחנו אחים! אבל למה בדיוק אתה צריך את הכסף?" שאלתי בבלבול.
"אני מבין שלא קראת את המכתב" אמר מעט בכעס אך התרכך במהירות.
עיניי נפערו לרווחה בקיפאון מלא שינאה וטינה קרה ומזעזעת , כלבה מפגרת מרשעת שכמותה, מבקשת כסף שוב? למה בדיוק היא צריכה? ועוד מאיתנו? מילדיה? למטרות אלכוהול וסיגריות! ועוד במחירים כאלו מוגזמים כשהיא מודעת למצבנו! היא חרא וזבל ואפס של בן דם, שנירק לכיוונה לא מגיע לה.
"לא! אני לא מוכנה שלא אתה, לא אמילי ולא אני נשלם לה גרוש! די נמאס לי ממנה רוני, היא כלום בשבילנו הרי נכון? למה אכפת לך מהזבל הזאת?" שאלתי בצווחה תוקפת במיוחד, מתנגדת לכל מילה ומילה שהוא יאמר לטובתה בגלל הפחד.
"אני רק בן 19 וחצי וצריך לדאוג לכולנו, את חושבת שזה קל לי כל האחריות הזאת? שאני מרוצה ממנה? לא, לא קל גם לי! ואת מתפוררת לי, אמילי מוכת חרדה ואני כאן המבוגר היחיד שמנסה לדאוג לשלום אחיותיו , מנסה לדאוג לחוכמה, למזון ולכורת גג שהן ישנו מתחתיה, אני רוצה שתהיו מלכות ואיני משיג זאת , איני מוכן לקחת עוד סיכונים!" התפרץ אליי בחזרה וטרק את הדלת בחוזקה אשר היה נדמה שהיא עומדת ליפול.
נותרתי דוממת, לעולם רוני לא הודה בפחד, בחולשה, בצפיות שלו לגבנו, לפחות לא כך.. לא בדרך ובמילים הללו, לפתע הרגשתי כה רעה , שאני פה הגורם אשר מקשה על המישפחה לא פחות מאמי, שגם אני במקום להיות אחראית נוהגת כמו נערה אובדנית,זה לא מגיע לרוני או לאמילי, אני חייבת לשמח אותם כמה שיותר, איני מוכנה לחוש או שהם יחושו בפחד או בתחושה שהם לא טובים מספיק..
רוני בן אדם מדהים, הוא האח המושלם והמלאכי ביותר שאפשר לבקש, איני מוכנה שהוא יחשוב שפישל כי הוא לא, צפנו להרבה פחות והוא רק העלה אותנו יותר למעלה! ואני עכשיו משקיעה את כל מה שהשגנו, אין , איני לא אתן לזה להמשך, עכשיו אני להוטה יותר מתמיד לעצור זאת!
לפני ארוחת הערב החגיגית שהלכתי בחוסר חשק , רק רציתי לשמח את אמה, שלא אפגע בעוד איש מהרשימה הארוכה , הנחתי 110 שקלים על גבי השולחן אוכל ויצאתי מהבית.

אני גרה ליד הבית של אמה אז ההליכה הייתה מהירה, נקשתי בדלת מוכנה להצגה המחליאה הזאת בתקווה שתגמר מהר, פתחו לי את הדלת, כשנכנסתי לבית הראשונה שראיתי לא הייתה אמה או הוריה אלא אותה מכשפה מאתמול בבוקר בבית הקפה שגרמה לי להבין שהחלום לגבי ליאם אבוד.
"אני זוכרת אותך מהיכן שהו.." מלמלה בתמיהה, מנסה להזכיר לעצמה מאיפה אני מוכרת לה.
"קדימה חברים, לשולחן!" שמעתי את האמא קוראת מכיוון הסלון, התקדמתי במהירות ובראש מושפל לא מסתכלת לאן אני הולכת ורגע לפני שאמה באה לקפוץ עליי התנגשתי באדם מסוים, הרמתי את ראשי וזה היה…