כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 4

חשתי משותקת, עיניו הצטלבו בעיניי בחדות אך ברכות מלטפת ונינוחה, עיניים בצבע חום שוקולד אשר נמס לו לעתו באטיות, למרות שהיו בצבע חום הן נראו כה כנות.. כה נדירות בהבזק האור שנצץ דרכן, באותו הרגע שפגשתי בעיניים האלו שכחתי מאמה, או מהמזרקה או בכל האירועים המצערים שקרו לי, פתאום חשתי כיצד העולם דומם מלכת ואלו רק אני ו.. ליאם נמצאים כאן, והכול מושלם עכשיו, הכול טוב חסר כל דאגה, הדיכאון בין רגע נשכח, הכול נשכח, חשתי שהתחלתי את החיים מחדש והוא הסיבה שקמתי כל יום בבוקר, כאילו וכל חיי חכתי רק לפגוש באותן זוג עיניים אשר לא נראו לי מעולם, לפגוש על מנת להרגיש..
להרגיש מוחזקת בזכותן.
להרגיש שזהו כבר אינו כוח המשיכה אשר מחזיק אותי על פני כדור הארץ, אלא הוא – ליאם והזוג עיניים אשר גרמו לי אפילו.. לחייך, פשוט חייכתי ללא סיבה מצחיקה.
הוא חייך לפתע, חיוך אשר האיץ את דופק לבי, שערותיי שמרו בכל מקום שהן יכולות, לא היו לי פרפרים בבטן, לא היה שם כלום.. אני חושבת, כי באותו הרגע כל מחשבותיי ורגשותיי סבבו בין רגע אך ורק סביבו, חשתי כיצד כל הבלאגן מסתדר בעצמו, הרגשתי באותו הרגע שאני חייבת רק לגעת בו.. להרגיש שהוא אמיתי, שאני כרגע אמתית, שלא הכול הזיה.. אך לא משנה עד כמה זה היה בגבול הדמיון והמציאות, לא רציתי להתעורר או לישון, רק רציתי להישאר כך במשך שבועות , חודשים, שנים , ללא מילים רק להביט כך, לחייך מחדש בזכותו, להרגיש מוחזקת, להרגיש שוב כיצד כל תנועה או מילה אחת קטנה ותמימה שיוצאת דרך פיו שולטת בי ומשנה אותי יחד עם שינויו.
לא יכולתי לתאר אפילו לעצמי עד כמה התגעגעתי להרגשה הזו, אך הפעם.. זה לא לקח זמן, הרגשתי.. אני חושבת שחשתי מאוהבת תוך שנייה, ללא היכרות, פשוט הרגשתי כל כך טוב לידו, הרגשתי אש בוערת בחוזקה בינינו, הרגשתי שיש משהו מיוחד אשר לא נראה לעין אך מורגש כה בחוזקה בלב.
רגע.. הלב שלי פועם? אני מחייכת? אני .. מאוהבת?
כל כך המון זמן לא הרגשתי כך או נהגתי כך שאיני בטוחה אם זה באמת או לא, אם זו סתם עוד הרגשה של הרגע בגלל שעומד לידי אדם אשר נדמה כמלאך אשר נשלח אליי, איני בטוחה אם הוא מרגיש כך או רואה בי כמשהי לא שפויה אשר משותקת אך מחייכת..
אני חסרת כל וודאות, חסרת כל תחושת זמן, חסרת כל.. אך אני מרגישה שזכיתי, כי הוא עומד לצדי, ליאם.
"ליאם! איפה היית לכל הרוחות! אנחנו מחפשים אותך בכל מקום!!" לפתע שמעתי חלושות מישהו צועק מאחורינו.
ליאם לא הגיב עד שצווחו לו באוזנו.
"מ..מה..? לו..לואי, מה אתה ..מה אתה רוצה?" שאל בגמגום כאלו ומנסה להתעשת ממשהו קל , כאילו היה מנותק לרגע מהמציאות וצריך עדיין זמן בשביל להתרגל מחדש לתהליך העולם.
איני יודעת מה פירוש הדבר, אני לא ממש בטוחה בכלום, אני רק יודעת שעדיין נותרתי דוממת וזה לא הרגיש לי רע אלא מדהים, מושלם, מעבר לכל הרגשה שציפתי או רציתי להרגיש, הייתי בטוחה שכשראיתי שפתיו זזות במקצב מושלם, שפתיים אדמדמות מגרות שכאלו.. כה השתוקקתי לנשק אותו, איני יודעת איך , למה או כמה אני רק יודעת שזו פעם ראשונה שזה קורה לי..
"הוא רוצה לעזוב, לא מצליח למצוא את אהובתו החדשה. בוא נלך, הוא מרגיש כה חלש וחסר יכולת". הסביר כנראה לואי אני חושבת , קולו היה כבד ועצוב, נראה כבן אדם אשר נושא עול מצער במיוחד על גבי גבו ובלבו, די ריחמתי עליו באותם הרגעים, אני ידעתי מה ההרגשה הזאת..
'ידעתי', זאת אומרת שהיא נעלמה? כך סתם ברגע?
"אני עוד רגע יבוא". אמר ליאם בראש מושפל ואז במהירות חזר להביט בי.
"כנראה ש.. כנראה שתצטרך לחזור לחבר שלך.." מלמלתי בלחש , בצער וביגון אשר לבושתי הרבה כה היה ברור ושקוף, לא רציתי שהוא ילך, ידעתי שזו סיבה מוצדקת וגם ואם היא לא הייתה הוא לא חייב לי דבר, אך כבר הכנסתי אותו למקום מסוים לא ברור בלבי.. בלבי השלם מחדש, ועכשיו לעבור לילות או ימים בלי לראותו נראה דבר כה אכזר ומזעזע, אני יודעת שכשהוא יעזוב עוד מספר רגעים אני אחזור להיות כמו שהייתי לפני שפגשתי בו ואני לא רוצה זאת, אני לא רוצה להרגיש את הדקירות לב החדות כסכינים הללו, איני מוכנה לסבול זאת עוד, כל מה שאני משתוקקת לו כרגע זהו לחוות את אותם הרגעים היקרים מכל פז עם ליאם.. אני רוצה להיות עם ליאם, אני בטוחה בזאת.
"אולי נשמור על קשר? אני בטוח שנוכל לחלוק עוד המון יחדיו". הציע במהירות בזמן ששלף מכיס מכנסיו את הפלאפון שלו.
"אתה בטוח? אנחנו בקושי מכירים.." מלמלתי וחשתי כיצד הסומק הטבעי שלי מתפשט על כל פניי בחוזקה ובכיעור כמובן.
"ובגלל זה אני חושב שאנו צריכים להכיר". הסביר ברכות.
החלפנו מספרי טלפון ונפרדו מחיבוק, כשנגעתי בו, כשהרגשתי את ידו אשר עוטפת את גבי בקטיפתיות חלומית, או כשהתחממתי יחדיו עם חום גופו הנעים או כשחשתי את נשימותיו הטובות על לחיי, הצמרמורת השתלטה על כל איבר או שערה בגופי אך תוך כידי זרמים של גלי חום ואהבה חפו אליהם.
לא רציתי להתנתק , ובלי שום קשר לרגשות שלי הגוף שלי עצמו היה מקובע אליו במסירות ואהדה מלאה, לא יכולתי להשתחרר ממנו, לא יכולתי לתת לו ללכת, רק רציתי להישאר מחובקת עמו, לשבת לצדו, להסתכל בפנים האלו..
לבסוף הוא התנתק והלך משם, הוא הביט רק פעם אחת, פעם אחת גורלית ויחידה לאחור והלך במהירות.

צהריים. איני זוכרת דבר מהלילה עד עזיבתו של ליאם, אני רק יודעת שלאחר שהוא נעלם סתם הייתי כפסל דומם חסר כל רוח חיים, חסר כל כוונות או צפיות אך התקוות.. אכן התרבו, ולטובה בלבד כמובן! איני רואה אותו כמפתח לפתרון הבעיות שלי אני רק יודעת שאני זקוקה לו כאוויר לנשימה, ולא כביטוי אלא פשוט כך, איני ישנה או אוכלת אך לטובה, לא כמשהו דיכאוני ואפל..
חשתי מלאת חיים ואושר, חשתי כיצד הצבע חזר לחיי מחדש! בהתחלה די קשה להתרגל לכך, אך אני מוכנה לעבור את הסוג של "תהליך" הזה עם זה מה שיגרום לליאם את הרצון להיפגש עמי.
לפתע הטלפון רטט בכיסי.
"בלי טלפון ליד השולחן!" הטיף לי רוני בצחוק. זרקתי לכיוונו פיסת תפוח עץ אדום אשר תפס ללא היסוס בזמן שהתנערתי מהכיסא והתקדמתי לכיוון חדרי.
כשראיתי את מוען השיחה, ידי רעדה והטלפון היה על סף נפילה, לבי שוב הלם בחוזקה והצמרמורת שמרה בכל מקום שאפשר, הרגשתי שוב כיצד אני כמעט נופלת אך יודעת שכשאשמע את קולו אהיה מוחזקת מחדש.
"שלום ליאם". אמרתי בהתרגשות, ממתינה למשמע קולו.
אולי הוא יענה לי עוד חצי שנייה אך זמן אינה הבעיה , אני מוכנה לחכות גם עוד שעות על גבי שעות רק בשביל 'היי' מסכן אחד.
אני זוכרת כיצד אתמול אמה לא הפסיקה לנסות להחדיר לראשי שאני מצאתי מישהו ואני מאוהבת, וכנראה שזה נכון..
או לא, זה די מבלבל , אינני אחת שמאמינה באהבה ממבט ראשון, אהבה היא תהליך אשר נבנה לאט ובדייקנות, הקצב תואם בין בני הזוג באופן שווה.
אך לא היה לי מספיק זמן לחשוב לפני ששמעתי את קולו המתרגש גם "היי ליאל, אני אשמח להיפגש היום אם תרצי כמובן".