כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 22

הבקבוק הסתובב ובכל פעם שהפקק היה מסובב לכיוונו של ליאם עורי הסתמר בפראות וצמרמורת שיפדה את כל כולי בכוח ללא כל הרפיה ומעט רחמים מאור העובדה שהדרך הנכונה ביותר לנהוג בה היא לצפות לטוב ולדעת שדבר לא בטוח, נסתי להיאחז בכך.. באמת שהשתדלתי מכל לבי להאמין ולהרגיש בדרך זו, אבל לא יכולתי.. הדבר נהיה מעייף וכרגע מה שרציתי היה שהבקבוק הארור ייעצר כבר ויקטע את הרגע המורט עצבים הזה ויבהיר את כל המתח אשר סורר באווירה אפילו ואם כולם שחקנים טובים מידי על מנת להסתיר זאת.
שרון ואמה כועסות אליי שתיהן יחדיו מאור העובדות האחרונות שבהן אני וליאם נתפסו בעיקרון.. כמו שאמה מכנה באופן הילדותי והשכיח ביותר.. 'על-חם', אני וליאם חשפנו ופרקנו את רגשותינו הבלתי צפויים אך המופלאים אחד בפני השנייה, נשקתי בלי כל רצון את בן זוגה של אמה ומה שבטוח.. אין לי מושג מה בדיוק- אבל שרון קשורה לדבר מה שקרה לי מאותו הלילה.. אני פשוט יודעת זאת, ומעבר לכך, חשה זאת בדרך כה חיה ומוכרת, כה מורגשת ונכונה בעלת אמת בלתי ניתנת לטשטוש.
ידעתי שהמשחק הזה יהיה לא הכי נחמד בעולם.. לא יהיה עוד סתם משחק תמים של 'אמת או חובה' שילדות קטנות משחקות יחדיו במסיבת פיג'מות על מנת להעביר את הזמן בריכולים חסרי כל שחר.
ואז.. הבקבוק נעצר וזכרתי כיצד לנשום, הוא נעצר בכך ששרון שואלת ואמה עונה, גלגלתי את עיניי.. אני סבורה שמדובר כאן בדבר מה טיפשי.
"אמת או חובה?" שאלה שרון בערמומיות מזויפת שכלל לא יצרה אווירה יותר מותחת ממה שכבר הייתה.
"אני משערת שחובה". צחקקה אמה בינה לבין עצמה בקלילות ולאחר מספר רגעים העבירה מבט ארוך ונוקב בהבעות פניה חסרות כל הפירוש של שרון, מדהימה הדרך שדרכה היא מצליחה לסקרן את כל הסובבים אותה בחוסר הצפיות שטמונה בה כחקוקה מאז ומעולם, הדרך שדרכה רק היא יודעת כיצד היא מרגישה או על מה היא חושבת, כשאני חושבת על דבר מה רע או טוב או עצוב או משמח.. רואים זאת בבהירות ממרחק של כאלפי קילומטרים, עוד דבר שאני מקנאת בה..
לכל הרוחות, אני מתעבת רק את עצם המחשבה והתחושה של הקנאה מלאת הרוע והצביעות שמצטברת בתוכי יותר ויותר בכל יום שעובר, אני יודעת שליאם אוהב אותי אבל..
'ליאם אוהב אותי…' חזרתי על עצמי במוחי שוב ושוב וכלל לא התייחסתי לכל מה שהתחולל מסביבי, גם לא שמעתי או חשתי בתנועה מסוימת שבוצעה לידי, אפשר להניח שכלל לא היה לי כה אכפת מה בדיוק מתחולל באותם הרגעים שנזכרתי במשפט המדהים ביותר ששמעתי מימיי.
אבל למרות הכול, מה הוא מוצא בי? מה כה שונה בי שאין בה.. בשרון? יש הבדל עצום ובעל משמעות וערך אדיר בין שתינו, אבל לרעה.
"חובה עלייך.. בואי נחשוב.. לבחור מישהו מבין כולם ולהגיד לו משפט אחד שאת כה משתוקקת לומר לו כבר תקופה ארוכה". אמרה במהירות אבל גם בסקרנות אשר להטה בה בפראות וראו זאת בבירור, כנראה שהיא לא עד כידי כך אטומה ומסוגרת בתוך עמקי נשמתה בלבד.. ומה שהפתיע אותי היה הדבר שגם אני הייתי מסוקרנת, גם בי הסקרנות לדעת את מי בדיוק היא תבחר ומה יהיה המלל שיבקע תחת פיה להט בעורקיי, אבל גם בפחד.. בפחד שהמישהי הזו היא אני.. ומה שהיא תאמר כבר ברור לי בשקיפות יותר מידי, מסנוור אותי בעוצמתו הזוהרת לבלוט בפניי ולגרם לאימה לכבוש את כל כולי ללא טיפה זעירה של הפסקה שנובעת מרחמים כלפיי, אני יודעת שהדבר השנוא עליי ביותר הוא רחמים.. ובעיקר שזה מופנה אליי, אבל לא כאן, לא בפני ליאם.. לא עכשיו..
"מגיע לאחותי מישהו הרבה יותר טוב ממך". היא ירקה לכיוונו של ליאם ובמהירות סובבה את הבקבוק, לא.. לא נשמתי עמוק.. גם לא נרגעתי, רק חשתי כיצד אני טובעת בים של דיכאון ועצב מעצם העובדה שבגללי זה נאמר לו, בגללי זה נאמר לו בפני כולם אפילו בפני הוריה של שרון.. הצפייה במבטו הייתה בלתי נסבלת, מורטת כל מערכת של עצבים, תאים וורידים שהיו בגופי, חשתי את המבט המושפל והמבויש הזה בעורקיי ואת הצווחה שצווחת בראשי ללא כל שליטה ממראה פניו המנוצחים, זה זרם כעורקיי כתחושת קריעה והתפרצות חסרת כל טיפה של אנושיות מסוימת.. אבל מורגשת בחוזקה ובכאב, בעיוני מתמשך אשר לא נגמר והופך את כל העניין לתחושה שמעבר להזיה אלא למציאותית.
"אמת או חובה?" שאלה אמה את.. את הנער מהבר המחליא? כלומר את.. את בן זוגה?! מה הוא עושה כאן לכל הרוחות?! כיצד הגיע?! מתי?!
אלוהים אדירים, כל הערב חשבתי רק אודות ליאם ושכחתי לשים לב לסובבים אותי או להעניק להם מעט יחס והקשבה חברותית וילדותית, לא חשתי איומה אבל כן חשתי הפסדה.. חשתי שכרגע אני מופתעת ומוכת הלם וחרדה בלתי ניתנת לעצירה, אילו והייתי שמה לב אליו לא הייתי חשה כך, במשחק שכזה..
"חובה!" ניטר במקומי בעת הישיבה.
"בסדר אמיץ מתוק שלי, חובה עליך לנשק את הבחורה האחרונה שנשקת.. אם היא כאן בכלל.." קרצה לכיוונו אבל אני, אני דממתי במקומי.
לא, הוא לא ינשק אותי! לא בפני ליאם או אמה, ובלי שום קשר שקשור אליהם – איני רוצה בכך, איני רוצה שוב להרגיש את הטעם המחניק ולשאוף את הריח המחליא.. לחוש זאת ולהרגיש חסרת כל אונים, להרגיש מושפלת, להרגיש חסרת כל חשיבות או כוח עצמי אפילו בנפש..
אבל זה באמת כך.

המסיבה הופסקה לאחר חצי שעה מהנשיקה האיומה הזו, אמה רצה לחדרה במבט נבגד חסר כל אמון בכל אחד מהסובבים אותו והוא כתגובה רץ אחריה בדרמתיות ובעצב דואג, שרון החליטה להתעלם כמעט מכולם, ליאם החליט לפרוש מהמשחק ומהמסיבה עצמה ונסע לביתו בלי להיפרד.. בלי להיפרד אפילו ממני, כולם הבינו את הרמז והלכו..
רק אני נותרתי על גבי השטיח הסרוג בכל צבעי הקשת הקיציים אשר כה לא התאים לאווירה הקודרת שסררה כרגע, ושרון הייתה לצדי.
"את מוזמנת ללכת, הרסת הכול!" נזפה בי בתוקפנות. "למה אחותי הזמינה אותך לכל הרוחות?!" ירתה לעברי בשנאה.
"אני מצטערת שרון אבל.. אני לא אשמה.." גמגמתי בלחש ועזרתי לה לקום ולהתייצב על גבי רגליה אך היא דחתה את הצעתי.
"התרחקתי ממני! איני רוצה כל קשר אתך! לא אמור גם להיות לנו כל קשר.. את רק אותה מישהי שגנבה את מי שאני אוהבת באמת.. וגרמה לאחותי רק להיות עצובה בחודשים האחרונים, לכי!" צווחה עליי וזרקה אותי מביתה בהפעלה אדירה ומורגשת בחוזקה של כוח הזרוע ובכך גם זרקה את מתנתי הרחק אפילו מסף ביתה ומגינתה.
נותרתי דוממת ולבד.. שוב, אבל הפעם תחושת הפחד מהמראה הבודד שלי לא כל כך הצליף בי בחוזקה, מורגש בדרך מלאת בירור ואמת, לא האמנתי למה ששמעתי כרגע.. היא עדיין אוהבת אותו?
זאת אומרת.. באמת אוהבת אותו?! כל עניין הסוד הוא רק תירוץ לסיבה האמתית, לסיבת האהבה האדירה מלאת העוצמה שהיא חשה כלפיו?
לא רציתי להיקלע לכך מההתחלה, לא רציתי להתאהב, הכול היה טעות.. אולי אפילו מה שנאמר בתא השירותים אתמול היה.. היה טעות?
לא היה לי די זמן לדון בכך לפני שרכב צפר לכיווני, הסתובבתי לכיוון המוען אשר הותיר אותי במחשבותיי המבולבלות וכשראיתי אותו כמעט נפלתי על גבי הקרקע הלחה מהגשם הקליל שכנראה ירד בזמן המסיבה, לא האמנתי למראה עיניי אבל לא יכולתי שלא לחייך.
זה לעולם לא יגמר..