כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 25

טרקתי את דלתי והתחבאתי כילדה קטנה אשר סיוט איום תקף אותה בפראות ובפחד רב חסר הרפיה וחרמים, התחבאתי מתחת למיטה ואיני זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שכך עצמתי את עיניי, כה בחוזקה.. הידקתי אותם יותר מידי, בכאב כה רב כתחושת קריעה אשר תעברני לתקופה ממושכת..
אבל הדבר לא הפחיד אותי, לא הרתיע אותי מלחדול בגלל שזה לא פסק את מה שראיתי כרגע, לא מחק והשכיח זאת מזיכרוני עד כמה שאפשר.. למרות שהייתי לכודה בחשכה מלאכותית, לא הצלחתי לשכוח מכך, רק עצם המחשבה שזה קרה, שהוא נישק אותה. שאחי נישק את שנואת לבי ונשמתי, המתחרה אשר אינה יודעת זאת, המודל לקנאה שלי – אני.. אני מניחה שאין מילה אחרת לתער זאת מלבד מזועזעת.
רעדתי וחשתי כיצד עורי סומר בצריבות, כעינוי מתמשך אשר כלל לא נעים.. כלל לא כמו לצד ליאם, כשאני עמו אני מוכנה להישאר כך לנצח, לכודה בסחרור חושים אשר ממכר אותי יותר ויותר לקרבתו בכל אופן שהו, נפשי או פיזי, הדבר לא משנה כי אני אוהבת זאת.. אבל מה שאני כרגע חווה, הדבר רע, הדבר מפחיד.. הדבר גורם לי לנזק עצמי, היא הנערה שהוא מאוהב בה?
אני כה זקוקה לו עכשיו, למגע שפתיו המלטפות, לזרועותיו אשר מצליחות לעטוף את כל כולי בתחושת הגנה חמימה וכנה, אוהבת וטהורה.. אני זקוקה למילותיו המעודדות אשר מצליחות בין רגע קטן ותמים להשכיח מפניי את כל הדברים הרעים שחלפו במהלך יומי.. אני מתגעגעת לרטט לבי ההולם בחוזקה חסרת כל מעט שליטה אנושית אשר טמונה בכל אדם. לפתע נחרדתי, נעמדתי במהירות מתנשמת ומתנשפת במהירות, היא אבל החברה שלו, היא אמרה לי שהיא באמת אוהבת אותו, הוא צריך לסבול אותה בחוסר ידיעה שהיא בוגדת בו.. בחוסר ידיעה שזה עם אחי ואני יודעת זאת! כיצד כל זה קרה? למה..? דמעות של ייאוש נעמדו בקצה גרוני וחשתי שוב את תחושת החניקה החונקת אשר משתלטת עליי וגורמת לי לחוש חלושה, חסרת אונים, חסרת משקל מסוים, חסרת דעה.. כפיסת דף..
לא! לא, לא, לא! המעגל לא יחזור על עצמו, המעגל חיים נגמר.. ביממה האחרונה, אחרי הנשיקה אשר נדמתה כראשונה שהתקיימה עם בחיר לבי, דלת חדשה נפתחה לי בעלת הזדמנויות חדשות, חסרת כל מכשולים, חסרת כאב, בעלת אהבה אדירה ובלתי ניתנת לשכחה או לעצב.. בלי שברון לב, דלת בעלת עולם חדש של ביטחון ואמון כה רבים.. איני יכולה שוב ליפול לבור, לחזור לעולם השחור אשר רק שנאה וכאב מציפים אותו, עולם שאני צפה וחיה בו בלי מוות בגלל ים הדמעות אשר זלגו מבעד לעיניי.. איני יכולה לחזור שוב למבוך ללא כל יציאה, ליאם הוא היציאה.. הוא לא מלכודת, אלי חשתי מעט כאב בגלל כל הדברים שהתעלמתי מהם.. אבל זה רק זמני, וגם אולי זוהי מחשבה מהירה חסרת כל מעט שיקול דעת, הרי לא אני כאן טועה זה הוא שטועה, רוני אחי טועה, הוא יצטער על כך ושרון תהיה חייבת לליאם הסברים מתחננים למעט חמלה.. איני צריכה לקחת כל חלק בנידון, למרות שאני העד היחידי..
לפתע רוני נכנס לחדרי והתיישב לידי מלטף את שערי. "הייתי צריך להכיר ביניכן קודם.. אני מצטער אחות יקרה שלי, איני רציתי כלל לפגוע בך.. גם לא חשבתי שתפגעי.." אמר ברכות, נרתעתי מפניו והתרחקתי עד קצהו של החדר, מבטי היה מושפל.. אהיה מוכנה לסבול בכאב נסתר ומתענה שיחה קצרה, אך נעיצת מבטים תהפוך אותי לאישה חסרת כל שפיות, איני יוכל להחזיק את הדמעות, איני אוכל לשמור על עוצמת טוני אשר כרגע רדוד.. כי אני יודעת שזהו רק השקט שלפני הסערה שמתחוללת בתוכי, עומדת להתפרץ בכל דרך אפשרית, מכל מקום אפשרי שנמצא בתוך תוכי, הכעס הבוער מהצרה שנקלעתי אליה כעיוורת חסרת כל ידיעה כה הטרידה אותי, חשתי זאת בעורקיי.. זה שרף, בער ככדור לבה וכבש את כל כולי, דמי התפרע בחוסר שליטה אשר גרמה לסחרור איום, חשתי כיצד אני קורסת.. בכל ווריד, תא ומערכת בתוכי, צרחתי.. צווחתי בראשי שילך מחדרי, שיעזוב אותי לנפשי וייתן לי להתמודד עם זאת לבד.. לבי הלם ובכל פעימה שעברה גם הצביטה הלא ידועה צבטה יותר בעקצוץ מרגיז ומטריף כל דעת, הייתי כה שקטה מבחוץ אבל כה רועשת להחריד מבפנים.. זה רק עניין של זמן עד שיבין זאת, כלום לא היה ידוע עכשיו בהקשר להתנהגותי, אבל כן ידעתי מה אני רוצה.. את ליאם. "אתה לא.. אתה לא אשם, איני צריכה לנהוג כך.. אלו הם החיים שלך לא שלי.." שיקרתי מלאת בושה ונקיפת מצפון, בזמן האחרון היחסים ביני לבין אחיי מבוססים על עיוורון מהאמת עצמה, משקרים ורמאויות, אני כה משתוקקת שנשוב להיות כמו פעם.. לפני הפרידה, לפני ליאם, לפני שרון – לפני הכול, ואין כל סיבה מלבד הגעגוע.. הגעגוע לביתי הדל מוקפת באוהביי, בבני האנוש מביו היחידים שאני אכן יכולה לבטוח בהם ולא לעסוק בדרכים לנסוג מפני מעגל חיים דמיוני אבל אכן בעל משמעות ומציאות כה רבים אשר נהפכו להיות מי שאני, נהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני אך איש לא רואה זאת, איש לא בודק או מתבונן.. לאיש לא אכפת.. רק לי אכפת מעצמי, או יותר נכון להניח שהיה אכפת וכרגע, אני מוחזקת כאן ולא נמצאת כבר ביקום אחר בזכות ליאם אבל לצערי הוא גם לא מבין זאת. "אבל אני מרגיש רע, את מרגישה רע, אל תשקרי לי!" תקף במקצת, נרתעתי בבהלה.. תמיד פחדי מפני קשיחותו הצליחה לגרום לבהלה וההלם הקל לצמרמורת תוקפנית ובלתי ניתנת לשליטה במורד בי ובמהירות הצליחה לכבוש את כל כולי.. למרות שמדובר באחי, בבן משפחתי. הוא מלמל דבר מה בשקט אשר כלל לא הייתי מעוניינת לשמוע משום מה, וראיתי שמבטו התרכך ואז כה השתוקקתי לבקש ממנו להפסיק לעשות זאת, להפסיק להיות כה מגעיל אליי, לנהוג כאויב, כאילו שאני שנואת לבו בזמן שהוא נשק לה לפני מספר רגעים חלושים.. אבל לא הספקתי לפני שהשקיט במעט את תונו. "אבל למה הגבת כך..?" שאל בבלבול. הזדעזעתי מהמחשבה על כך, פחדתי מהתשובה ובכלל מהמחשבות שאני עומדת לחשוב על כך, נשענתי על גבי השידה והשפלתי את ראשי, כיווצתי את ידי לאגרוף ונסתי לזכור כיצד נושמים.. התשובה שלי יכולה להישמע כה לא טוב, כה לא מוצדקת, כה רעה.. לפתע כן רציתי להתעמק במחשבה על כך, זה באמת דבר רע.. דבר רע שאני וליאם עושים, דבר לא טוב שמנוגד לכל כך המון דברים.. משהו אסור. "כי היא יוצאת עם הבן זוג שלי.. אני מניחה לפחות.." פלטתי, הוא הביט בי כרגע כמוכה הלם, כמישהו אשר כה כועס אבל לא מצליח לומר דבר, בחרדה ובחוסר אמון.. במבט פגוע.. וידעתי למה, ובצדק, לא ספרתי לו דבר על מערכת היחסים ביני לבינו ומעבר לכך, נשקתי מישהו שתפוס בעיקרון בחוסר ברירה.. הוא כבול אבל ,זוהי אינה אשמת ליאם, שרון אשמה בהכול.. היא אבן הבניין של כל הצרה שנקלעתי אליה בחודשים האחרונים, ולמזלי הרע כהרגלו אחי מאוהב בה יותר מידי על מנת בכלל להקשיב לי. או שאני כלל לא חושבת נכון? הוא הרי מאוהב בה.. הוא לעולם לא היה אפילו מגניב מבט חטוף לנערה אשר אינה רווקה, הוא לא היה נוגע בה או מפלרטט עמה, אפילו לא מפנטז אודותיה בלילות כשמבטו ארוך ונוקב מתמיד אבל משוחרר להפליא נעוץ בקיר הלבנבן חסר הצבע והמחליא, הוא פגוע ממנה..? "אני מצטערת, באמת שלא התכוונתי.. " לחשתי בקול חנוק וצנחתי על גבי רצפת העץ החורקת והקשיחה, הייתי כבר מיואשת חסרת כל אונים, בכל חיי לא חשבתי שאקלע למצב שכזה, למצב אשר כה הדרדר ולמרות שידעתי את העובדות שהסוף.. שהסוף לא יהיה טוב המשכתי לאהוב, לא הפסקתי או הרפיתי בגלל שמוחי ונשמתי לא אפשרו לי ועכשיו אני גם פגעתי בבן אנוש מבין האחרונים שארצה לפגוע.. ברוני.
היה כבר צהריים, אני ורוני לא דברו מאותה השנייה שהוא יצא מחדרי, מאותה השנייה ששמעתי קול ניפוץ אשר מטרתו לגרום לתחושת השבירה העצמית להתפוגג, ידעתי שאין טעם בכלל לבדוק עם הכול בסדר כי המטרה במעשה עצמו שהכול הסתדר.. חשבתי על מה שראיתי, על מה שאמרתי וספרתי, חשבתי על התשובה שלי ושאלה אחת הדהדה בראשי, רק אחת הפעם – מה בדיוק אני וליאם? ואז בדיוק הטלפון צלצל ועל הצג הופיע שמו, נשמתי נשימה עמוקה בזמן שעניתי יודעת שהגיע הזמן להבין בדרך כלשהי מה קורה ובתקווה לעצור את הטרוף.