כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 3

כשנכנסו למועדון הצבעוני המוזיקה הרועשת והקופצנית חדרה לתוך עמקי אוזניי בחוזקה עד הרגשת צווחה, סתמתי את אוזניי בעינוי, הרגשתי את כיצד זוג עיניה של אמה נח עליי במבט מבויש ומלגלג.
היא משכה בידי מעט בהפעלת כוח הזרוע , גוררת אותי לבר המשקאות.
"אולי חדלי להתנהג כך, זה משפיל!" . פקדה עליי.
"סליחה שאני לא נערת לילה כמו שאת רוצה שאני אהיה..!" מלמלתי מעט בחוזקה אך ידעתי שזה אבוד, מה הסיכוי שהיא תשמע ולו הברה קטנה שיוצאת מפתח פי בכל ההמולה הכה ניגודית הזו שמתחרשת כאן.
"נסי ליהנות, קראתי פעם אחת שבילוי הוא חצי מהתבגרות של כל אדם". הציע לי בזמן שהרימה את ידה הימנית מסמנת למלצר הקרוב ביותר לגשת לכיווננו.
"כן, אני בטוחה שקראת". אמרתי בקול מזלזל. "היכן בדיוק?" שאלתי, לא באמת היה מעניין אותי לדעת איפה היא קראה זאת אם היא בכלל קראה, רק רציתי להעביר כאן את הזמן כמה שיותר מהר, להראות לה שאני בן אדם משעמם ולחזור הביתה למשפחה שלי!
למרות שידעתי שזוהי לא מטרת הבילוי עצמו.. אני חייבת לנסות מעט לשחרר את הלחץ אשר פוקד אותי במשך זמן כה רב שנדמה כנצח, אני חייבת זאת לעצמי ולכולם.
היא התעלמה ממני ואני הנחתי לעניין , לפתע הברמן התקרב אלינו בחצי חיוך שובבי.
"ומה בשבילכן בנות?" שאל בזמן שמרפקו השמאלי נשען על גבי הבר וסנטרו מופנה אליי, הרגשתי מעט מובכת מהעניין משום מה והשפלתי את ראשי.
"נתחיל בשני צ'ייסרים". חייכה אליו אמה.
"בנות כמה אתן?!" לפתע נדהם.
"בנות 18 פלוס, עכשיו קדימה, אנחנו מחכות". אמרה לו אמה בעוינות בזמן ששלפה מארנקה את התעודות זהות שלנו.
התבוננתי בה מוכת הלם וחרדה. היא התבוננה בי לרגע וכווצה את גבותיה בבלבול. "מה?!" שאלה.
"כיצד את מדברת אליו כך..?" לחשתי מקווה שהוא לא ישמע או אף אחד אחר שקשור אליו בדרך כלשהי.
"למי? לברמן ההוא?" שאלה עדיין בחוסר כל הבנה.
"כן!" אמרתי מעט בזעם.
"הוא עובד כאן, אנחנו מזמינות, מה הבעיה ליאל?" היא שאלה בתמימות בזמן שזקפה גבה אחת.
לא עניתי, סרקתי את כל אזורי המועדון שהיה אפשר לראות לפחות.. זו לא אני, אני לא טיפוס ששותה, שרוקד ללא תחושת הזמן או קהל הצופים בו באמצעה של הרחבה, אני לא נשארת מחוץ לביתי עד מאוחר.. כולם אומרים לי שאני צריכה להתחיל להתבגר אבל לפי דעתי, לא לעזוב את אחיי בגלל דאגה אפילו לרוני, או להחליט מעט להרגיע את נפשי לפני שאני נכנסת למקום רועש שכזה ועוד כמה תכונות אחרות.. לפי דעתי זו אינה התנהגות ילדותית אלא הדרך שבה האישיות בנויה.
אני יודעת שכולנו חיים על פני כוכב הלכת ארץ, כולנו ישנים, חולמים, מתאהבים, נפגעים, פוגעים, שוכחים, נזכרים, מצטערים.. לכל אחד יש את הימים הללו אך לכל אחד גם יש את הדרך שבה הוא רואה את עולמנו, וזהו מה שמייחד אותנו.
"ראיתי שהברמן התבונן בך במבט מעט מעוניין.." לחשה אמה לאוזני מעט בחושניות מדגדגת.
התרחקתי ממנה במבט מעט מבוהל, אין לי משהו נגד איש אשר חי או מת, אך איני יכולה לסבול זאת שכך סתם מתבוננים בי, שאפילו לא מכירים באישיותי , שכאילו רואים בי כ..כחתיכת בשר וזהו זה, גוף יפה ולא מעבר.
"את יודעת שלא באתי הנה בשביל למצוא אהבה.." החלטתי להתחמק.
"למה בכלל הסכמת בסוף?" היא שאלה בהתעניינות בזמן שלקחה את שני השוטים.
"אם אתן צריכות עוד משהו אז.." החל אותו הברמן להציע בחביבות אך אמה סמנה לו שיפסיק והוא הלך בהבעת פנים מבוישת. לא הכי גברי לדעתי.
"אני לא ממש בטוחה, מהמון סיבות, אך בעיקר בגלל שאני חושבת שהגיע הזמן לשים סוף לפרשה הזו עליו.. " מלמלתי בלחש.
"לדעתך תצליחי לשכוח ממנו?"
"אני יודעת שלא, אני גם לא רוצה לשכוח, רק להתגבר על הבגידה הכה צורבת הזו". הסברתי באטיות מנסה להצדיק זאת עד כמה שיותר לא רק בעיניה אלא גם בעיניי.
"שנעשה לחיים?" שאלה בצחקוק.
"לחיי.." התחלתי בחוסר וודאות.
"לחיי התחלה חדשה!" צעקה בקול, משכנו מעט תשומת לב אבל זה לא הרגיש כה רע כמו שחשבתי שזה ירגיש, ההפך , זה היה מעט נחמד אפילו.
לאחר מכן היא התקדמה לרחבת הריקודים ונבלעה בתוכה, נסתי למצוא אותה עד כמה שיכולתי, אפילו מעט התקרבתי אך לשב, החלטתי להניח לזה ולתת לה עוד רבע שעה או יותר..
יצאתי למחוץ למועדון, הייתי זקוקה לנשום את אוויר הלילה אשר היה כה שונה מהאוויר החונק שחשתי, אני יודעת שזה רק בראשי אך שינוי האווירה וסוג האוויר ששאפתי אל תוך עמקי רעותיי די טלטל אותי פחות או יותר, אך עקב זה שאני המבוגר היחיד פה נסתי לתפוס שליטה על התנהגותי.
אחזתי בראשי בחוזקה ונשמתי עמוק. התיישבתי ליד המזרקה שעמדה לה שם בחוץ, מימיה התכולים זהרו באור מפעים וגרמו לי להתבונן בכך, להירגע, לחייך במעט ולא להוריד את המבט.
כשטיפות המים פגעו בקרקעית המזרקה כל פעם מחדש הן נדמו כמנגינה נעימת אוזניים, מנגינה שקטה שמזדמזמת בראש בקלילות וברעננות, לפעמים דווקא הדברים הפשוטים, הרגילים, הדברים היומיומיים אשר אנו חולפים על פניהם במהירות ללא כל הקדשה חפוזה של תשומת לב מעטה, דווקא הדברים האלו יכולים להיות הטובים ביותר בעולם, הדברים שעוזרים לך מעט לחשוב מחוץ לקופסה אשר מקבעת אותך, הדברים אשר יכולים לנתק אותך מהמציאות, הדברים אשר מצליחים להרגיע אותך..
לפעמים נדמה לי שרק אני מבינה את עצמי, שאין איש אשר חושב כמוני וזה כה מתסכל.
"אפשר לשבת לידך?" לפתע שמעתי קול בוגר אך שונה אשר קורא מעליי.
"אמ.. כן, בבקשה.." מלמלתי ונעתי במקומי בחוסר נוחות.
הוא שם לב לכך והתרחק. "את יודעת שזה בסדר אם את מעדיפה לשבת לבדך.." אמר בנימוס.
"זוהי מדינה חופשית וזהו ספסל צבורי, אם אתה רוצה תשב". הבעתי את דעתי, לא הפניתי את עיניי אליו, לא הייתי אחת אשר נוטה להתבונן לבן אדם בתוך העיניים אלא מעדיפה לחבור את העיניים בקרקע על מנת להימנע מנעיצת עיניים אשר גרמה לי לבושה מעטה משום מה, אני מניחה שיש רק איש אחד שאני מוכנה להתבונן לו בעיניים.
וגם הוא כבר לא בהישג ידי.
"אז אני מניח שאשב.." מלמל , זרועו נגעה בי, כנראה שמתח אותה.
נסוגתי עד קצה הספסל מתכווצת ביני לבין עצמי, ידעתי שאם אתכרבל ככדור ואצמיד את ברכיי לחזה שלי, אראה ילדותית ובכיינית במיוחד, לא שאכפת לי מה חושבים עליי אך בציבור צריך לדעת כיצד לנהוג.
"לא אחת שמסתובבת ברחובות?" שאל בקלילות.
"לא.. חברה שלי.. חברה שלי גררה אותי.." מלמלתי.
"למה לא התנגדת לה? מדוע לסבול לשם בילוי שלא תזכרי?" שאל בתמיהה, די התפלאי מהסקרנות שלו למרות אור העובדה שהוא אינו מכיר בי, כך סתם לשאול בן אדם זר שאלות שכאלו.. מוזר.
אבל הייתי זקוקה למישהו על מנת לשפוך את הלב, אמה נטשה אותי.. נשמתי עמוק, אני כאן על מנת להשתחרר מתחושת הדיכאון הצובטת, אולי המפתח הוא לשחרר את הפרפרים מהבטן?
"אפשר להניח שאני עוברת תקופה די קשה בחיי, תקופה שלעולם לא עברתי וחברה שלי הציע לי לשכוח ממנה ולאחר שקולי דעת החלטתי לבוא.. עכשיו אני מתחרטת". הסברתי מעט בעצב.
"אני חייב להודות שאני גם כאן מאותה סיבה רק מנקודת מבט אחרת". אמר, ואפילו בלי שהסתכלתי בנער הזר ההוא, הרגשתי שחיוכו המופתע מרוח לו על הפרצוף.
"מה זאת אומרת?!" שאלתי בבלבול, אך התאמת שגם התעניינתי משום מה , לא פחות ממנו.
"חבר שלי עכשיו סוג של.. שבור לב, אני וחבריי כאן על מנת למצוא לו משהי חדשה, הם נהנים פחות או יותר אך אני לא סובל זאת, אך בשביל זה יש חברים לא? האמיני לי שחברתך היא חברה אמתית, היא רק רוצה שתשמחי". הסביר לי והתקרב אליי במעט, לא התנגדתי לקרבה בננו, אפילו מעט רציתי אותה, לא יודעת למה..
פשוט רציתי להיות קרובה לאדם מסוים שמבין אותי פחות או יותר, שחווה את מה שאני חווה, הייתי זקוקה לזה יותר מידי וכשזה קורה כרגע אני מעריכה זאת בכל לבי.
לא ממש היה לי מה לומר.
"אני ליאם דרך אגב, ליאם פיין". הציג את עצמו . "ומה הוא שמך?" שאל ונגע בקצוות שערי הגלי והארוך שהמון זמן לא גזרתי.
אפילו לא חשבתי עד כמה הוא טוב או רע, עניתי לו מלאת השלמה וביטחון. "לאלי רוסו".
הפניתי את פניי אליו וזה קרה.
השתתקתי.