כל חיי המתנתי לרגע הזה – פרק 19

רקעתי בחוזקה על גבי המרצפות המחליקות והבהירות באור קורן של קרני שמש חמימות בייאוש, אינני מאמינה שלאחר מה שאמרתי לו.. באופן ישיר, ברור, חי וכנה כל כך .. הוביל אותי למצב ששנינו ננעלנו באותו החלל, במרחב קטן אשר מפריד בינינו אשר מסכות פנים מלאי כעס אך גם כאב וחולשה בו זמנית עוטפים אותנו. בדרך כלל הייתי מודה בלבי על הרגע הנדיר אשר ניתן לי, אבל עכשיו.. איני יכולה ליהנות עמו אלא להתמודד.
אני אשמה.. הייתי אמורה לנצור את לשוני, לא להרגיש טוב עם המילים שפקעו מבעד לפי בחוזקה כקוטלות ללא כל רחמים ומעט רגש, לא הייתי אמורה להסכים להסתובב עמו מההתחלה, במקום להקשיב למוחי.. להיגיון המובן, אני עושה את ההפך המוחלט – מקשיבה ללב..
כשזה נוגע בכל קשר מסוים שקיים לליאם, הלב הוא השולט בי.. ואפילו גם הוא בקושי, אני יודעת זאת ממזמן שהתשוקה הבוערת בי בעוז רב להיות בקרבתו, ללכת לצדו.. להביט בעיניו ולהיות מהופנטת מחדש חזקה וכה אדירה.. יותר ממני. אבל הדבר חסר כל הגיון, איני סוטרת לעצמי את דרך הישר אלא למציאות החיה והאמתית, אינני מפנה את העורף אלא גורמת לי להיות מאושרת, ריצוי. אבל למה המציאות חייבת להיות דווקא נגדי כל הזמן? למה כל פעם מחדש אמה מספרת לי בשורה טובה ומאושרת.. אמילי הכירה לא פעם בחור אשר לא ירע לה כל רע, רוני מצליח בעובדתו הצנועה שאולי לא בעלת פרנסה משובחת אך הוא אכן מעסיק את עצמו בדבר מה.. רק לי קוראים דברים רעים, תמיד כשאני בטוחה שקורה לי נס אני מגלה שרק עשיתי שוב את אותן הטעויות, והיא תמיד חוזרת על עצמה.. רק טעות אחת וטיפשית..
התאהבות.
אבל לא, איני רוצה לוותר על זה, איני רוצה להפסיק זאת.. ומעבר לכך, נשמתי.. גופי.. כל כולי כאחד מונעים ממני את סערת הרגשות המטלטלת אך הממלאת במיוחד אשר מתעוררת בי כל פעם מחדש כשאני פוגשת בליאם, ומעבר לזאת איני רוצה להאמין שהדבר הכה מדהים והמיוחד אשר קורה לי הוא טיפשי.. אני יודעת שלא, אפילו בטוחה בכך.. אבל למה אין לי כל הוכחה לכך? אמונה היא מזמן לא הרכיב העיקרי של האהבה.. ולפחות כשהיא כך, חד צדדית אשר גוררת אחריה אלפי פיתולים ומכשולים, וכרגע , לצערי הרב.. ריב.
"למה שתתביישי מפניי?" שאל מזועזע והתיישב על גבי השיש של הכיור בקלילות.
גלגלתי את עיניי, מה שנאמר כבר נאמר.. בלתי ניתן למנוע את הבלתי נמנע, את זאת כבר למדתי על בשרי..
ואני בת אנוש, אולי שגיתי כשאמרתי לו זאת, ואולי איני אלמד מהטעות היום או בפעם הבאה.. אבל כרגע, הגיע הזמן לעצור את הדרמה הבכיינית שלי, הגיע הזמן להתמודד עם מעשיי ודבריי אשר פקעו מבעד לפי הרועד, אני באמת אוהבת אותו.. איני רוצה שנהיה רחוקים.. ואם המחיר הוא להודות בכך שהתביישתי ממנו אז אהיה מוכנה לעמוד בו.
"לא רציתי שתראה אותי כך.." לחשתי. "כה מכוערת יותר ממה שאני אמורה להיות.. איני רוצה שתיגעל ותרתע מפניי.. זה יהיה פשוט.. בלתי נסבל.." הסברתי בקול רועד, כיווצתי את ידי לאגרוף בחוזקה על מנת לעצור את הצמרמורת אשר רק החלה במעלה עורקיי, את הצלפות הקור אשר מקורן לא ידוע בכל מילה שנאמרה מפי, רציתי לעזור את האומץ ולהביט בו רק במבט חטוף.. נשמתי עמוק בניסיונות כושלים להסדיר את נשמתי לאופן הרגיל שלה, לגרום לכל הקור והצמרמורת התקיפה לחדול על מנת לא לגרום לדברים להשתבש כמו שבדרך כלל קורה, רציתי פעם אחת להוכיח לעצמי שאכן אני יכולה להתמודד מולו בלי כמעט – התעלפות, לא רציתי להרגיש את הסחרור הקל בראשי אשר ידעתי שבעוד מספר רגעים כשליאם יחל להשחיל מילים יתגבר, את בטני המתהפכת באופן מזעזע בכל רגע של דממה שעבר.. בבקשה שזה יעבור, התפללתי בלבי נואשות.
"שאני אגעל.. ממך..?" שאל בחרדה, התבוננתי בפניו , מבט חטוף אשר הספיק לעוד מספר שנים.. רק חבל שהבעת הפנים הזו תהיה הדבר אשר נצור בזיכרוני כחרוט בחוזקה, הבעת פנים מוכת הלם ועיניים חסרות כל כוכב זוהר אשר פוגע בהן כהרגלן.
לא עניתי, לא יכולתי לאגור כוחות על מנת לדבר.. לא היה דבר מה לשלוף ממנו אומץ או להיות מוחזקת במעט בזכותו, כי הדבר אשר החזיק את רובי וכמעט את כל כולי היה האל הנחרד אשר כלל לא תרם כרגע בדבר מה, אשר גרם לי לפחד במעט שלא אשגה ובכך יעיק על עצמי וגם.. עליו..? מדוע הוא כה נחרד? הדבר לא היה לו ברור? בשלב הזה הייתי די מבולבלת.. כבר הבנתי שאין לו כל רגש מסוים וזעיר כלפיי, הוא רואה בי כידידה טובה, כאחות ובכך מסתכם סיפור האהבה המאכזב שלנו, אני כבר מזמן מוכנה לקחת נייר קטן ומוזנח בצבע לבן ולכתוב על גביו : 'הסוף' בכתב מרושל חסר כל השקעה .. אבל אני יודעת שאם אפעל כך מצפוני יתקוף אותי ללא כל רחמים והתחשבות ולא יניח לנפשי ולו לרגע, ואפילו אם הוא לא ינהג כך אני אנהג כך כלפי עצמי, אני יאגור שנאה עצמית והכאב יצרוב בחוזקה יותר מהפרידה האחרונה שלי.. איני יודעת כיצד נוצר הדבר הזה אשר כנראה לעולם לא אצליח למצוא לו שם, אבל הוא נוצר ללא כל שליטה או התנגדות מסוימת, ללא כל התרעה או תכנון מסוים, בדרך עיוורת וקסומה אשר לא טבעית כלל.. והיום, ברגע זה ובעוד אלפי רגעים אחרים בעבר, בהווה ובעתיד הקרב אסבול זאת..
השאלה עד כמה אסבול זאת? איך אסבול? והאם בכלל המילה לסבול אמורה להיות חלק מזה?
"מתי תביני שאיני מסוגל לחשוב עלייך דברים כאלו? רק המחשבה על כך גורמת לי להרגיש איום.. גורמת לי .. גורמת לי לשנוא את עצמי.. את לא רואה זאת? לא מבינה ..? איך בדיוק אני אגרום לך להבין כבר שאת חשובה לי ליאל? " שאל מעט בכעס ובמהירות קפץ מהכיור ונעמד ביציבות על גבי הקרקע והתקדם אליי כשעיניו יורות חצים לכיווני ובכל צעד שיתקרב כך לבי הלם בפראות יותר ויותר חזק, ובמקום מעט לסוג לאחור דממתי ושמחתי על כך שהוא מתקרב אליי.. כמעט שכחתי אפילו למה אנו כה כועסים אחד על השני.. רק עצם המחשבה שהוא קרוב אליי יותר ויותר בכל שנייה שעוברת גורמת לכל ההרגשה הרעה להירפא תוך מספר שניות קלושות.
"למה את לא סומכת עליי?" שאל מעט במבט מדוכא אך החוסר אמון בער כלהבה חסרת כל שליטה בעיניו, נשמתי עמוק.. חוסר אמון.. אליי? אהיה מוכנה לשנות את כל חיי למענו, אני מחוברת אליו קשר נפשי הדוק וחסר כל התפרקות באופן כה כנה ואדיר.. אהיה מוכנה להיות כל מה שארצה שיהיה, אבל שלא יחשוב שאין לי אמון בו.. ההפך, אני רק מפחדת מתגובתו אין הדבר שאיני מאמינה בקשר בינינו.. אולי לפעמים היססתי אך זה נעלם ושייך לעבר וכיום בהווה.. הוא הכול בשבילי, אפילו האדם שאני הכי סומכת עליו בעולם!
אבל אולי בגלל שאני מפחדת מתגובתו מפרצופי… פירוש הדבר שאיני סומכת עליו..?
אלוהים.. כיצד לא חשבתי על זה?! כיצד יכולתי להיות כה חסרת כל שיקול דעת וחסרת ראייה? ועכשיו.. אני לא רק צריכה להתמודד עם מה שפקע מפי אלא בפגיעתי בליאם.. דבר שכה לא רציתי, שהבטחתי שלא אעשה זאת שוב אבל כן עשיתי, זה לא הוגן ולא צודק לגביו כלל! הוא לעולם לא פגע בי או אמר לי דבר מה רע.. רק אני איומה ונוראה.. לא מגיע לי שידברו אליי כמו שליאם מדבר אליי, לא מגיע לי שיכבדו אותי או שינהגו אליי בדרך יפה ורעותה.
באותו הרגע כעסתי על עצמי כעס איום אשר גרם לתחושת הנחיתות לכבוש את כל כולי ולתחושת האשמה להצליף בי ללא כל רחמים.. התנודדתי מצד לצד מנסה לאפס את מחשבותיי מחדש ולהתחנן למחילה ממנו.. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות ולא רק למענו אלא גם למען נפשי אשר לא תרפא מהזעזוע שהוחדר אליה אך זו התחלה מסוימת.. אני מניחה.
"אתה.. אתה צודק ליאם.. אני איומה.. אני כה מצטערת.." גמגמתי בלחש, חשתי כה רע עם עצמי, מאס לפגוע בו, מאס לשגות שוב ושוב, מאס לחיות במציאות אחרת.. אני מאסתי מעצם קיומי, כה חשתי חסרת אונים, התבוננתי בו במבט ישיר כשמעיניי מבצבצות מספר דמעות זעירות אשר ירדו במורד לחיי במליחות ואחריהן גררו עוד דמעה ועוד דמעה שגררה ים של דמעות בלתי ניתן לעצירה, חשתי כה חלושה.. כה אבודה.. כה חסרת כל.. חשתי שאני לא מפסיקה לפגוע בעצמי, לא מפסיקה לפגוע ביקרים לי ביותר.. לא מפסיקה לשגות וכבר מאס לי מכל זה! חשתי שאיני יכולה כך.. זה קשה מידי.. מורגש מידי.. חי מידי..
אני מרגישה שרומסים אותי והדמעות היו מוחזקות יותר מידי זמן ועכשיו הן מתפרצות וגורמות לכל ההכחשות, השקרים וההתנגדויות להיעלם.. ככדור שלג שרק נערם ולבסוף הגיע לנקודת הסוף והתפרץ בחבטה אשר הכתה אותי בעינוי עצמי מתמשך, ידעתי שצורב לי כשהדמעות זולגות על גבי שפתיי הנפוחות אך לא חשתי בכך.. או שלא היה לי כה חשוב.
כה הייתי זקוקה לחיבוק שלא ניתן לי, כה הייתי זקוקה למילה חמה ומלטפת – הייתי נואשת לדבר.. אבל לא כמו שהייתי נואשת להיעלם, להיעלם מהכול.. להתחיל דף חדש בחיי מנקודת ההתחלה, מהבכי הראשון, המבט הראשון, החיוך הראשון, הדמעה הראשונה.. והפעם בלי טעויות , בלי השלכות, בלי חרטות.. בלי כל הדברים הללו שנערמו בערמה אשר לא ניתן לראות את סופה מרוב גובהה הרב.
"היי.. אני מצטער בסדר..? אני.. אני באמת לא התכוונתי לפגוע.. בבקשה אני מתחנן רק אל תבכי.." אמר ליאם בגמגום ובקול שבור ומתענה, עיניו נמלאו צער וכאב, מבטו היה מתנצל ומתחנן שהסיוט הזה ייגמר, הוא קירב אותי אליו ועטף אותי בין זרועותיו בחמימות, היינו צמודים וקרובים כפי שלעולם לא היינו, הוא נשף ונשם עמוקות.. היינו בלי מנותקים.. כגוף אחד.. כאיש אחד..
חשתי כאילו והוא חש את כאבי בגופו כמו שאני חשתי לפני מספר שבועות את כאבו בגופי, בכיתי בין זרועותיו באומללות ובמרירות אך גם בהרגשה בטוחה וטובה, הרגשה אשר כה הייתי זקוקה לה ובזמן המתאים ליאם עשה זאת, כקוסם גרם לבכי מעצב להפוך אט – אט לבכי מהתרגשות ומשמחה, מהקלה שלא משנה עד כמה אפגע או אשגה ליאם לצדי, ליאם לא יפגע בי, ליאם לעולם לא יעזוב אותי..
ליאם הוא הבן אדם הנכון בשבילי, ידעתי זאת עוד מהרגע הראשון אך עכשיו איני צריכה לחשוב על כך הדבר ברור וגלוי, אני יודעת שאני רוצה לקום לצדו כל בוקר.. לאכול אתו את ארוחת הערב של יום שישי.. לשבת לצדו כשלשנינו יש שיער מעפיר מוקפים בנכדינו המקפצים, עתיד גדול אשר לעולם לא ראיתי עם איש שהייתי עמו בקשר מסוים עד היום.. עם ליאם איני בקשר מחייב מסוים אבל יודעת שזה מה שאני רוצה, אבל זהו העתיד וכרגע , בהווה- לומר לו שאני אוהבת אותו ולנשק אותו זה הדבר אשר בוער בי.
חשתי את הצמרמורת והרעד שלו בי, וזה התגבר בתוכי.. ספגתי את כל הרגשות שלו ואפילו בלי לראות את פניו או לקרוא את מחשבותיו, ידעתי בקשר נפשי ופיזי מה הוא חושב.. מה הוא מרגיש.. והוא רוצה שאפסיק לבכות, הוא מתענה מזה, הוא סובל מכאבי.. הוא כאוב בגללי..
בגללי..
נשמתי עמוק מאמצת את עצמי במלוא כוחי למענו, שלא ירגיש כאב, לא בגללי ולא בגלל איש שקיים! אבל אז לפתע הוא הביט בי, במבט ארוך ורך.. מבט אשר לא ראיתי לעולם בעיניו ואיני גם הצלחתי ממש להבין או לחשוב על כך לפני שאמר..
"אני אוהב אותך , ליאל".