כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 26

ליאם ואני קבענו להיפגש בפארק אשר סמוך לביתו, פארק ירקרק רבוי בצמחים אשר משגשגים לגובה בצבעים עוצרי נשימה ובריחות משכרים אשר גורמים לחשק העז להריחם שוב ושוב להשתלט עליך ובחוסר אונים להענות לכך ולהריח והלתענג מחדש..
הברובורים בצבעי השמנת הלבנבנים ארוכי הצוואר המיוחד שחו להם בשלווה, בחוסר דאגה, בחוסר זרירות, בחוסר פחד או היסוס.. כלל לא שמים לב לדרך אלא רק נהנים מהנוף המוכר אשר הפך להיות חלק מחייהם, לפתע נאנחתי תוך כידי שגיחכתי לעצמי, המחשבה הטיפשית הזו.. להיות יום אחד חופשייה, חסרת כל דאגות או פחד,ללא כל ההיסוסים וחרטות.. להנות, לאהוב את החיים – כמו ברבור צרור וטהור, להיות רק יום אחד במקומו יספק אותי, דבר בלתי אפשרי וחסר כל הגיון מסוים, מחשבה דמויונית ושטחית אשר לעולם לא תושג.
לפתע חשתי כיצד זוג זרועות מגנות עוטפות אותי מאחוריי וזוג שפתיים נושק לי בקצה הראש, חייכתי לעצמי בזמן שעצמתי את עיניי מתענגת מהרגע.. שמחה שהוא קורה לי, שמחה מכך שבאותו הרגע לא חשתי כמעט דבר מלבד חום גופו אשר היה כה קרוב וממקום הנשיקה אשר יצר סחרורות איומה אבל מלטפת בו זמנית, הסתובבתי אליו והתבוננתי לו עמוק בעיניי השוקולד הללו..לא יכולתי שלא ליפול לרגע מאור העובדה שהוא היחיד שיכול לגרום לי להיות כשבויה שלו, לגרום לתחושת מחנק מכלום, לשקוע רק מקרבה קטנה אליו.. מרק הצצה חטופה בזוג עיניו, אבל גם לצוף ללא תחושה.. ללא הרגשה, רק להיות מוחזקת בזכותו בכך שאני יודעת שבזה הרגע, כוח המשיכה לא קיים עוד.. אלא רק הוא מי שמחזיק אותי ומי שאני רוצה שיחזיק אותי לעד, ליאם.
"אוהבת את הנוף?" שאל בצחקוק בזמן שתפס אותי וגרר אותי אחריו, התיישבנו על גבי הספסל כשידנו משולבות אחת בזו של השנייה, חשתי את מבטו נח עליי, אבל לא שמעתי דופק לב.. אלא רק פעימה אחת אשר נדמתה כאילו ונשמעה למרחק של קלומטרים בזמן שנגע בקצה אצבעותיי, רק בחילה איומה אחת בזמן שליטף את לחיי הימנית ואז.. שקט, שלווה, ללא עוד סערת רגשות מבלבלת ומרתיעה, מפחידה מלאת צער על כך שקרתה וגרמה לי להישאר מוכת תדמה, כמעט לא אנושית וחסרת כל תפקוד מסוים..חסרת הקשבה לליאם.. נשמתי עמוק, נסתי להירגע, עכשיו שקט.. הסערה עברה, הוא קרוב אליי, אני אליו, אנחנו אוהבים – הכול מושלם עכשיו, הכול נראה נכון, כנה וצודק, הכול נראה אמתי ומרגש.. מיוחד.
"הנוף מדהים.." הסכמתי בציוץ מנסה להאיץ את עצמי למענו.
"תמיד אהבתי ללכת לכאן עם אבי.. לדוג דגים בנחל, לגלות זנים חדשים של פרפים, לעשות פעילות ספורטיבית, זהו המקום המושלם לכך". סיפר בזמן שעיניו החביאו שורת נרות מאחוריהן אך פניו היו לבנות כסיד ומבטו ריק חסר כל הבעה, מבט קר ונוקשה.. שינאה ואהבה, אבל למה? מה קרה עכשיו? מדוע לו להיות נוקשה? הרי.. מדובר כאן בליאם, בגבר שאני אוהבת, גבר רגיש, שמח, חסרת שנאה, כנה והגון.. דבר אחד ידעתי, זה קשור לאביו.. ואני כאן על מנת להקשיב לא משנה עד כמה אהיה לי קשה לשמוע זאת, לשמוע משהו רע שעבר עליו.. לראות את שינוי רגשותיו על גבי תווי פניו אשר לעולם אינם צפויים.. הדבר יותר קשה לי מאשר לו, אילו ורק היה יודע זאת היה מבין עד כמה הוא חשוב לי.. עד כמה אני מרגישה קרובה וקשורה אליו, עד כמה אני נעולה עליו ככלא.. עד כמה אני דבוקה בו, מכל הבחינות שקיימות ומעבר, הרי זוהי אינה אהבה מה שיש ביננו.. זה הרבה יותר מזה.
"נשמע מדהים ליאם.." חייכתי אליו.
"אני בטוח.." אבל ביובש אך גם מעט בזלזול אבל במהירות התעשת על עצמו וחזר לחייך, שוב גורם לי להתרגל אליו מחדש.. להתאים את עצמי אליו מחדש, למה הוא לא מבין שזו משימה אשר גדולה עליי? שזה כה קשה לי להיות לרגע אחד אפרורית ולאחר מספר שניות שמחה וצוהלת כמוהו, זה לא קל עבורי כמו שלו קל.. הוא לא אשם בכך, אבל הוא חלק בלתי נפרד מזה בלי שהוא יודע ובלי שאני או הוא רוצים בכך, זה פשוט קורה לי אני מניחה..בלי טיפת אנושיות או שפיות, כאילו ואני בנויה אליו.. לפיהו עוד מהמבט הראשון..
"אמרת שאת רוצה לדבר איתי על משהו, אשמח אם תגידי לי עכשיו.." קטף אותי ממחשבותיי ושוב העמיד אותי על גבי הקרקרע.
"כן.. ליאם.. מה.." אמרתי ברעד ולא יכולתי לסיים, כה פחדתי מתגובותו, ממחשבותיו על כך, כה פחדתי שזה יותר מידי מהיר בשבילו, כה נחרדתי רק מעצם המחשבה שהוא לא מוכן לקשר מסוים.. ומעבר לכך, אני כה רוצה לדעת זאת כבר.. אני חשבתי על כך רבות, אבל ברגע האמת.. לכל הרוחות – דבר לא יוצא מבעד לפי, דבר לא נאמר.. אני שוב משתפנת, שוב מהססת מהפחד בתשובותו ובהבעת פניו, אני מפחדת מהנורא ביותר, איני יוכל לסבול תשובה שלילית.. זה יהיה כעינוי ממושך חסר כל סוף, אבל מצד שני.. החשק העז , הלהט לגלות כבר את מה שאני רוצה לדעת עכשיו יותר מכל עומד להתפרץ מתוך תוכי בדרך חסרת כל מעט מציאותיות אנושית ונורמלית, חסרת כל חרמים.. אני יודעת שהיא מלווה בכאב שכבר עכשיו צורב לי, זורם בעורקיי ועומד לפרוץ מתוך תוכי בתחושת קריעה מורטת כל עצבים, אני חייבת לעשות זאת.. אני חייבת לשאול אותו.. "מה אנחנו ליאם?" שאלתי ברעד ובלחש, את עצמי בקושי שמעתי.
הוא צחקק מהטון שבה זה נאמר, אבל במהירות המתח שהורגש בחוזקה באוויר התנפץ לשמחתי כשאמר בקלילות האופיינית לו. "הייתי בטוח שזה ברור.." ונשק לי בלהט רב מלווה בחושניות משכרת, התמכרתי לנשיקה הזו, כל כולי התמכר לכך.. לבי, נשמתי, מוחי.. הכול התלווה לכך והיה מסור אך ורק לרגע הזה בדרך מלאת השלמה ורצון, בשמחה ובהקלה.. הגזמתי במעט ושחקתי בסערו בפראות תוך כידי שהוא הושיב אותי אליו, לא רציתי שזה יסתיים.. לא רציתי להפסיק זאת, לא הייתי מכונה לכך, הייתי נואשת לנשיקה הזו יותר מכל דבר אחר.. הייתי זקוקה לכך כאוויר לנשימה, והפעם דבר לא היה יכול לגרום לי להפסיק לכך, חשתי שזה הדדי.. חשתי ושמעתי את דופק לבו אשר תאם לשלי בצורה כה מדויקת, חשתי את אותה הצמרמורת והרעד המהיר, כגוף אחד.. שוב, ידעתי שנועדנו לכך.. צורת גופנו השלימה זו את זו, שפתנו תאמו בקצב חסר אנושיות ואמת, ללא כל שיניים.. הכול היה מושלם חסר כל צפיות מסוימת, מלווה באהבה חסרת כל גבולות, אני אוהבת אותו. הוא אוהב אותי.
כמה נאשתי, חכתי, קיוויתי, חלמתי, התפללתי ורציתי להגיע לכך, ונכון שאולי זוהי אינה הנשיקה הראשונה שלנו.. אבל כל נשיקה שקרתה עד כה נדמתה כראשונה, איני אתרגל לכך לעולם..
אבל אני אוהבת זאת יותר מידי על מנת להתלונן ולחוש ברע, אין כל רע בדבר המדהים שנרקם בין שנינו, לא היה גם ממש מה להירקם, מההתחלה היינו קשורים.. הכול היה רק הכחשות, נסתי רק להדחיק זאת מפניי, להתנגד לחשק העז להיות בקרבתו אשר תמיד רק קירב אותי אליו יותר, אפילו אני עצמי ורוחי לא יכלו לגרום לי להתנק ממנו, כקסם.
"אבל יש בעיה.." פלטתי, טיפשה! צווחתי לעצמי בראש.
"שהי.?" שאל בדאגה.
"יש לך חברה.." לחשתי. אני מודעת לכך שהוא אוהב אותי, לכך שהוא מתעב אותה, אבל אם זוהי הדרך שלנו לאהוב איני רוצה בכך.. אני רוצה להתהלך אתו יד ביד בציבור, אני לא רוצה להתנשק אתו בפינה המרוחקת של פארק ישן על גבי ספספל אשר עץ מסתיר אותו ליתר ביטחון, איני רוצה את כל הסודיות הזו..אני רוצה לצווח לעולם שאני אוהבת אותו, שאנחנו זוג, אני רוצה לחלוק זאת עם משפחתי..
לפתע בטני התהפכה ברעד כבום גדול חסר צפיות, רוני.. הוא אוהב אותה גם.. היא בגדה בו.. היא בוגדת בשניהם..
"מתוקה, את חייבת להבין שאני רק רוצה לחלוק זאת עם כולם.. ובגלל זה אני רוצה היום לקחת אותך למסיבה שאני מארגן בביתי עם כמה חברים וחברות.. ושם לקחת את הסיכון ולהיפרד משרון ולאחר מכן, אני רץ אלייך ומספר על כך לכולם". הסביר בהתרגשות וחיבק אותי בחום, התנתקתי.. לא, הוא לא יכול לספר על כך לשרון, אסור לו.. הוא אמר בעצמה, היא מסתירה משהו שרק היא יודעת.. הוא יסתבך והכול בגללי, איתי הוא יפגע.. לא יהיה לו טוב איתי.. אני לא הבת המושלם שכולם חולמים אליה, הוא לא יודע דבר עליי באמת, הוא חושב שיתגברתי על הבוגד.. מה שנכון אבל יש עוד כל כך הרבה מעבר לכך, שאם ויגלה זאת אני בטוחה בכך שהוא ינטוש אותי.. יעזוב אותי.. ישכח מעצם הקיום שהיה לי בחייו ויצטער על הטעות הגורלית שעשה.
איני אתן לו לעשות זאת.. הוא חשוב לי מידי.. לבי כואב, אני מרגישה שצובטים אותי.. אבל זה רק הכאב מהמציאות הארורה שנקלענו אליה.
"ליאם לא.. אתה תסתבך.. אמרת ש.."
"אבל את שווה זאת, איני יכול לחיות כל חיי בפחד, ליאל.. זה כבר מאס, אני רוצה להיות איתך לא איתה, איני רוצה עוד לחיות בשקל ובסבל ממושך.. את לא מבינה עד כמה מייאש זה". מלמל בצער.
"אבל אתה תתחרט.."
"אני לא אתחרט! אני בטוח בכך.." קטע אתי בשנית.
"אתה בקושי מכיר אותי.." מלמלתי בלחש.
"ואני בר יודע שאני מאוהב בך יותר מידי, שספרתי לך את הסיפור האמיתי על אחותי.. את הסוד שלי ושל שרון, רק את יודעת!" הסביר בזמן שלחץ את ידי בחום וחייך אליי חיוך מלא בביטחון ואמון.
"אני סומכת עליך.." לחשתי ונשקתי ללחיו, אני באמת סומכת עליו.. אם הוא בוטח בי, הוא יבטח בי, אוני אתן לו זאת בכל דרך שקיימת.
"רוצה ללמוד לדוג?" שאל בקריצה.
"לדוג?!" שאלתי בצחקוק, לא.. זה לא רעיון טוב.. אני יהרוג את כולם.. החקה תישבר.. אלוהים יודע מה יקרה!
"תסמכי עליי, זה לא כזה קשה.. אני מורה טוב.." אמר בביטחון.
"למדת מהמורה הטוב ביותר, בכך אני בטוחה!" צחקקתי.
"מי?!" שאל מבולבל אבל גם נסג במקצת ממני, לא אהבתי את הריחוק הזה אבל שתקתי.
"אביך טיפשון, שכחת מה סיפרת לי?" שאלתי בגיחוך אבל הוא כלל לא גיחך, גבו התקשח בזמן שהתקדם לכיוון הנחל כשבידו זוג חקות, הלכתי אחריו בחששה.. אמרתי משהו לא בסדר…?
"הכול בסדר? " שאלתי בלחש ונגעתי בגבו בחום, הוא דמם, נשם עמוק ואמר. "בואי לא נדבר עליו" הוא אמר זאת ללא כל טיפת רגש מסוימת, אפילו לא שינאה או עצב, קשיחות, רוע, כלום..כדף לבן ופשוט.
"אבל למה..?" שאלתי בבלבול.
"כי לא לני, הנה קחי את החקה". אמר לי והגיש לי אותה בחצי חיוך אבל ידעתי שזוהי מסכה, שהוא מנסה לרסן את עצמו על ידי.. שהוא רוצה להתפרץ על דבר מה, שהוא רוצה לבכות, שהוא רוצה לברוח מכאן.. אבל אני פה,אז הוא משקר לעצמו ולי.. הוא מתענה זה ברור, לא.. בבקשה לא.. בבקשה שיפסיק זאת לא שוב.. אהיה מכונה לסבול זאת, אהיה מכונה שהוא יתפרץ עליי, שיפרוק עליי את כל הרגשות שהוא צובר ככדור שלג בבטנו, אני כאן על מנת לספוג זאת, על מנת להיות שם בשבילו.. בבקשה שיבין כבר שאני היחידה שלעולם לא תפגע בו, שלעולם לא תרמה או תשקר לו – לעולם לא אנטוש אותו.. אהיה מוכנה לשלם מחיר כבד אבל לא לעשות זאת.. מה קורה לו? למה הוא כך כלפי אביו?
"ליאם אבל.." התחלתי לומר אבל הוא התעלם והחל להסביר לי, נסתי להקשיב לו.. באמת שהשתדלתי, אבל זוהי הייתה משימה בלתי אפשרית, רק התרכזתי בו.. חשבתי עליו, נסתי לפענח את פניו האמתיות, הרגשות האמתיים.. נסתי לנסות לפצח זאת בנוקשות ללא כל הרפיה ונסיגה, זה גרם למעט כאב ראש.. לבלבול בזמן ההסבר אשר הוא לא הפסיק לצחוק מהמגושמות המוגזמת שלי, אבל אותי זה לא הצחיק.. דבר לא היה יכול להצחיק, אני חייבת לדעת מה קורה לי, זה כואב מידי.. צורב בוורידיי בחוזקה וגורם לי למות כמעט יחד איתו, גורם לי להישבר.. גורם לחנק חסר טיפת אנושיות להתשלט עליי בדרך רעה, מזיקה.. מפחידה..
אבל לא חדלתי, למענו.. נלחמתי בעצמי, בשפיותי, בגופי, ובמה שטוב לי.. רק בשביל לנסות להבין את מה שהוא מסתיר בשבילו, רק בשבילו.. הוא שווה זאת יותר מידי וחשוב לי יותר מידי, הוא חלק ממני וממה שאני.. הוא הנפש התאומה שלי, כשהוא כך.. אני במצב הרבה יותר גרוע.

היה כבר כמעט ערב, ולאחר שכלנו כריכים לא כל כך מושקעים בכלל שהוא לא מוכשר עד כידי כך, ולאחר שכמעט הרגתי את עצמי בחקה ונשיקות מרטיטות לב ונפש.. נכנסו לביתו ועזרתי לו להתארגן לקראת המסיבה, לפתע שמעתי מישהו שנכנס.. ליאם בדיוק היה למעלה, התקדמתי לכיוון כניסת הבית על מנת לראות את האורח הראשון שכנראה גם בא לעזור, וכשראיתי אותו דממתי, הוא גם דמם, רק הביט בי ושתק.
"אני רואה שפגשת את ליאל, ליאל זה הארי סטיילס, הוא כמו האח שלעולם לא היה לי.. ליאל היא בת זוגתי, מה קורה אחי?" שאל אותו ליאם בחצי חיוך.
לא..