כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 23

התבוננתי בו מוכת הלם אך בלתי ניתן לשליטה למחוק את חיוכי, וכשהוא יצא מרכבו והתקדם לכיווני.. בכל צעד וצעד שעבר חשתי כיצד לבי הלם יותר ויותר בחוזקה, חשתי שעוד רגע והוא ייצא ממקומו אבל עדיין אני אשאר מוחזקת ומה שמתחולל בעמקי גופי כרגע לא יופסק, הדופק עדיין ידפוק בחוזקה ללא כל שליטה שפויה, התחושה הזו לעולם לא נמוגה מפניי.. אבל תמיד כשהוא ניצב מולי, אני כה מרגישה אותה זורמת ובוערת כאש בעורקיי בדרך כה חיה, בדרך יותר אמתית וחזקה – דרך נכונה והכי טבעית שקיימת.
איני אצליח לעולם להתרגל לכך.. אך אני גם לא רוצה להתרגל, אני אוהבת את התחושה הזו שתמיד אהבתי.. באותם הרגעים הללו כלל לא ראיתי זאת כדבר מה רע, הודיתי על מה שנאמר ביממה האחרונה, חשתי כה מלאת עוצמה מסנוורת, חשתי כאילו ונולדתי מחדש והדבר היחידי שאני רואה ורוצה לראות, עצם ערך חיי, ההתחלה שלי לחיים חדשים..
זה הוא.
"הייתי חייב לחזור למענך". חייך חיוך עדין ורך בזמן שאחז בידי ולטף את זרועי מעלה ומטה, בכל נגיעה.. בכל ליטוף.. חשתי כיצד אני יותר ויותר קרובה אליו בנפש, יותר מתמכרת למגע הממכר שבלתי ניתן להתנתק מפניו, חשתי את העקצוצים העדינים אשר רקדו במעלה זרועי לאחר שנייה אחת של מגע.. חשתי כיצד עורי סומר בפראות עד רעד נרגש, חשתי כיצד זה משתלט על כל כולי.. המחשבות החלו להתנתק ורק התחברתי לדבר אחד שקיים כרגע בחיי, אליו- למגעו.
היד המלטפת הייתה כה נעימה.. כה חלקה ועדינה, כה כנה ואמינה.. חיוך נפרס על גבי פניי מגלי החום אשר הציפו אותי ועטפו את כל כולי בתחושה מלאת השלמה ומסירות, חשתי כיצד אני מוכנה לוותר על כל חיי למענו, כיצד אני מוכנה להקדיש לו את כל רכושי ואת כל כולי, כיצד אני מוכנה להתמסר אליו בכל דרך שקיימת.. כיצד אני מוכנה להרגיש את מגע שפתיו ולחוש את מה שאני כה זקוקה לו אבל לא יודעת מה הוא בדיוק..
הזמן לא עבר, כלום לא עבר, כל העולם עצר מלכת באותם הרגעים שנדמו כנצח שלא רציתי שייגמר, היה לי טוב.. היה לי נעים.. שימחה שטפה אותי, הרעד והצמרמורת המדגדגת התלוו לכך, ידעתי שלא יכול להיות רגע אחד יותר טוב מלבד זה, מלבד המגע המהפנט בתחושתו.
בטני כלל לא התהפכה כבחילה מטלטלת, ראשי לא הסתחרר בפראות אבל אכן חשתי כיצד איני שומעת את דופק לבי, כיצד אני מרגישה את הדם מתפרע בוורידיי..
אפילו כשראיתי אותו בפעם הראשונה לא חשתי כך, אפילו כשנשקתי נשיקה ראשונה את הבוגד לא חשתי כך, זה היה מיוחד.. מעבר לקסום, לא קיימת מילה אחרת לתאר – זה פשוט רגע שלנו, שלי ושל ליאם..
נשמתי עמוק מנסה להסדיר את נשמתי אשר נקטעה, הדבר לא היה כמחנק.. המחנק נמחק ושייך לעבר הרחוק, כיום אני חיה את ההווה ומלאת תקווה גדולה לעתיד מזהיר לצדו לכל משך הזמן שאני עומדת על גבי הקרקע, אבל נסתי לגרום לרגש המיוחד אשר סורר בתוכי כסערת רגשות משכרת חושים לחדול , נסתי להאיץ את עצמי למענו.
"חזרת.." הצלחתי לפלוט אבל עדיין בקול מעט חולמני מהמעמד.. חשתי מעבר לחלום, מעבר לחלומות הטובים והמצליחים ביותר שלי, חשתי אפילו מעבר לעת צפייה בסרט רומנטי בתקווה שיום יבוא וגם אני אמצא את האחד, זה היה כה בעל עוצמה אדירה ומורגשת בחוזקה אבל לא צורבת או כואבת, יותר חזקה מהכול..
לעולם לא האמנתי שלי, לליאל המסכנה והדיכאונית, הדבר יקרה, הייתי סבורה שלעולם לא אמצא עוד אהבה.. אבל מאצתי, ואיני אוותר או ארפה ממנה, איני יכולה להרשות לכך לקרות, לא תמורת שום מחיר שקיים.
"ביממה האחרונה אמרתי למשהי מיוחדת במינה שאני אוהב אותה.. היא החזירה אליי אהבה ומאז, הדבר לא מצליח לחמוק מבעד לראשי.. ואני גם לא רוצה לתת לו לחמוק, אני רוצה לנצור זאת בזיכרוני כל עוד אני יכול ומעבר, איני רוצה לעזוב אותך.." אמר ברכות ונשק למצחי, עצמתי את עיניי מתענגת מהרגע הבלתי נגמר, מנסה לנצור גם אותו בזיכרוני עד כמה שאפשר ו.. כן, והרבה מעבר.
"אני כה משתוקק לנסוע למקום מסוים… התסכימי להתלוות אליי , ליאל?" אמר ברשמיות וכשאמר את שמי.. אותו מבט שהיה לו אתמול נראה בעיניו שוב, בלהט רב ובכנות טהורה.. כמעט מושלמת.
האם זהו מבט.. מבט מאוהב..?
ללא כל מחשבה מסוימת, ללא כל חשיבה, ללא כל הרגשה.. פשוט אמרתי לו מה שהייתי חייבת לומר, מה שאני לעד יאמר לו. "כמובן שאסכים להתלוות אליך".

"לאן אנחנו הולכים..?" שאלתי בצחקוק אך חסרת כל פחד, בטחתי בו יותר מידי על מנת להפגין מעט חששה ורעד רע ומתרחק.. רק עצם המחשבה על כך גרמה לחרדה להיות מורגשת בחוזקה בעמוד שדרתי ומעלה, נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי.. איני אתן לדבר לחדור אליי, לשום דבר רע לנפץ את מה שקורה בינינו כרגע, מאס כבר מלחשוב על דברים רעים ולחוש לא בטוב.. אני כה משתוקקת כבר להיגמל מכך אבל יודעת שאין דרך.. לא לכל דבר יש פתרון, ולצערי .. ליאם הוא לא.. הוא לא הדבר הטוב אשר מצליח בדרך פלא לפתור הכול תוך מספר רגעים זעירים, תחושותיי האפלות הידרדרו במהלך כל שנות חיי ובתקופה האחרונה, לאחר שנה וחצי שנחו לעטם ודממו דממת מוות אחרונה וגורלית, חזרו מחדש בחוזקה כהשלמת פערים טיפשיים אשר בכל צורת חשיבה כזו או אחרת – הן לרעתי הנפשית והפיזית במקביל..
ובכך אני נשארת לבד ובנואשות מנסה להיאבק בכך בכל דקה ושנייה בחיי.
"מעט סבלנות, זוהי הפתעה". אמר בערמומיות אשר כלל לא נשמעה כך, אלא נשמעה כה ילדותית ומתוקה.. כה צעירה ונעימה..
אני אוהבת כל דבר שקיים בליאם: הצלילים של קולו, ריחותיו המשכרים, מגעו המלטף, חיוכו הקליל והמשחרר כציפור אשר עפה לה בשמי הארץ התכולים כים, בכיו המענה, מראהו העל האנושי עד לעיניו המהפנטות.
כל הרכיבים הללו לא משתווים אבל לאישיות הנערצת שלו, אישיות שלאחר מספר פגישות התאהבתי באמת.. מההתחלה אהבתי, הדבר כבר נהיה כמובן מאליו, אבל למרות הכול.. הכרתי את מי שהוא באמת, ואני כה מודה על כך בפניו שחשף אותי לעולמו.. לחייו.. לרגשותיו..
מראהו.. אישיותו.. כל הדברים הללו רק גורמים לי להימשך אליו בדרך חסרת כל שליטה ושפיות מסוימת, בדרך מלאת התפעמות ותשוקה מלאה בלהט של אהבה טהורה וכנה, כל הדברים הללו גורמים לי להתאהב בו..
לפתע המכונית נעצרה, ליאם ירד מהרכב במהירות ולפני שבכלל הספקתי לפתוח את החגורה ולשחרר אותי כבר לחופשי בסקרנות להוטה לראות מהו בדיוק המקום הזה, הוא כבר פתח לי את הדלת והושיט לי את ידו המגנה מלאת האמינות והביטחון הרב ועזר לי להתנער מהישיבה.
לא יכולתי במיוחד להתרכז במתחולל סביבי.. להתרכז באזור שאני נמצאת בו.. איני יכולה גם להאשים את עצמי.. ידי משולבת בידו של הפסל אשר איש לא הצליח לפסל מעולם מרוב יופיו ויחודו, והמגע.. העקצוצים..
אולי הדבר הוא סוג של מעגל בתוך מעגל.. אבל את המעגל חיים הזה, אני אוהבת, מכבדת ורק רוצה לחיות אותו כל בוקר שאני קמה וכל לילה שאני ישנה בידיעה שיום חדש מתחיל.. כשידי שלובה בידו.
חייכתי מעצם המחשבה על כך, חשתי כיצד עיניו של ליאם נחות עליי, לא מוריד ומרפה את מבטו ממני.. חשתי כיצד חיוך אשר מצליח לגרום לי אפילו לצחוק מתפשט מחדש על פניו.. עוד חיוך קסום נולד לו.
"אני מבין שאת אוהבת את המקום.. אבל חכי עוד מספר רגעים כשההפתעה האמתית תתחיל.. היא לא ממש על ידיי אבל זהו אכן מבין המראות המדהימים ביותר שקיימים, הרגעים אשר כה זקוקים לחלוק אותם עם מישהו.. ואין משהי אחרת מלבדך שאני רוצה לחלוק זאת עמה". אמר במתיקות וגרר אותי אחריו, הוא לא היה צריך לגרור, הוא גם לא כל כך גרר.. אני מי שנגררתי כדבר אשר היה טבעי ורגיל במיוחד, כמו שהיום כשנפגשנו בבית הקפה הישן..
פשוט קמתי וחבקתי אותו, כדבר שכאילו היה הרגל מאז ומעולם, כנראה שרק המתנתי לו כל חיי.. וכשזה הגיע, הדבר סחף את כל כולי ללא התנגדות או חרטה, ללא כל בושה או פחד.. אכן אולי היו רגעי משבר אבל לעולם האהבה העצומה כלפיו חדלה, רק עצם המחשבה על כך גורמת לי לרעוד בפחד אשר מצליף בנשמתי בקרירות ללא כל טיפת רחמים, בכאב..
התבוננתי בו, והדבר היחידי שידעתי הוא שאם והיה קופץ.. הייתי קופצת אחריו ללא כל חשיבה.. כדבר אשר נובע כאילו ומלידה..בכנות, בהשלמה והבנה מלאה.
התיישבו על גבי מכוניתו, התכרבלתי בחיקו בזמן שכרך את זרועו סביב מותניי וקירב אותי אליו עד כמה שאפשר, שנוכל שוב לחזור ולהיות כגוף אחד.. כאדם אחד.. כנפש אחת ותאומה.
היינו על גבי הר אני חושבת.. על גבי גבעה אשר השלג שחלקו כבר נמס עם הזמן טפטף על גבי המדשאה הירקרקה בטריות ובניחוח טוב ומרענן במיוחד אשר היה אפשר לשאוף אותו לראות ממרחק של קילומטרים, מספר עצים נעמדו כדום מאחורינו ופרחים בצבעי הסגול והאדום פרחו על גבי המדשאה.. המקום המדהים ביותר שראיתי מעולם..
אבל דבר לא היה יכול להשתוות לאור העובדה וההרגשה המשכרת הזו שאני חבוקה במקום רומנטי דמוי חלום מרתק בזרועותיו של.. של ליאם..
"אני חושב שלא הספקנו להבהיר את הרגשות במיוחד.. וגם תא שירותים הוא לא המקום המיוחד שלנו". החל לפתוח בשיחה אשר פתחה את השער לאלפי הפרפרים שהתעופפו בבטני בדרך מבלבלת וכמעט מעצבנת ומורטת עצבים.. להשתיקם נחשבה כמשימה בלתי אפשרית, אבל למרות הכול.. לא רציתי שהרגע הזה ייגמר ובנוסף, לא לדבר על הרגשות שלנו.. דבר כה חשוב שכה המון זמן המתנתי שנבהיר זאת..
"אתה צודק.." מלמלתי.
"ליאל הביטי בי.." מלמל ברכות בזמן שנגע בעצמות לחיי הדקיקות וגרם לי להביט בו, הוא עדיין אחז בי אבל לא היה כל צורך בכך, בשלב זה כבר דממתי ונשאבתי לעיניו ועד שלא יוריד את מבטו אני יישאר כך.. גם אם זה אומר עד מחר ועד קץ כל הימים.. החיים..
"את.. את מיוחדת ליאל.. עוד מהרגע הראשון שראיתי אותך לא יכולתי לגרום לך לצאת מבעד למחשבותיי, לא היה אכפת לי עוד שאני שבוי במערכת יחסים, או שאת עדיין מפנטזת על החבר לשעבר שלך, רק רציתי, הזדקקתי, קיוויתי, חלמתי ופשוט הייתי חייב להיות בקרבתך באופן נואש חסר כל שליטה! וכשראיתי אותך פגועה.. בגלל מי שזה לא יהיה, או בגלל ששרון החלה לצעוק עלייך ולהאשימך, או כשרבת איתי.. פשוט ממתי מבפנים.. הדבר היה כסכין וחתך את נשמתי וערף את ראשי בעינוי מתמשך ללא כל טיפת רחמים והרפיה, הייתי כמת – חי, אבל למרות הכול.. הייתי חייב להגן עלייך.. להיות שם לצדך.. ידעתי שאני זקוק לעיניים הללו, לחיוך הזה.. האישיות המיוחדת והשברירית הזו.. ידעתי שאני זקוק לך לא משנה באיזה מצב אנו נמצאים! נהייתי כשבוי שלך אבל.. בדרך כה מלאת השלמה וכנה..ובכל יום שעבר רק הבנתי עד כמה אני לא יכול להעביר יום אחד ותמים ללא לשמוע את צליל קולך, ואפילו כשהכרנו רק זמן קצר.. הצלחת לגרום לי לספר את מה שלעולם לא ספרתי לאיש, פתחת את לבי.. את הלב הסגור לאהבה, הלב המפוחד אשר כבר מזמן נוצח, את הצלחת לשנות את מי שאני לדבר טוב יותר.. לדבר שהתגעגעתי ואני כה מודה לך על זה.. ורק חשוב לי שתדעי שאיני אומר זאת סתם, ואני יבין אם אינך בטוחה ברגשות שלך כלפיי.. רק.. רק חשוב לי שתדעי שאני מאוהב בך בכל נשמתי ולבי.. אני נהיה מסור אלייך וקשור בקשר נפשי ופיזי בלתי נשלט וניתן לעצירה, ואיני רוצה לעצרו.."
אמר ולבסוף נשם עמוק והרפה מאחיזתו אך עדיין לא הוריד ממני את מבטו, הוא היה מתוח.. הדבר היה ברור אך הוא לא הניד עפעף, דבר שהקסים אותי כמו תמיד.
אבל כלל לא חשבתי על כך, לא חשבתי על השעה המאוחרת, שכחתי מהריבים ומכל רגעי המשבר שעברתי בחודשים האחרונים.. המילים שלו כה נגעו ללבי.. כה נגעו בנשמתי והדהדו בראשי כמנגינה אשר לא נוגנה מעולם – בצליל קולו המיוחד, לא חשתי שאני יושבת על גבי מכונית קשיחה, או שאני נמצאת במקום דמוי חלום של ארץ הפיות.. בקושי חשתי את משקלי ואת הדרך שבה אנו נוגעים אחד בשני, לא יכולתי לנשום, לדבר, למצמץ, לחייך, להשפיל ראש או להתנפל עליו בנשיקה רכה..
רק חשת את סערותיי אשר סמרו כמו שלא סמרו מעולם.. כה מורגשות ומורטות עצבים, את לבי אשר חדל לפעום, את דמי אשר קפא, אבל כן חשתי לחץ מסוים בעורקיי, לחץ אשר לא העיק אלא רק הגביר את הצמרמורת אשר כבשה כל שריר, תא ומערכת בגופי.. כבשה את כל כולי וניתקה אותי בכל דרך מסוימת מהמציאות, הייתי כפסל דומם אשר כה עבר בתוכו.
לא האמנתי שליאם באמת אמר לי זאת.. דיבר מהלב, מעמקי הנשמה והכנות.. לא האמנתי שבכל הזמן הזה, שהתפללתי לילות וימים שלמים שיחוש במעט את מה שאני חשה כלפיו כל יום בעוצמה מתגברת הוא הדדי,אהבה ממבט ראשון אשר אינה חד צדדית כמו שחשבתי..
אלוהים אדירים, ליאם.. ליאם אוהב אותי.. אהוב לבי ונשמתי מחזיר אליי אהבה ומודה בכך בנאום של חיי, בנאום שלא משנה כמה אעבור לעד הוא יהיה נצור בזיכרוני ולא ירפה, ואיני אתן לו גם להישכח, אני אשמור זאת עד קץ חיי ומעבר..
באותו הרגע חשתי כלפיו אהבה על אנושית, אהבה אשר נדמתה להזיה מרוב שהיא כה חזקה ומורגשת בכל אזור, בכל תנועה.. בכל נשימה, כמעט ללא כל שפיות.. ליאם.. האדם שנהיה כערך חיי, כדבר החשוב ביותר, האדם שאני לעד ירוץ אחריו ואהיה שבויה בו לעד אכן חושב כך גם, אין להשוות עץ אחד ותמים ליער שלם.. איני יודעת כמעט כלום חוץ מהדבר המובן מאליו שאני מאוהבת.. ואוהבת.. ומסורה אליו, שאיני יכולה להגיב בגלל שדממתי ללא כל שליטה והתנגדות מסוימת על מנת למנוע זאת, שרציתי לצווח מרוב ושר והכרת תודה על עצם קיומי בחיים בפעם הראשונה, חשתי שאני עומדת להתעלף מרוב עיוורון וקסמה של אהבה אשר הפילה אותי והפכה אותי ככלואה בה, אך לא ככלא- הדבר יקר מפז.. אני אמות על מנת שהרגע הזה לא יקטע, בכך הייתי בטוחה גם.
ההתרגשות החלה לבצבץ.. הלם החל שוב לפעום אט – אט מאיץ את מהירותו בכל חצי שנייה שעוברת, חשתי מספר דמעות גולשות במורד פרצופי.. באמון מלא אבל גם בחוסר אמון שזה אכן קורה..
מדהימה הדרך שכה השתוקקתי לכך וכשזה קורה איני מאמינה ובכלל מצליחה מעט להבין זאת.
הוא במהירות מחה את דמעותיי וחיבק אותי בחוזקה, ידעתי שזה הרגע לדבר, 'קדימה טיפשה! דברי כבר! את חייבת זאת לעצמך!' צווחתי על עצמי בהצלפה מלאת אשמה וכעס.
ולבסוף דיברתי, לא בגלל שהכרחתי את עצמי, בגלל שזה פשוט פקע מפי.
"הייתי.. הייתי שלך עוד מאז שאמרת לי שלום.. עוד מהרגע הראשון שגרר אחריו כה המון לא יכולתי שלעזוב אותך.. הייתי חייבת כל סוג של קרבה אליך כאוויר לנשימה, חשתי את הכאב והשמחה שלך בגופי.. איני יכולה לתאר זאת.. הרגשות שלנו כה הדדיים.. אני כה חלמתי שהרגע הזה יגיע, אינך יודע עד כמה אתה הדבר היקר ביותר בחיי.. לא, אתה כל חיי, אני קמה כל בוקר למענך ויושנת כל יללה עם חיוך כי אני יודעת שאראה בך.. אינך מבין כיצד בין רגע הצלחת לגרום לי לשכוח מהכול ולהתרכז אך ורק בך, אין לך מושג עד כמה אני יכולה לעשות למענך וכמה עשיתי בגללך.. לטוב ולרע, אלוהים אדירים.. אני מאוהבת בך ללא כל שליטה או התנגדות, איני מתנגדת אני שלמה עם כך.. יש בך משהו מיוחד.. משהו שלא היה באיש מעולם, כל חיי המתנתי לרגע הזה, לרגע שפגשתי בך.. אני פשוט יודעת שזה כך, שזה נכון.."
אמרתי מנסה להתגבר על המחנק של הדמעות אבל הכל נקטע שחשתי בזוג שפתיו שריחפו על גבי שפתיי ברכות בזמן שקולות של זיקוקים נשמעו באוויר הלילה הקריר.. מציירים צורות צבעוניות וכלל לא מוסברות על גבי המדשאה.. מאירים עלינו, אבל דבר לא היה יכול לנתק אותי ממנו ואותי ממני.