כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 27

כשהתבוננתי באותן העיניים, שהחזיקו אותי.. שנדמו כמקור האור והיופי של הביטחון העצמי, העיניים שנשבתי בתוך תוכן.. הוא עצמו, הבן אדם שהיה כל חיי, כל עולמי, כל נפשי ורוחי.. האדם שהייתי מוכנה למות, לעזוב את משפחתי, לשנות את שמי ואת חיי למענו..
האדם שתקע סכין בגבי וחרב את חיי עד עפר, שהמית אותי נפשית.. שגרם לי להשתנות לעד, איני אהיה מעולם אותה ליאל בגללו.. הוא שינה אותי, התאהבתי בו עד כלות הנשמה ולבסוף נבגדתי, נפגעתי, הזדעזעתי ונשברתי..!
חשתי כיצד גלי קור מצליפים בעורי בחוזקה, מצליפים שוב ושוב בכאב עז.. חשתי כיצד הפחד והתדהמה מחוסר הצפיות והמהירות שכל זה קרה כרגע זורמים בעורקיי בתחושה מורטת כל עצבים וחסרת מעט שפיות, חסרת מעט חרמים.. בלי הרפיה, חשתי כיצד לבי נצבט ומתפוגג לו גם אם זה בלתי אפשרי, זה אכן קורה.. חשתי שאני חייבת לברוח, לרוץ, לעזוב את הבית הזה, לעזוב את העיר.. אני חייבת לברוח מכאן, איני יכולה להישאר כאן ולצפות במראה העיניים הללו.. לא, די, שילך, שלא יביט בי, שיתחיל לדבר לכיוון ליאם.. שלא ייתן לי להישבר כאן למולו, והוא יודע זאת..
ראיתי כאב עז בעיניו, ראיתי כיצד עיניו נהיות דומעות, חשתי את מכאבו וזה צרב, זה שרף אותי.. תחושת הבעירה ממראהו הורגשה בחוזקה בכל מקום, זה כאב לי.. שיגע אותי, הטריף דעת.. זה היה כעינוי לא פחות ממראה ליאם סובל, הייתי חייבת לעצור זאת, איני יכולה להיקרע מבין לברוח ולהישאר.
דבר לא קרה, פשוט דממתי בזמן שדמעה קטנה וזעירה, דמעה מלוחה זלגה במורד לחיי והוטירה בעקבותה שובל מים לח שנספג בעור.. זה הורגש יותר מתמיד, נסתי לתהעמק בכך מאשר לתת לזיכרון לחזור שוב, מאשר לחוש את הגעגוע העז למגעהו, לחום גופו, לנשיקותיו המרטיטות נפש, לנפילה מקסמיו והעיוורן, מהחוסר אכפתיות מעצם העובדה המרה שהוא בגד בי בחוסר חרמים – איני אפול, איני יכולה להרשות לעצמי אבל גם..
לא יכולה למנוע זאת..

~לפני חצי שנה~

כשהתכרבלתי בשק השינה שלי, היה לי מעט קר. אצבעות רגליי הגיחו במעט וקפאו למוות, שריריי היו רפואיים וחסרי כל כוח..גופי איבד את גמישותו, איבד את כל הכוח והמוטיבציה אשר מחזיקים אותי בחיים.לפתע הרגשתי גם עד כמה דבר זה מציאותי , הרגשתי עד כמה הרגשה שכזו מוכרת לי.. שאני סתם כנייר שעף לו לעיטו ברוח, נייר חסר חשיבות, חסר כוח משקל, חסר דעה וחסר כל חומר שכתוב על גביו.הרגשתי עד כמה הרגשה זו חודרת למוחי – בדרך מלאת השלמה והסכמה הרי כך הדבר ואין לי מה לעשות בקשר לזה.. אין לי מספיק אופי וכוח רצון לעזור ולהתנגד למציאות הזו!
אני יודעת שכולנו דומים, כולנו חיים על פני כוכב הלכת ארץ, כולנו אוכלים, ישנים, חולמים, מתאהבים, נאהבים, צוחקים, נפגעים, מקנאים, מוכשרים חכמים,בוכים – לכולנו יש את הימים האלה..פשוט קשה לראות זאת, בגלל כל ערימת הבגדים שהן בעצם פיסות בד פשוטות אשר עותרות את גופנו ומסתירות את האישיות הפנימית שלנו..כולנו מתחבאים תחת מעטה של שמלות, חולצות, קשתות וכל דבר אחר שכזה.. שבעצם גורמות לאנשים שמסביבנו להיהפך לעיוורים גם אם הם רואים בחדות.אך אני, אני באמת שונה.ולרעה.לעולם לא לטובה.לפעמים אני כה משתוקק לברוח, לרוץ ולהותיר את כל היקרים לי מאחור,לרוץ לאן שנושאות אותי רגליי , ללא מחשבה או תכנון. לצווח.. אוה, עד כמה שאיני מסוגלת להתאפק עוד, הצווחה הזו.. הצווחה שכה רגישה אך מחרישה להחריד אשר צווחת בתוכי ללא כל דרך לפרוץ החוצה, לעולם..

"בוקר טוב אהובה שלי, הכנתי לשנינו ארוחת בוקר". הוא חייך אליי את חיוכו הממיס אשר תמיד משכיח ממני את כל הדאגות, העצב והחרדות. החיוך הזה, הוא.. הוא בעצם הדבר אשר החזיק אותי בחיי, הוא עצמו הבן אדם – המלאך , אשר הצליח לאסוף את כל החלקים ולחבר מחדש לדבר טוב יותר.. שמח יותר.. אוהב יותר..הוא אסף אותי מחדש, הראה לי עולם, הראה לי חיים חדשים, הראה לי עד כמה אני יכולה לאהוב בן אדם ועד כמה בן אדם יכול לאהוב אותי, עד כמה אפשר לסמוך ולתת אמון באנשים, הוא הראה לי כיצד לחלוק את הרגשות..זה ממש כאילו היה לו את המפתח הסודי אשר פתח את המנעול ללב שלי, ללב הסגור לאהבה, לחברים ולמשפחה..ורק לו, ליבי היה פתוח – וכך זה יישאר לעולמי עד."לא היית צריך.." מלמלתי בלחש בזמן ששפשפתי את עיני באטיות מנסה להאיץ את עצמי למענו."כמובן שהייתי צריך! עבר על שנינו לילה לא קל.. היום נחזור לביתנו והכל יהיה בסדר, אני מבטיח". אמר וירה לעברי מבט ארוך ונוקב, עיניו הירוקות כדשא טרי ורענן, עיניים שנדמו כמקור אור ליופי ולביטחון העצמי, התאהבתי באותן זוג עיניים אשר גורמות לי לשקוע עד חוסר נשימה אך גם לצוף ללא תחושה.. התאהבתי מהרגע הראשון."בסדר, תודה רבה אהובי". חייכתי אליו במתיקות ונשקתי נשיקה קטנה לשפתיו ."זה מה שאני מקבל?!" שאל בשובבות בזמן שכרך את זרועותיו סביב מותניי ונשק לזוג שפתיי בלהט וחושניות אשר הלהיבו אותי אך גם מיכרו אותי מחדש לנשיקה הזו, שיחקתי בפרעות בשערו , הוא השכיב אותי מחדש על שק השינה כשהוא מעליי .. הוא לרגע עצר והביט בי, במבט מתרגש."משהו קרה..?" שאלתי בדאגה."לא, הכל מושלם.. הכל מושלם פשוט.. אני אוהב אותך אן" . אמר לי במבט רך ואוהב, הוא ליטף את לחיי בעדינות ואז נשק למצחי באטיות , עצמתי את עיני מתענגת מאותם רגעים שייחרטו לנצח בראשי ולבי כאחד.הוא הדבר הטוב ביותר שקיים בחיי, הוא פיסת האושר והשלמות , פיסת ההשלמה והאהבה אשר ממלאת אותי כל פעם מחדש, אני מרגישה שפשוט נועדנו זה לזו.הוא נישק אותי שוב וקטף אותי ממחשבותיי אודותיו.בכל פעם שהוא מנשק אותי, או רק נוגע בי, גל של צמרמורת אך גם של חום חודר לכל גופי, אני מרגישה כיצד הדם משתולל, כיצד הלב רק לרגע פועם אך מיד מפסיק.. אני מרגישה מאושרת ובת מזל, זה מרגיש לי כה נכון, כה כנה ואמתי. הצורה שבה שפתנו מרחפות אחת על גבי השנייה כה מדויקת, בלי שום שיניים או תחושה קצת מגעילה, גופנו נצמדים ונהיים לאחד, אנו מתאימים, ואני כה מאושרת שזכיתי בו כאהוב לבי ואהבת חיי ונפשי.הוא הפסיק , חייך חיוך נבוך ומקסים בזמן שאחז בידי והוביל אותי לכיוון האוכל , עצמתי את עיני נותנת לו להובילני כי ברגע שהוא רק אוחז בידי, זה כבר לא כוח הכבידה אשר מחזיק אותי על פני כדור הארץ, אלא הוא.. הארי. איני צריכה לחשוב, או להתרכז במתחולל סביב, כי כשזה רק שנינו, זה בהחלט רק שנינו! הוא כל מה שאני רואה וכל מה שאני רוצה לראות בחיי!אם אני אי פעם אצטרך לספור את מספר הפעמים שהוא עובר במחשבותיי.. זו תהיה משימה בלתי אפשרית, הוא כל עולמי, הוא המצפן אשר מוליך אותי בדרך הישר, הוא הנפש התאומה שלי..הוא הכול."על מה את חושבת ?" שאל בגיחוך בזמן שהושיט לי צלחת ובתוכה ביצת עין, גבינה וכמה סוגי ירקות טריים."עליך.." אמרתי והרגשתי כיצד הסומק הטבעי והאדום שלי מתפשט על כל פניי.הוא חייך חיוך מודה.בזמן שהתקדמתי לשולחן ולכיסא המאולתר שלנו , הוא בחן את הסביבה, ואז התקדם אליי."יודעת איזה יום היום..?" שאל בלחש וברעד, הוא נהייה לבן והדשא הרענן התייבש בעיניו."מה זאת אומרת?! מה קרה?!" שאלתי בפחד והנחתי יד על לחיו ברכות."זוכרת שרצית .. את יודעת.. שכמעט.. כמעט התאבדת , לפני שנה?" אמר בלחש ובקול חנוק.ידי צנחה מלחיו לכיוון הקרקע, ראשי הסתחרר במעט כשנזכרתי באותו היום, אותו היום שיכולתי באמת לשים קץ לחיי, לשים קץ לקשרי החברויות המועטות שהיו לי, לשים קץ לקשריי עם משפחתי, לשים קץ ל.. לאהבה שלי ושל הארי.למען האמת, לא שהייתה לי באמת סיבה לחיות.. לא הייתי משהו מיוחד, הרי אם אמירה זו נכונה, שכולנו דומים, אז איזה בדיוק חותם אני משאירה מאחוריי? איזה זכר של זיכרון חשוב אני משאירה באוויר?אף פעם לא הצלחתי בכלום בחיי, הייתי אפס והרגשתי כך, כל מי שאני מכירה הצליח בחייו והגשים את כל מטרותיו : אלינור אחותה הגדולה של אליזבת מנהלת רשת בגדי מעצבים מובחרת (מאז ומתמיד בגד היה התשוקה הגדולה ביותר שלה, הדרך שבו היא רואה את עולמנו והצורה שדרכה היא מעבירה לכולנו מסרים בקשר לרגשותיה) , אליזבת עוד מאז שהיינו שתינו ילדות קטנות היא הייתה הכי מובחרת בתחום הכתיבה וכיום היא סופרת, הארי הוא אומן דגול לעומת חבריו המוזקיים. רק אני לא מיוחדת.. רק אותי איש לא יזכור מלבד חברים ובני משפחה, איזה מסר אני מעבירה? איזה סיפור מרגש ובעל ערך?עם כולנו אותו הדבר.. מה זה כה משנה עצם קיומי בעולם הזה? וגם, אימי הכתה אותי וכבתה עליי סיגריות והרכיכה אותי לעבוד ואז ננטשתי בלי דבר, אני עדיין מקבלת ממנה איומים בטלפון..רעדתי ומספר דמעות גלשו על פניי במליחות.החיים שלי היו זבל ואני אפס – מה באמת שווה לחיות?כשהארי שם לב שבכיתי הוא עזב את הכריך ומחה את דמעותיי בעדינות "אני מצטער.." לחש. "מצטער שהזכרתי" הסביר את עצמו.כן, הארי הייתה הסיבה שנשארתי בחיים, שהחלטתי להישאר חזקה ולהרפות מהאקדח, למענו.לא עניתי לו, התרחקתי במעט ולאחר מכן קמתי אוחזת בסוודרי הכחול, הייתי חייבת לצאת קצת , לנשום את אוויר הבוקר הטרי והטוב, הייתי חייבת להדחיק ממני את העבר אך זו הייתה גם משימה בלתי אפשרית.. כי זה פשוט רדף אותי, בסיוטים בלילות, הקללות והאיומים של אימי, הצלקות שעל גבי זרועותיי..הכל הזכיר לי את העבר האיום והמצמרר שלי, עבר בלתי נשכח – כל מה שהיה לי, כל מה שקרה לי נהייה צלקת עמוקה לכל החיים.הארי היחיד שיודע, או לפחות הוא חושב שהוא יודע את כל הסיפור..אבל איני מסוגלת לספר לו מה עוד קרה לי מלבד אימי המטורפת.. פשוט אי אפשר, זה קשה מידי , הכאב בליראות את מבטו , רק להוציא זאת מבטני , כאב זה כה שורף, הוא שורף אותי מבפנים.. הוא שורף אותי מבחוץ, הוא שורף את כל כולי ולא מרפה!

לקראת הצהריים שאני והארי לא כל כך דברנו.. זה באמת יום קשה לשנינו, החלטנו לחזור לביתו לאחר שבוע של מחנה רומנטי.לאחר חצי שעה או יותר, היינו קרובים לצוק שממנו רציתי לירות בעצמי וליפול למטה, בתקווה שלא ימצאו אותי וכבר יוותרו ואט – אט ישכחו מעצם הקיום שהיה לי בחיים, הארי החל לנסוע מהר, ראיתי את הצוק, חרדה הופיע בעיני אך הייתי חייבת לעשות זאת, הייתי חייבת לעצור את המכונית."הארי עצור!!" צווחתי.הוא עצר בכמה מטרים רחוק מהצוק בצד הכביש. "מה קרה?!" שאל בחרדה.יצאתי מהמכונית והתחלתי לרוץ לכיוון הצוק.באותה השנייה שיצאתי ורצתי כמו מטורפת, הוא יצא אחריי ללא היסוס, הוא ידע לאן אני רצה.. אך לא ידע מה אני רוצה לעשות, אני מתארת מה עבר בראשו, שאני רוצה לשחזר את העבר אך הפעם לבצע את המטרה.להתאבד."ליאל!!! אהובתי אני מתחנן עצרי!!ליאל!!" הוא צווח בהיסטריות מבעד קול מעט שבור. כששמעתי אותו, עם כל שעומד לבכות , עצרתי.לאחר רגע הוא נגע בזרועי וסובב אותי אליו. "מה לעזאזל את עושה?!" שאל בכעס."אני.. אני.. " לחשתי ."את מה?! אל תעזי לעשות זאת, לא שוב! זה עבר בשביל שנינו, בואי נהנה מההווה ונצפה בכיליון עיניים לעתיד משותף, זו המטרה כרגע לא?". קטע אותי והוביל אותי לכיוון המכונית מעט בכוח.התנתקתי ממנו. "אני רוצה להודות לך!" אמרתי במהירות ובאטיות חצי חיוך נפרס על גבי פניי."על מה..?" שאל מופתע."בגללך לא עשיתי זאת, לא.. לא יריתי בעצמי, כי אתה היית בחיי, אם לא היית בחיי כבר מזמן לא הייתי פה, הייתי במקום אחר שאיני יודעת אם הוא טוב או רע יותר.. אז אני רק רוצה להודות לך". הסברתי את עצמי , דמעה של התרגשות נזלה מעיני, הוא לא מחה את הדמעה רק קירב אותי אליו ונשק לשפתיי במהירות."בבקשה" לחש לאוזני וגיחך .

"ליאל?!" שאל ליאם בחרדה ונענע אותי מצד לצד, לא התבוננתי בו.. רק חשפתי את הארי במבטי, הוא הבין זאת אבל במקום להתקרב אליי.. הוא התרחק, נרתע.. לא אהבתי את החלל הריק אך הרבוי מתח העז אשר סתר אבל מורגש בחוזקה.
"את רוצה לשתות משהו?!" שאל ליאם בחרדה בזמן שסימן להארי ללכת להביא לי מים, לא יכולתי לדבר.. לא היה לי את הכוחות לדבר.. רציתי למות, מעדתי לאחור ולמזלי הוא תפס אותי..
לפתע חייכתי מעצם המחשבה על כך, המלאך שלי תפס אותי, לא הבוגד שנטש אותי בלי דבר, איני אמורה להיות מודרת ולו במקצת ממנו.. יש לי את ליאם, אני אוהבת את ליאם לא את הארי.. איני צריכה לנהוג כמשוגעת, איני צריכה לחוש מזוזעזעת ..
חייכתי ונשקתי לליאם בלהט הרגע, לא ידעתי אם הארי מסתכל או לא..גם לא היה לי כל כך אכפת, אבל כשחשתי אותו מאחורי גבי.. חדלתי..
למה אני עושה זאת?!